איך חז"ל ידעו לפסוק הלכות?

שלום,
אני דתיה ומשתדלת להקפיד על ההלכות. הבעיה שאני לא יודעת מספיק על המקור של ההלכות , בעיקר מפריע לי שאני לא יודעת איך חז"ל ידעו לפסוק הלכות, מאיפה הם הגיעו למסקנות האלה?, אני לא חושבת שהם "ממציאים" חס וחלילה כמו שהרבה מהחילונים טוענים, אבל אני באמת לא יודעת על מה הם מסתמכים.
אשמח לתשובה

תשובה

שואלת יקרה מאוד.
אפתח בהתנצלות על איחורי בכתיבת התשובה. ימי ספירת העומר העמוסים לא הותירו לי זמן להתייחס לדברייך החשובים. אולם במחשבה שנייה, נדמה לי ששאלתך מהווה הכנה ראויה לקראת חג מתן תורה הקרב ובא. כך שניתן להמליץ על זה את הפסוק (שופטים יד, יד), מעז יצא מתוק.
שמחתי לקרוא שאת משתדלת להקפיד על ההלכות. למרות שיש לך שאלה יסודית על תוקף דברי חז"ל, את ממשיכה להקפיד על קיום דבריהם. זוהי תכונה טובה שכדאי לאמץ, בפרט בעניינים אלו. לא לעשות מעשים בגלל אי הבנה או שאלה, אלא להתאזר באמונה ולדעת שחשוב לשאול, וחשוב מאוד לדעת הסברים על מעשינו; אולם הרבה יותר חשוב לעשות את מה שצריך ונכון לעשות.
לפני שנדון על מה הסתמכו חז"ל, הבה ונשאל שאלה יסודית וחשובה.
מפני מה התורה לא כתבה את כל ציווייה בפירוש? מה העניין ביצירת שתי מערכות מקבילות: תורה שבכתב, ותורה שבעל פה? לא היה יותר פשוט וקל אם היתה מערכת חוקים אחת מסודרת שהכל נכתבה בפרוטרוט?
גילוי נאות, כבר חז"ל התחבטו בשאלות הללו. יתירה מזו, במדרש תנחומא (פרשת נח) כתוב שכפיית ההר כגיגית על בני ישראל במתן תורה היתה על חלק התורה שבעל פה. כלומר, בני ישראל הסכימו לקבל את התורה, ואמרו כולם פה אחד "נעשה ונשמע"; אולם על חלק התורה שבעל פה, לא היתה הסכמה מיידית של עם ישראל.
ממדרש זה ניתן ללמוד על כך שבני ישראל העדיפו שהכל יינתן להם בכתב ולא בעל פה. אולם לאמיתו של דבר, אם נתבונן בתורה שבכתב עצמה נמצא שהיא כותבת במפורש שישנה מערכת חוקים שנמסרה בעל פה. בפרשת ראה כותבת התורה (דברים יב, כא), "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". קריאת הפסוק מעוררת שאלה, היכן ה' ציווה את משה על כך? בעל כרחינו צריכים אנו לומר שהביאור בפסוק הוא כדברי רש"י שכתב, "וזבחת וגו' כאשר צויתך - למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני".
במילים אחרות, התורה עצמה מגלה לנו שישנה מערכת נוספת שנמסרה למשה בסיני. ממילא כאשר הקב"ה מדבר עם משה הוא לא צריך שוב לפרט לו את הדינים, אלא הוא מסתפק ברמיזה המורה לעיין באותם דינים.
ביטוי זה נמצא באופן מפורש יותר בנוגע למלאכת המשכן. בתוך הציווי שנאמר למשה על עשיית כלי המנורה כתוב (שמות כה, מ), "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר". כאן התורה כותבת במפורש שמשה רבינו ראה בהר סיני את האופן הנכון של עשיית הכלים, ועל כן אין ענין לפרט אותו שוב.
אך לאחר שראינו בצורה ברורה שקיימת מערכת נוספת של ציוויים והלכות שנמסרו בעל פה, חוזרת השאלה במלוא עוזה; מדוע זה כך? למה לא היה ניתן לכתוב את הכל במפורש?
רבותינו הראשונים נתנו לכך מספר תשובות. ישנם שרצו לומר שהדבר נעשה במכוון כדי למנוע מהגויים היכרות עם עומק חוקי התורה ודיניהם. ישנם שרצו לומר שהטעם לכך הוא בשל ריבוי החומר. כמו שבשום מקצוע בעולם לא ניתן לכתוב את כל הדברים. ניקח כדוגמה את מדעי הרפואה. אדם שיקרא את כל החומרים הכתובים, עדיין הוא לא יוכל להיות רופא. יהיה לו אמנם ידע רב ועשיר, אך עדיין חסר לו את הלמידה הפרונטלית שאין לה תחליף.
אולם לעניות דעתי היתה להקב"ה מטרה חשובה מאוד בפיצול הזה. התורה שלנו תורת חיים היא. אין היא מסורת עתיקה שניתנה אי שם לפני 3300 שנה. היא רלוונטית לימינו אנו לא פחות מכפי שהיא היתה רלוונטית בשעת נתינתה. אם כל החומר התורני היה נכתב אז, החיבור שלנו אל התורה היה פחות. התחושה שלנו היתה שהטקסט התאים למקומו ושעתו. בנוסף, לא היה מה שיחבר אותנו לטקסט.
רצה הבורא שאנחנו נהיה שותפים בתורה. שניצור תורה. הלימוד שלנו מפרה את התורה ומוליך אותה במהלך כל שנות ההיסטוריה הארוכות עד לימינו. הלימוד שלנו גורם לתורה להתכתב באופן ברור עם המציאות שלנו. לשם כך כתב הקב"ה את עיקרי הפרטים, ואת שאר הדברים הוא הותיר לנו לעשות.
בעל מפעל שרוצה שהעובדים יעזרו לו לקדם את המפעל, הוא מעביר להם סמכויות, ומבקש מהם לחשוב 'בראש גדול'. לחשוב עם מעוף. בצורה כזו הם מרגישים שותפים למפעל ותחושת האכפתיות שלהם גוברת. כך גם בחר בורא העולם לעשות.
ניתן למצוא רמז לכך בדברי חז"ל בתלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג, דף ז ע"ב) שמתאר את הכח שניתן לחכמים. "בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום והליסטים אומר למחר הדין למי שומעין לא לשלטון, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אמרו בית דין היום ראש השנה, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ראש השנה, נמלכו בית דין לעברה למחר הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת העבירו בימה יעברו סניגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר. מה טעמא כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, אם אינו חוק לישראל כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. רבי קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר אלה מועדי יי' מיכן ואילך אשר תקראו אותם. אמר רבי אילא אם קריתם אותם הם מועדי ואם לאו אינן מועדי. אמר רבי סימון כתיב רבות עשית אתה יי' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לשעבר רבות עשית מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. אמר רבי לוי למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו".
ובמקום אחר בירושלמי נכתב (מסכת כתובות פרק א הלכה ב דף ד ע"א), "אמר רבי אבין (תהילים נז, ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב"ד לעוברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין".
מדברי הירושלמי עולה שלא רק שהקב"ה נתן כח לחכמים לפרש את התורה אלא הוא שעבד את המציאות של העולם כולו לדברים שלהם. השותפות שלנו עם הקב"ה היא דו כיוונית. אנחנו שותפים בעשיית התורה, וממילא אנחנו שותפים גם בבריאת העולם, ויכולים לשנות בו דברים.
כדי שהלימוד שלנו יתנהל באופן נכון, הקב"ה נתן למשה רשימת כללים איך לגשת לתורה. בתפילת שחרית לפני פסוקי דזמרה, אנחנו אומרים ברייתא שבה מופיעים שלש עשרה מידות שבהם התורה נדרשת; קל וחומר, גזירה שוה, ועוד. ישנה ברייתא נוספת שבה מופיעים שלושים ושתים כללים. המלבי"ם בהקדמתו הארוכה לתורה מאריך לפרט את כל הכללים והאופנים שבהם חז"ל למדו את התורה והוציאו ממנה דינים.
מלבד כללים אלו, נתנה התורה רשות לחכמים לצמצם דין או להגביל אותו. כפי שנכתב במפורש בתורה (דברים יז, י- יא), "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". כלל זה לא נאמר רק על חכמי המשנה והגמרא, אלא על כל חכם וחכם שבאותו דור. אמנם גם לכלל הזה יש הגבלות, כפי שכותב הרמב"ם בפרוטרוט בהלכות ממרים (פרקים א – ב).
מלבד זאת כדי לזכות לסייעתא דשמיא לכוון לאמת, צריך להתפלל להקב"ה לזכות לכך. כלשון הגמרא (נדה ע, ב), "מה יעשה אדם ויחכם. וכו'. יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". בנוסף, להתאזר במידת הענווה, ולגשת ללימוד בכובד ראש ובהכנעה.
יהי רצון שנזכה להיות שותפים בתורתו של הקב"ה, ולמצוא את חלקינו בה.
בברכה
בניהו.
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן