מאת:

התפרסם בתאריך:

17/11/2019

שינוי השקפות בתוך מציאות חיים שלא השתנתה

שאלה מקטגוריה:

שלום רב
אני נשוי מספר שנים בודדות ובאמת זכיתי לאשה מאוד מיוחדת מכל הבחינות. כשהתחתנתי לא הייתי בשל מספיק לנישואים. רציתי לרצות את ההורים שלי. הייתי קצת ילדותי ונאיבי. ולכן למרות שבתוך הלב הסתפקתי אם בהמשך אהיה אברך לא דיברתי על זה בפגישות ואשתי לא הייתה מודעת לזה. אחרי מספר חודשים בכולל נשברתי
ודיברתי על זה עם אשתי. היא מאוד תמכה בי כלפי חוץ ועודדה אותי בדרכי. אבל כיום היא חוזרת ואומרת שמבחינתה שיקרתי לה וכו' ואני אומר לה שאני אכן מבין אותה אבל אני עצמי לא הייתי בשל וההורים שלי בכוונה תחילה חיתנו אותי מהר כוון שכבר היה לי תקופות שפחות למדתי וכו' והם בעצם רצו להשים אותי במקום שבו אני לא יוכל "לעשות שטויות".
כיום אני נפתחתי מאוד. אמנם אני שומר תורה ומצוות אבל אני לא רואה את עצמי מחוייב לשום תפיסה חרדית. אשתי אמנם מוכנה להתפשר כלפי בהרבה דברים אבל מבחינה רוחנית / חרדית היא לא מוכנה לזוז מילימטר גם בענייני חינוך עתידי וגם בכל סגנון הבית. לי קשה מאוד לחשוב שילדי יתחנכו ויעשו. וכן שכל הבית יתנהל בצורה שמנוגדת לגמרי לכל התפיסות שלי. ומצד שני אני זה ששיניתי כך שאין לי זכות לדרוש ושוב מצד שלישי אני לא יכול לחיות את כל חיי ולגדל משפחה בסגנון וצורה שאני רואה בצורה מאוד שלילית.
מה הפתרון שאני יכול למצוא לפלונטר הזה?

תשובה:

שלום לשואל היקר

שאלתך מונחת לפניי כבר זמן רב. כתבתי לה כמה וכמה טיוטות של תשובה, וכולן לא מצאו חן בעיניי, וכך הגעתי לאחרי שעת השי"ן ותשובה טובה – אין.

רציתי לנחם אותך שאתה לא לבד, שזה תהליך שקורה לאחרונה הרבה. אבל מה זה משנה באמת? צרת רבים חצי נחמה, אבל אתה רוצה את החצי השני. החצי השני הוא בהתעלמות מצרת הרבים, מהקשבה לצרת היחיד. ניסיתי לעשות זאת. קראתי שוב ושוב את סיפורך, בנסיון למצוא בו איזו נקודה שתמצא את הפתח לצאת מהסבך.

אחרי כמה וכמה נסיונות, וכמו שכתבתי – כמה וכמה טיוטות, אני פורס בפניך את מה שנראה לי כעת לנכון.

אתה מספר שהפלונטר נוצר כתוצאה מהרצון שלך לרצות את הוריך. כיום אתה רואה זאת כילדותיות וכנאיביות, ואפשר לשמוע נימה של חרטה בדבריך. אולי היה נכון לפתוח את הנושא כבר אז, ולנסות 'להיסגר' על דרך אחרת מהדרך של ההורים, ולהתחתן עם בת זוג שתהיה שותפה לדרך זו. אולי באמת? אני לא נמצא בעמדה שמתאימה לשפוט זאת. את הנעשה אין להשיב.

את הנעשה אין להשיב, אבל כדאי להתבונן בו היטב. כי הצעד הזה שעשית למעשה מגדיר את הפלונטר בו אתה נמצא כעת. כלומר, למרות שההתמודדות שלך היא מול אשתך היקרה, למעשה מדובר בהתמודדות מורכבת יותר, בהתמודדות עם העבר שלך, ועם האופן בו הוא כובל אותך בהווה.

אולי תתפלא, אבל אני מוצא בזה נחמה. התמודדות עם הזולת היא התמודדות קשה, משום שהאינטרסים שלו, או השקפת עולמו, זרים לך. לא תמיד אתה מבין אותם, וגם אם כן, אין לך מחויבות אליהם, וההתמודדות איתם לא תמיד הוגנת ולא תמיד אפשרית. לעומת זאת, התמודדות עם העבר שלך, שהיא בעצם התמודדות עם עצמך, אינה סובלת מהבעיות האלו. היא התמודדות אמיתית, ולא רק טכנית כמו התמודדות עם הזולת. ובעצם – היא תהליך שאתה צריך לעבור.

אולי נחליף את המילה 'התמודדות' במילה 'דיאלוג'. לא, אני לא מתכוון להציע לך לשבת עם אשתך לשיחה נינוחה על כוס קפה ולנסות למצוא פתרון. אני מניח שכבר עשיתם את זה, וגם אם לא, אתה יודע היטב את המגבלות שדיאלוג כזה נתון בו. תמיד כדאי לדבר ולשוחח, זה עשוי לרכך ולהחליק את החיכוכים שיש ביניכם, אבל סביר להניח שזה לא יפתור את הבעיות הגדולות.

במילה דיאלוג אני מתכוון לאיזו הפרייה מסוימת שיש במרחב שבו נמצאות שתי דעות ונלחמות על קיומן. לא בהכרח שהם עצמן מכירות בדיאלוג שהן עושות, כלומר – יתכן מאד שאתה ואשתך לא מוכנים לנהל דיון על הפער בהשקפתכם, וכמו שכתבתי, איני מאמין כל כך בדיונים על דברים מסוג זה. הדיאלוג נמצא בעצם ההימצאות של שתי הדעות המנוגדות – במרחב משותף.

אשתך, אם כן, למעשה מכריחה אותך לנהל דיאלוג עם העבר שלך. עם מי שהיית בעבר, עם החינוך שקיבלת, עם הרצון שלך לרצות את הוריך. לולא היא, היית יכול לחיות את ההווה בלי העבר, או לפחות להשלות את עצמך בכך שהתפטרת מן העבר והוא אינו קיים עוד. אבל באותה כריתת ברית נישואין שכרת כעמה בעבר – קבעת בעצם כי לעולם יהיה העבר נוכח בחיים שלך, נוכחות דורשת, תובענית.

נדמה לי שהפתרון לפלונטר יהיה בהכרה במהותו של התהליך שאותו אתה עובר. בהכרה בכך, שדרך החיים שבה אתה מאמין כעת – משקפת אותך בנקודת זמן מאד ספציפית – ההווה, ואילו דרך החיים של אשתך משקפת את הרובד הבסיסי שלך – את העבר: את החינוך, את הילדות, את בית ההורים ואת המסורת עליה גדלת. התהליך שבו אתה מתנתק מכל אלו ויוצר לך עתיד חדש אינו פשוט ואסור לו להיות פשוט. כדאי לחשוב על כך – לולא היית כבול בכבלי נישואין לאותו עבר, היית יכול אולי לעשות את אותו ניתוק באופן דרסטי וחד, אבל זה היה תהליך לא בריא ולא נכון.

מטבע ברייתו של האדם להיות כבול בכבלי העבר. הן כל דרכו בחיים נבנית בעודו ילד מובל על ידי הוריו. בן שמנה ימים הוא נכנס לברית, ולאורך כל שנות ילדותו הוא מתעצב בהתאם לסביבתו. כבלי העבר מטבען אינן מפלדה, והם גמישים מספיק בשביל לאפשר לאדם לבנות לעצמו אישיות עצמאית, בתוך אותה מסגרת שנקבעה לו. אבל הדרך בו הוא עושה זאת חייבת להיות מתוך דיאלוג, מתוך ניצבות של אותו עבר אל מול פניו.

הוריך השכילו להבין זאת בבחרותך, כאשר בחרו לכבול אותך בכבלי הנישואין על מנת למנוע ממך 'לעשות שטויות'. בכך הם הלכו בדרך החיים החרדית ששמה את הבחירה האישית של האדם במקום שני, משום שהיא אינה מאמינה בו כל כך. ניתן להניח שהשקפתך היום שונה, ואתה רואה באותו 'כיבול' מעשה שלא ייעשה, אך תיטיב עמך ההבנה כי בסופו של דבר כך היא דרכה של כל האנושות, כך היא מציאותו של האדם, להיות כבול בכבלי עברו. כמו כן, ההבנה כי הוריך בחרו בכך לטובתך האישית: הם ראו את בנם הולך בדרכו, מועד, נופל וקם ושוב נופל, והדאגה, האחריות, מדירה שינה מעיניהם, והם חושבים שהכי נכון עבורו זה להתחתן.

הבה ונחדד מעט את נקודת המבט שלהם: מבחינת ההורים – לא רק ההורים שלך, כל ה'הורים' – אין צורת חיים ללא מסגרת, ללא יציבות, ללא קביעות. הסערה המאפיינת את ימי הבחרות זרה להם, והם מנסים לשלוט בה ולצמצם אותה, לטובת הבן שלהם. כך לפחות הם בטוחים. הרעיון של 'להתחתן כדי לא לעשות שטויות' אינו מניפולטיבי כמו שהוא עשוי להישמע, איפוא; הוא כנה לחלוטין. ההורים סברו שחיי הבחרות הפתוחים, המאפשרים, שאינם מחייבים יציבות וקביעות – אינם מתאימים לך ואינם מטיבים עמך. לעומתם, חיי הנישואין יחזקו אצלך את הצד הבוגר, האחראי, היציב והרגוע יותר, וכך החיים שלך יהיו טובים יותר.

אינני יודע כיצד אתה מביט על כל זה. קשה לי לנחש את מבע פניך, אם הוא מפוהק או כעוס, ואולי מופתע. מכל מקום, כתבתי לך מתוך תקווה שתסכים לתת הזדמנות לדיאלוג נוסף, להקשבה נוספת לאותו עבר שכיום הינך מתנתק ממנו. איני מחווה דעה על עצם ההתנתקות; זה אינו מתפקידי. ברצוני רק לסייע לך לראות את המתנה בכאב שכרוך בו.

לא עניתי לך תשובה של ממש כיצד יוצאים מהפלונטר, משום שאני מאמין שאתה אמור לספק את התשובה לעצמך. ניסיתי רק להציב אותך בעמדה שתאפשר זאת. בעמדה שרואה בפלונטר מצב בריא ונכון ולא תאונה שנקלעת אליה. עמדה כזאת יכולה לאפשר לך להכיל חלקים רבים מתוך הפשרה שתיאלץ לעשות, ואתה הרי תיאלץ להתפשר. היא יכולה לעזור לך לקבל את הפשרות ברוח טובה, משום שגם אם היית רוצה לראות את הבית שלך מתנהל באופן אחר – בסופו של דבר הפשרה שתתקבל תשקף נכוחה את מצבך האמיתי. לא מצבך בהווה בלבד, בו אתה מאמין רק בדרך מסוימת, אלא מצבך העמוק יותר, מצב של גבר שמתנתק מכבלי עברו מתוך דיאלוג, מתוך שימור העבר, מתוך חיבור למסורת עליה הוא גדל.

האופן בו תיראה אותה פשרה – ושוב, לא בהכרח מתוך דיון נינוח ורגוע, אלא מתוך משיכה של כל אחד מכם לצד שלו – ישקף, בסופו של דבר, את טיב התהליך שעברת ואת אופיו. הדרך שבו יתנהל ביתכם אולי לא תיכנס לשום תבנית מוכרת, אבל דווקא בעולמנו כיום התבניות כבר לא כל כך חשובות, ולעיתים אף נתפסות כמפריעות. מסיבה זו ם אין טעם לנסות ולשרטט כיצד תיראה הפשרה, ומה יהיה בדיוק האיזון בין שתי הדרכים. חשוב יותר שהפשרה תיעשה בתהליך עמוק, בוגר, בתהליך שבו תתחבר לשניות שנקלעת אליה, ותראה אותה כדבר אמיתי, ולא כאילוץ.

כאשר תנהל את ההתמודדות מתוך חיבור, מתוך הבנה למהותיותה של אותה התמודדות, וכמובן – ראייתה כדיאלוג, למרות שהיא כנראה לא תתנהל באופן של שיח – ניתן להאמין שבסופו של דבר תגיעו לדרך שלמה, לדרך מאוזנת ובריאה.

אם הדברים עדיין לא התיישבו על ליבך; אם אתה רואה בזה 'ריפוי שבר גדול על נקלה' – ואם סתם כך אתה מעוניין להמשיך ולדון על הבעיה, ולנסות דרכים אחרות – אתה מוזמן לפנות אלי למייל שמצוין למטה.

בהצלחה!

יצחק

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן