מאת:

התפרסם בתאריך:

10/05/2022

קשה לי לדבר בשבח ההורים שלי אחרי שעברתי ילדות קשה

שאלה מקטגוריה:

הורי כבר אינם בחיים, למעשה הם היו הורים מסורים ואיכפתיים, אבל יותר מידי איכפתיים ונאחסים, לא ידעו מה זה להחמיא רק להעביר ביקורת [את ההלכות אני יודע אבל אני יודע גם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת] יום אחד שאלתי את אבי רק דברים רעים יש לך לומר עלי אין לך מה לומר עלי שום דבר טוב, מצד אחד הוא רצה שאהיה כמו כולם, אבל מצד שני הוא לא סיפק לי דברים בסיסיים שלרוב חברי לכיתה היה [חלק מהם היו עניים מאתנו והוריהם הבינו שהם חייבים את זה ועשו שמיניות באויר להשיג לילדיהם את מה שהיו צריכים], הבעיה העיקרית הייתה שגרנו באיזור חילוני ואימי ע"הגרה בילדותה בשכונה חרדית מלאה צדיקים ותלמידי חכמים, אבל היא שכחה פרט גדול שהיום זה שנות ה70 ולא שנות ה50 והיא ניסתה לחנך אותנו לפי הנורמות של שנות ה50 שזה גרם לתסכולים אדירים, ניקח לדוגמא גם כשהייתי הילד המצטיין בכיתה כשחזרתי הבייתה לבין הזמנים במקום להחמיא לי היא תמיד מצאה סיבות להעיר לי, הייתה לה אידיאולוגיה מיושנת [שהתאימה לשנות ה20 של המאה הקודמת אבל לא לשנות ה70] שגם אם הילד הוא טוב צריך לחפש סיבות להכות אותו כדי שיכנע, המצב הגיע עד כדי כך כשראיתי ילדים בני גילי אומרים קדיש קינאתי בהם [איני מפחד לכתוב את זה] מאז כמובן עברו שנים רבות נבניתי מאוד למרות החינוך הקלוקל של הורי [זכיתי לגדול אצל רב גדול מאוד שרומם אותי ועודד אותי מאוד יאמר לזכותו של אבי ז"ל שללוייה של הרב הזה הוא נסע עם חום גבוה ואמר לאימי זה המינימום שאני יכול לגמול לו על מה שעשה עם בני, היום איני כועס על הורי ואפשר לומר שאני מבין אותם, אבל קשה לי לדבר בשבחם ושבעתיים קשה לי לדבר עם ילדי ונכדי על אבי ואימי [אל דאגה יש להם הרבה סבים ממי ללמוד ילדי ונכדי בנש"קים מכל הכיוונים] אבל איני מסוגל לדבר בשבחם של הורי בפני ילדי ונכדי, את כל העצות אני כבר יודע בעל פה אבל הייתי רוצה לשמוע תשובה פיקנטית ומקורית

תשובה:

שלום לך שואל יקר,

כיוון שלי באופן אישי לא הייתה חוויית ילדות כזו כפי המתואר, פניתי ל2 חברים שידעתי שלהם כן היה משהו דומה למה שתיארת.

ברשותך אעתיק כאן את תגובתם:

שלום לך שואל יקר

אמנם אני צעיר ממך ב-12 שנה, והוריי ברוך ה' עדיין בין החיים. אבל מצאתי את עצמי מזדהה מאוד עם השאלה. לא קל לי עם ההורים שלי ולפעמים אני חושש שאאלץ לשקר בהספדים עליהם אחרי מאה ועשרים, כי דברים טובים אין לי הרבה לומר…

בשנים האחרונות, בעקבות כמה תהליכים שעברתי, אני מתחיל להתבונן בעניין באופן מעט שונה.

ראשית, יותר ויותר ברור לי שמערכת היחסים עם ההורים שלי איננה דבר מנותק משאר הקשרים בחיי. אני רואה שככל שאני מחזק יותר את הקשר עם ההורים שלי, גם הקשר של הילדים שלי אליי מתחזק. זה פועל כנראה ברמות נסתרות ולא מודעות, אבל זה פועל.

שנית, יותר ויותר ברור לי שכדי שארגיש נוכח ומחובר בעולם, כדי שלא ארעד כמו עלה נידף מכל אירוע, כדי שארגיש יותר ביטחון ויציבות, אני צריך לחזק את השורשים שלי, והשורשים הם – מה לעשות – ההורים. כשאני מכבד אותם אני נותן להם "כובד" ומשקל שמאפשר לי לבנות על גביו. כמו ככל שהיסודות יותר עמוקים, המגדל יכול להיות יותר גבוה.

מטפל אחד אמר לי שאני מוכרח להכיר בכך שכל האור והטוב שיש לי הוא מההורים שלי. לא הסכמתי אתו, אפילו התקוממתי. לצערי הייתי צריך לעבוד הרבה כדי לנצח את החושך שנחלתי מהם. אבל אחרי התבוננות נוספת, חשבתי שאולי יש לי דרך לראות את האור והטוב שבא מהם.

אתה מבין, כל תופעה בעולם הזה, אפילו השלילית ביותר, יש לה איזה ניצוץ אלוקי שמחיה אותה, יש לה אנרגיה חיובית שעומדת ביסודה. לפעמים זה אורות של תוהו שמתבטאים בעולם ככוחות הרסניים וקשים, אבל ביסודם הם אורות. חמוש בתובנה הזו, בחנתי מחדש את מה שקשה לי אצל ההורים שלי וגיליתי שיש שם הרבה אורות, שרק בדרכם לעולם הזה לבשו צורה קשה ומכאיבה.

למשל תמיד כעסתי על אבא שלי שעזב את המשפחה והלך לבנות חיים חדשים בנפרד. כשהתבוננתי מעבר לכעס, יכולתי לראות שיש פה יכולת מרשימה מאוד שלו – להתחיל מחדש, מאפס. הוא עזב את המשפחה שלו בגיל צעיר, והחליף מקצועות ומקומות מגורים כמה פעמים בחיים, וכל פעם הגיע להישגים יפים מאוד. זה ממש דפוס אצלו. דפוס שלילי אמנם, אבל שמשתמש ביכולת חיובית מאוד. ואז יכולתי להסתכל על עצמי ולהבין שאולי גם היכולת שלי לקום מנפילות, להתאושש ממכות – מגיעה מאותו מקור. אולי את האור של "אין ייאוש בעולם כלל" ירשתי בדרך נעלמה מאבא שלי. אולי זו הסיבה שכל פעם ששרים "מה שהיה היה העיקר להתחיל מהתחלה" העיניים שלי מוצפות דמעות.

לכן אני מציע שתתבונן קצת בתכונות של ההורים שלך – דווקא בתכונות שהכי מרגיזות אותך – ותנסה לזהות את הצד השני של המטבע. האם יש שם גם אנרגיה חזקה שהיית רוצה להטות אותה לטוב. לקחת את האורות דתוהו ולהכניסם בכלים דתיקון.

אשתמש בדוגמאות שנתת, אבל אלה רק הצעות, כי אתה מכיר אותם ואת עצמך הרבה יותר טוב ויכול להגיע להגדרה יותר מדויקת:

– כתבת שההורים שלך היו ביקורתיים. האם השתמשת לטובה בכוח של ביקורתיות במקצוע שלך? האם אנשים מעריכים יותר את העבודה הקפדנית שלך? האם אתה מדקדק בעבודת ה' יותר מאחרים?

– כתבת שחייתם כמשפחה חרדית באיזור חילוני. זה לא קל לחיות ככה בסביבה שונה לגמרי. צריך בשביל זה הרבה חוסן נפשי ונאמנות פנימית לאמת, בלי להתחשב במה יאמרו. האם ירשת מהם את הכוח לא ליבוש מפני המלעיגים עליך בעבודת ה'? האם מצאת את עצמך נאמן לערכים הפנימיים שלך ולא לתדמית שלך בעיני הזולת? יש סיכוי שירשת את זה מהם.

– כתבת שאמא התקשתה להחמיא לך והעדיפה לחפש דרכים לגרום לך כניעה. האם יכול להיות שהיא ניסתה להגן עליך ממשהו? ואם כן, האם ירשת ממנה את הכוח לעשות דברים נגד הטבע שלך כדי להגן על האהובים עליך?

– כתבת שהם לא סיפקו לך דברים בסיסיים שלרוב חברי הכיתה היו. האם יש בך כוח של הסתפקות במועט ואי-תלות בחפצים?

אלה הן רק דוגמאות. ותן לחכם ויחכם עוד.

שים לב, אני לא טוען שהם צדקו באיך שחינכו אותך. כנראה שהיה שם הרבה מה לשפר. אבל השאלה כרגע היא לא מה הם עשו אלא מי הם היו. יותר נכון: מי היו הנשמות שלהם. ובמישור של נשמה, של אור גמור, אתה מסוגל לראות את האורות המיוחדים שהם הביאו לעולם, גם אם בדרך מקולקלת?

כשתצליח לראות את האור הזה, יהיה לך יותר קל לומר דברים טובים על ההורים שלך. ואני משער שמשהו בקשר עם הילדים שלך גם ישתנה.

בהצלחה רבה! יהי רצון שנזכה לכבד את הורינו בלי להתכחש לפגמים שלנו ושלהם, ומתוך כך נזכה להאיר לילדים שלנו.

*******

שואל יקר

כואב איתך יחד את התחושות הקשות שאתה מתאר בקשר להוריך וילדותך,

העובדה שהם כבר אינם בחיים ושאתה כבר סב לנכדים , ועדיין נשמע כאוב ברמה שאתה לא מסוגל לדבר עליהם בפני ילדיך ונכדיך , מעידה עד כמה הזעם והכעס עליהם עדיין מלווים אותך, צר לי,

הדגשת שאתה יודע בעל פה את כל העצות, ושאתה מחפש תשובה פיקנטית,

לא השכלתי להבין למה התכוונת פיקנטית , אתה מתאר כאב וזעם כל כך קשים, שאני תוהה בליבי איך תשובה פיקנטית תרפא פצע כל כך כואב,

אני יכול להציע לך לשאול את עצמך מה אתה אמור להרוויח מכך?

הוריך ז"ל הרי אינם בין החיים,

נכדיך ובניך לעולם לא יבינו את הדור ההוא כי הם נולדו לתוך מציאות אחרת,

נשמע שאתה עדיין סובל כיום מזכרון היחס שלהם אליך,

והשאלה שאני מציע לך לשאול את עצמך מה אתה מקבל מזה??

אני בטוח שאתה באמת יודע את כל העצות, ובוודאי אחת העצות שעלו היא לנסות ולהבין את העולם והתקופה ממנה הם באו , ואת הידיעה שהם עשו הכל מתוך שאיפה לתת לך את הטוב ביותר להבנתם, וכפי שציינת את גדלות הנפש של אביך שהכיר בטובתו של אותו רב שקירב אותך, שזה אומר שהוא הכיר בכך שקיבלת משהו שאולי לא היה ביכולתו לתת לך,

שינוי המבט ודווקא סיפורים כמו זה היו יכולים להיות השראה גדולה לדורות הבאים , על איך למרות הקושי והמגבלות באותם ימים , איך בורא העולם זימן לך את אותו רב שיעניק לך מה שלדעתך הוריך לא היו יכולים לתת לך .

אבל לא פנית בשביל עצות מסוג זה

אתה מחפש תשובה פיקנטית , ולצערי בגלל ההרגשה שהענין יושב לך כל כך עמוק התחושה שלי היא שתשובה פיקנטית גם אם תמצא, תוריד מההכלה וההבנה לתחושותיך,

ואולי תהיה זאת הזדמנות אמיצה לייצר ערב משפחתי שתעזור לייצר את האווירה המתאימה של נסיון להבין ולא לשפוט, שם תדבר אודות מסעם וסיפור חייהם של הוריך בשינוי מבט תוך נסיון לשתף את משפחתך בנסיון להכנס לתוך הראש שלהם ורוח התקופה.

מאחלים לך שתצליח לצמוח ולפרוח מתוך הכאב, ולהודות לה' על היכולת והמודעות לאבהות / ההורות שה' זיכה אותך ביחס לילדיך שלך

באהבה גדולה

יואל – [email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. התשובה שלי, ואני לא יודע אם היא פיקנטית עבורך.
    הקושי שלך לדבר על ההורים שלך נובע מכך שהטראומה עדיין חייה ותוססת בך,
    ככל שאנו מזדקנים אנו מתקשים להחזיק את "מנגנוני ההגנה" הקלאסיים שלנו.. לכן טראומות שלא עובדו צפים עוד יותר מהעבר יחד עם הכאב שבהם.
    לא עשית לטראומה את העיבוד והעיכול הנדרש, כי אילו היית מעבד את הטראומה הקשה הזו היה לך יותר קל לדבר על הצדדים החיוביים שאכן היו בהורים שלך, וזאת מבלי להרגיש שזה כ"כ מאיים עליך ומציף אותך ברמה הרגשית.
    אם אכן יש לך רצון להגיע למצב נפשי שבו אתה יכול לדבר על ההורים שלך דברים חיוביים, עליך קודם כל למצוא מטפל טוב (!) שיוכל לשמוע ממך שוב ושוב ושוב ולעומק ולרוחב את כל הדברים השלילים, אתה צריך לתת לפצע להגליד, לנקז את המוגלה!
    רק מתוך זה תוכל לפנות 'מקום בלב' ולדבר גם על החלקים החיוביים שגם היו אצל ההורים שלך.
    זכור יש סדר לתהליך ההחלמה, אין קיצורי דרך…!
    כמה פשוט – ככה מסובך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן