אברך אמור לקבל פחות פרנסה מאדם עובד?

ישנה סתירה שאני מאוד מעוניינת ליישב: מצד אחד, אמרו לנו בסמינר המורות והרבנים שבבית שבו הבעל הוא אברך כולל, צריך להסתפק במועט, ולהיות מודעים לכך שבדרך כלל אין אפשרות למותרות.
אך מצד שני, ישנו מאמר ( זה לא ציטוט מדוייק) : מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה( חוץ מהוצאות שבת וימים טובים והוצאת בניו לתלמודי תורה).
לפיו, בראש השנה נקבע לאדם מה תהיה המשכורת שלו לכל השנה. אם כך, איך ייתכן שאברך אשר מקיים את רצון ד' ברמה גבוהה, פרנסתו תהיה בדרך כלל נמוכה יותר מאדם אשר יוצא לפרנסתו להביא טרף לביתו. שניהם עושים השתדלות ברמה שלהם. אז למה אברך אמור לקבל פחות פרנסה מאדם עובד? יכול להיות שהתשובה היא שעל רוב האברכים נגזר בראש השנה לקבל פחות פרנסה מכיוון שאם לאברך היה קל בפרנסה אז לא היה ניסיון וכולם היו אברכים. אולם, זו תשובה עקיפה אשר לא מיישבת את הסתירה הנ"ל שנקבעו מזונותיו של אדם בראש השנה, כי אז אם הוא החליט באמצע שנה לצאת לעבוד פתאום הקביעה של מזונותיו משתנה?
חשוב לי לציין שאני מקווה בל ליבי לתשובה ישירה ולא להשקפה של זו דרכה של תורה: פת במלח תאכל וגו'
כי זה לא מיישב את הסתירה.
בתודה מראש ובהערכה רבה למסירותכם לכלל ישראל…

תשובה

שלום לך,

השאלה שלך חשובה מאד, והחשיבות שלה חורגת מעבר לנושא הספציפי שהעלית. למה אני מתכוון? אני מתכוון לכך שקימת היום אצל אנשים רבים גישה לפיה אם המציאות איננה מסתדרת עם מה שכתוב בחז"ל, אז הרי שהמציאות איננה נכונה. הגישה הזו כביכול מאדירה את דברי חכמינו בכך שהיא מייחסת להם רמה אבסולוטית של מהימנות, יותר אפילו ממה שאנו רואים בבירור בעינינו, אבל בפועל לא רק שהיא איננה מכבדת את חז"ל אלא היא אפילו מקטינה את דמותם ומציגה אותם לעיתים באור מגוחך. יש אנשים שהולכים בדרך הפוכה, וכאשר דברי חז"ל אינם תואמים למה שהם רואים, הם מזלזלים בדברי חכמינו ומבטלים אותם. הדרך הנכונה היא הדרך בה את הולכת, להכיר במציאות ולנסות להבין את דברי חז"ל הקדושים.

הבנת מדרשי חז"ל איננה מקצוע פשוט. לפעמים יש להבין את דברי חז"ל כפשוטם, לפעמים הם באים להביע רעיון מוסרי או השקפתי ולפעמים הם משל שיש לחפש בו את הנמשל. נדרשים הרבה ניסיון וחכמה כדי לדעת לפרש מדרשי חז"ל שלעיתים, כאמור, אינם כפשוטם ולפעמים אף סותרים זה את זה. אינני רואה עצמי בר סמכא לפרש באופן רשמי ומוחלט את דברי חז"ל, אבל מכיוון שניתנה הרשות לעשות כן, הרי שאשתף כיצד אני מבין את דבריהם.

הגמרא בביצה דף ט"ז ע"א אומרת: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו". כיצד יש להבין את דברי חז"ל אלה? האם כוונתם לומר שאין שום משמעות למה שאדם עושה ועמל לפרנסתו שהרי הכול כבר נקבע מראש? האם ראוי לאדם להוציא את כל משכורתו כדי לענג את השבת שהרי הוצאות אלה לא יפגעו במה שהוקצב לו מראש? מסתבר שדברי הגמרא צריכים הבנה עמוקה יותר והבנה מהיכן הם באים ומה הם חפצים ללמדנו.

אז ראשית מן הראוי להביא את דברי הרמח"ל במסילת ישרים בפרק י"א: "אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז.) "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו' " , וכן אמרו (יומא ל"ח:) " אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא". וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם "בזעת אפך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו".

פרנסתו של האדם אם כן אכן נקצבת מראש בתחילת השנה, אבל הדרך בה ההקצבה הזו מגיעה לאדם עוברת בדרך טבעית כאשר האדם פועל בדרך הטבע להשגת פרנסתו. ההשתדלות היא הצינור שדרכו עוברת פרנסתו של אדם. מי שעומד מול מחסן מזון אבל לא טורח לגשת לשם ולהוציא משם את צרכיו, הרי שהחיסרון הוא רק בו. מצד שני, ההשתדלות היא אמנם חובה, אבל איננה מצווה שצריך להחמיר בה... יש להשתדל במידה הראויה ולא מעבר לכך, אלא לבטוח בקב"ה שימציא לו את צרכיו במידה הנכונה. הרמח"ל נותן לנו את ההקשר של דברי חכמינו, ורואה אותם במסגרת מידת הביטחון שיהודי מאמין מצופה לאמץ לעצמו.

הצורך להשתדל כדי להתפרנס משתלב היטב בדרך הנהגתו הכללית של הקב"ה בעולם. מלבד מקרים בודדים בהם פועל הקב"ה בדרך של נס גלוי תוך שינוי סדרי עולם, הרי שהעולם מתנהל על פי חוקי הטבע. איננו סומכים על ניסים ולכל מעשה שאנו עושים ישנה תוצאה טבעית. כך גזרה חכמתו יתברך. דרך העולם הוא שאדם מוכשר שמשקיע מאמצים גדולים כדי להרוויח כסף, ירוויח יותר מאדם שאינו מוכשר או שאינו מתאמץ. כך דרך העולם וחכמינו אינם מבקשים להתעלם מכך ולטעון שהמציאות היא אחרת. התנהלות העולם בדרך הטבע איננה סותרת כמובן את עיקרון ההשגחה, והקב"ה יודע איך לנהל את העולם גם במסגרת הכללים שעל פיהם הוא קבע שהעולם יפעל.

אז מה פירוש אותה קצבה שחז"ל מדברים עליה? כל אדם מגבש לעצמו עם השנים את אורחות חייו המבטאים את מקומו מול העולם, את צרכיו, את היכולות שלו ואת ערכיו. יש למשל אנשים שעמלים לפרנסתם ומשלבים תורה עם דרך ארץ ויש אנשים המעדיפים לוותר מעט, לחיות בצניעות ולהקדיש את חייהם לתורה או לגמילות חסדים. המאמצים שאדם בוחר להשקיע במציאת פרנסה מוכתבים גם הם מדרך החיים בה הוא בוחר. זו בחירה שהאדם עושה, והבחירה כידוע נתונה בידי בני האדם. חז"ל באים ואומרים לנו שמזונותיו של אדם קצובים לו, כלומר שכל אדם על פי הדרך בה הוא בחר, נקבע עבורו מה יהיו מזונותיו בהתאמה לרמה הכללית של המאמצים שהוא בחר להשקיע במציאת פרנסתו. הם באים ללמד אותנו שלאחר שבחר אדם בדרך מסוימת, אל לו להתהלך בדאגה ומתוך לחץ, להצר על כל פרוטה ולדאוג את דאגות המחר שאולי כלל לא יגיעו, אלא עליו לבטוח בקב"ה שימציא לו את פרנסתו. יש מנהיג לבירה שזן ומכלכל מקרני ראמים ועד ביצי כינים ואם אדם הולך בדרך נכונה ואחראית, אל לו לפחד ממאורעות שנראים כאילו עשויים לפגוע בפרנסתו.

ניקח למשל אברך שממית עצמו באוהלה של תורה, אדם מוכשר ובעל יכולות גבוהות שיכול להרוויח יפה בשוק העבודה, אבל הוא ורעייתו בחרו בדרך של הסתפקות במועט, והם חיים באושר ובאטמוספירה רוחנית גבוהה. אשריהם ואשרי חלקם. והנה מגיעה שבת והאשה עומדת ביום שישי מול המקרר בחנות ומתלבטת אם לקנות משהו מיוחד לשבת או לא בגלל שהם חיים בצמצום ובחשבון. באים חז"ל ואומרים לה: "הקב"ה יודע את צרכיך והוא גם יודע את מידת ההשתדלות הראויה לך על פי מצבך. השליכי על ה' יהבך והוא יכלכלך. מזונותיך קצובים ואל תחשבי שעל ידי ויתורים על דברים שחשובים בחיים, תשני את מצבך הכלכלי. עשי את מה שנכון לעשות ואל תניחי לדאגה להשתלט על חייך". כמו בכל דבר נדרשת גם כאן התנהלות נורמלית. אדם חסר אמצעים שיוציא על הוצאות שבת את כל המשכורת הקטנה שלו מתוך מחשבה שהוצאות שבת אינם כלולים במה שהוקצב לו, עלול לגלות מהר מאד שהוא נותר חסר כל ונזקק למתנת בשר ודם, אבל ישנו מרווח התנהלות שבו אדם יכול לנוע בין חיי דאגה וחרדה לבין ביטחון בה', וזה מה שחז"ל מורים לנו, לבטוח בה'. כך גם אדם אמיד שמתקשה למשל לתת צדקה בעין יפה מכיוון שהדבר ימעיט מנכסיו. באים חז"ל ואומרים לו: "עשה את המוטל עליך כיהודי וכאדם מאמין, תרום לצדקה בעין יפה, ואל תדאג מכך שזה ישפיע על מצבך הכלכלי. הקב"ה יודע מה ראוי לך וידאג שתקבל את צרכיך". כך גם כאשר אדם אחר פותח חנות מתחרה ליד החנות שלו והוא נכנס ללחץ ולדאגה מחשש לפגיעה בפרנסתו.

לא מדובר אם כן בהקצאה מוקפאת שאי אפשר לשנות בה דבר. אדם שיבחר לשנות את דרכו ולהתאמץ יותר בפרנסתו, סביר שרמת החיים שלו אכן תעלה, וכך גם להיפך. אבל כל זמן שאדם הולך באותה דרך, הרי שחז"ל מלמדים אותו את הגישה הנכונה. בקצה אחד של הסקאלה עומד חוסר האחריות ומצד שני עומד טירוף הדעת ורדיפה אינסופית אחרי פרנסה. אדם צריך לבחור את מקומו הראוי על הרצף הזה, ולאחר שעשה כן, יש לו להתנהל מתוך ביטחון בקב"ה.

יש אמנם סיפורים על גדולי ישראל שנקטו בדרך קיצונית של ביטחון והמעיטו מאד בהשתדלות. לכל כלל יש יוצא מן הכלל. יש מצבים מסוימים שדורשים התנהלות מיוחדת ויש גם אנשים שנמצאים ברמה שונה לחלוטין מאתנו ואפשר שהקב"ה מתנהל אתם גם כן בדרך שונה, מעין הנהגה של "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק". אבל זה היוצא מן הכלל ולא הכלל.

הגישה הזו מתיישבת על ליבי, ואני מקווה שתתיישב גם על ליבך. תמשיכי לחשוב, להיות ערנית, לכבד את דברי חז"ל ואני מאחל לך שתמיד תדעי למצוא את האיזון הנכון שבין ההשתדלות לבין הביטחון באופן שיאפשר לך לשלב רמת חיים נאותה עם איכות חיים רוחנית גבוהה.

בברכה,
גרשון
<[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
2 תגובות
  1. ישי הגב

    שלום לך!
    השאלה שלך היא במקום. אולם חז"ל למדונו כי "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים". היינו, הקב"ה אינו משנה מסדרו של עולם. משום כך, אם אברך גזר על עצמו ללמוד תורה, הוא מראש החליט כי הוא מוכן להסתפק במועט. ההחלטה ללמוד תורה ולא להתפרנס, היא החלטה הנובעת מבחירה חופשית. לא כתוב בתורה בשום מקום שזה מה שצריך לעשות. אם אברך מחליט להפסיק את לימודיו בכולל, הוא לא עבר עבירה. אדרבה, כפי שכותב ר' אלחנן וסרמן באגרות, אדם המפרנס את משפחתו מקיים מצווה.
    משכך, לבטח תשאלי מדוע אם כן, כל האברכים לומדים ולא יוצאים לעבוד.
    התשובה שתקבלי לשאלה זו, תשתנה מכותב לכותב.
    והנה דעתי האישית:
    למצב הזה, בו הגברים לומדים והאישה היא המפרנסת אותם, יש גורם היסטורי וגורם אלוקי. ותחילה עם ההיסטוריה:
    בעבר רוב הגברים עבדו ופרנסו את בני ביתם. החל מן התנאים והאמוראים ועד לתקופת השואה.
    כשקמה מדינת ישראל, בן גוריון קבע כי מי שלא שירת בצבא לא יוכל לעבוד. הציבור החרדי נמנע מללכת לצבא בשל סכנת התחלנות. מה שמנע ממנו מלהתפרנס. במקביל, החזון איש זצ"ל, סלל בדרכו את האפשרות להתפחות עולם הישיבות והכוללים לאחר השואה. וכך צמח עולם התורה מחדש, לאחר שרובו נכחד בשואה.
    בהיבט האלוקי:
    שוק העבודה המודרני, מחייב מסלול לימודים ארוך ומייגע, אשר באופן טבעי מאיים על האפשרות להישאר בן תורה לאחר עזיבת הישיבה. כך שלמרות הקשיים, לכלל מוטב להישאר בישיבה מבחינה רוחנית.
    עדיין אין זה הופך את היציאה מחוץ לעולם הישיבה לעבירה, אבל אינך יכולה לצפות שהקב"ה יחולל ניסים מחוץ לגדר הטבע וישלוף מטמון לכל אברך.

  2. ג'סיקה הגב

    לגבי המשפט "עדיין אין זה הופך את היציאה מחוץ לעולם הישיבה לעבירה, אבל אינך יכולה לצפות שהקב"ה יחולל ניסים מחוץ לגדר הטבע וישלוף מטמון לכל אברך." – ועדיין, לפעמים אני משתאה איך למרות יוקר המחיה לכל האברכים ומשפחותיהם יש קורת גג ואוכל לאכול, ולאף אחד לא חסר כלום… ברוך השם. לעומת דורות עברו, יש לכל אברך מטמון…

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן