רוצה חיים ובית של תורה אבל זה קשה מדי בשבילי

שואלת יקרה ואהובה,

איזו שאלה מתוקה ומרגשת מצד אחד, וגם מלמדת על ראייה בוגרת והבנה מפוכחת של המציאות מצד שני. את מתבוננת על אורח חייך, מבינה שאורח חיים זה עולה כסף, ושהכסף אינו גדל על העצים, אלא יש מי שעמל וטורח ,ובס"ד גדולה, מביא אותו הבייתה. את מתבוננת בתוכך ומזהה הרגלים מסויימים, ואת תוהה, האם באיבחה אחת ניתן יהיה לשנותם, ולהסתגל למציאות אחרת שאינך מכירה כלל, ואת תוהה, במידה 'ותלכי על זה', האם תצליחי להתמודד עם מציאות כזו. גם לאחר קריאת מפת המציאות, את מגביהה את מבטך, ודורשת מעצמך לא להסתפק במצוי, אלא משתוקקת לברר לעומק את הרצוי. בדבריך נשמעת הכמיהה לחיות חיי רוח, מתוך הבנה שמילוי הצרכים הפיזיים הוא אמנם הכרחי אך איננו חזות הכל, ואת צמאה להבין יותר לעומק את משמעות בית של תורה, לחוש את ערכה בחדרי לבבך, לא להסתפק ב'ידיעה' התאורטית שזה חשוב, אלא להצליח לנווט לאורה את ספינת חייך.

אשרינו,

אשרינו שאלו בנותינו, שזה השיג והשיח הפנימי הממלא אותן, ושהשאיפות הטהורות הללו מקננות בהן. אז איך מתרגמים את השאיפות העמוקות הללו למציאות בת-קיימא?

מהצורה שבה העמדת את שאלתך, מצטיירות מאליהן בדמיוני שתי מזוודות על הדף (או על המדף של החיים).

מזוודה אחת שעליה כתוב 'בית של תורה' – נמצא בעל אברך, אין כניסה לסמרטפון, הסתפקות במועט, בלויים מינימלים, ילדים מטופחים וצדיקים, וכולם מוקפים בבועה (ורודה?) שבה הקשר שלהם לעולם הוא מינימלי ומתרכז רק במה שהכרחי לקיום התורני של הבית.

ואילו במזוודה השניה נגלה – עורך דין, כסף, סמטרפונים, בילויים, שיג ושיח עם עולמות שבחוץ, עם בנות דודות, וילדים לא תורניים (ואולי גם לא מחונכים?).

שתי הנחות יסוד עומדות בבסיס התיאור הזה:

1. פעם אחת בוחרים 'מזוודה'. (לפני שמתחתנים)

2. המזוודה שבחרת תלווה אותך כל החיים, אלא אם כן תחליטי להניח אותה באיזה שלב.

מזה נובע- תבחרי כעת את המזוודה הנכונה, שכן בהתאם לה, ייראו חייך.

אך ניצני הבגרות הבוקעים משאלתך מגלים לי שאת מבינה שבחיים האמיתיים אין באמת שתי מזוודות מובהקות כאלו, שעלינו רק לבחור ביניהם. יתירה מזו, הבחירה בחיים של תורה, היא לא בחירה חד פעמית שעושים אותה פעם אחת לפני שמתחתנים ואז עולים על 'המסלול הנכון. וההבנה השלישית והחשובה ביותר היא, שאנו פחות דומים לבניין, שבו אני מחליטים אם להוסיף עליו אבן כזו או אחרת, מזוודה או לבנה מסוג זה או אחר, אלא אנו יותר דומים לצמח, וכדי לצמוח ולהיות 'הצמח' המיוחד שאנו מסוגלים ורוצים וצריכים להיות, עלינו להתאים לו את התזונה וההשקיה המתאימה והמיוחדת לו.

אז מה הם הכלים והמתנות שה' העניק לך? מהם תנאי החיים, המשפחה והשורשים שבהם גדלת?

איך הבחירה בתורה תארג לתוך נפתולי ענפייך, ותהפוך את העץ שהנך, על זנו הייחודי, וסוג האדמה המסויימת שבה הוא נטוע, לאילן רב פירות ופארות, שכל נטיעות שיטעו ממנו ירצו להיות כמותו?

מהדרך שבה ניסחתי את השאלה את ודאי מבינה שהשורשים שלך, האדמה הספציפית של המשפחה בה גדלת, זה לא 'תאונה הסטורית' שמתפקידך כעת לתקן, או אולי לנטוש ולחפש 'חיים אחרים'. הם חלק בלתי נפרד ממך ומאישיותך, והדרישה להצמיח בית של תורה, יושבת בדיוק על המצע הזה, ועל הנתונים הללו.

אז האם יש רק שתי מזוודות? רק שתי אפשרויות?

האמנם מוצבות בפנינו רק שתי בחירות האחת של תורה והאחרת לא?

כנראה שלא.

כמספר האנשים והנשים בעולם היהודי, כך מספר הדגמים האפשריים. בעל אברך ובית צנוע, זה דגם אחד, שהיה נוכח ומשמעותי לאורך תקופה ממושכת מאז התארגנותה המפוארת של החברה החרדית סביב חברת הלומדים ועולם הישיבות והכויללים. אך אין זה דגם בלעדי. ואם הדגם הזה לא נארג אליך באופן טבעי המתיישב על הלב, זה לא אומר שעליך לוותר על החלום להקים בית של תורה. כנראה שאת צריכה לחשוב ולבנות את הדגם המיוחד לך.

לצד המחשבות העמוקות על אחריות כלכלית, ממה נתפרנס, ואיזה אורח חיים ארצה להעניק לילדי שאלות חשובות שאני רואה שכבר מעסיקות אותך, חשוב לא פחות ואף יותר לחשוב – איך התורה תהיה נוכחת בחיים שלנו. שנרגיש שאנו צועדים בתוך נהר של תורה, ומתקדמים בו, וכל פינה שלנו נרטבת ונספגת במי התורה הזו, בדרך אל היעד אליו אנו צועדים.

וגם אם הדגם של רחל ור' עקיבא, שהיא חיה בעניות והוא הולך לבית המדרש ושוקע בתורה, לא 'מתלבש' על דרך חייך, אולי תוכלי ללכת לאורו של הדגם שאימץ בנו של ר' עקיבא וכך מספר אודותיו המדרש בילקוט שמעוני משלי רמז תתקנח:

מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה, מה עשה כיון שהכניסה עמד לו כל הלילה והיה קורא בתורה (בפרשה), אמר לה סיבי בוצינא ואנהירי לי, סבת לה כל ליליא בוצינא והות קיימא קמיה מנהרא עד דאתא צפרא, בצפרא קרב רבי עקיבא לגביה ואמר ליה ברי מצא או מוצא, אמר ליה מצא.

המדרש כתוב במקורו בארמית, והנה תרגומו:

מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה, מה עשה? כֵיון שהכניסה, עמד כל הלילה והיה קורא בתורה. אמר לה: טלי נר והאירי לי. נטלה נר ועמדה לפניו מערב עד בקר. בבקר קרב אצלו ר' עקיבא ואמר לו: בני, "מצא" או "מוצא"? אמר לו: "מצא".

ר' עקיבא אביו שואל אותו יום אחרי החתונה, איזו אישה קיבלת? איזה פסוק התקיים בך? מצא אישה מצא טוב, או מוצא אני מר ממות את האישה?

והוא נענה – מצא, מצא אישה מצא טוב.

ר' עקיבא נפרד מאשתו, כדי לבנות חיים של תורה בבית המדרש (אולי בכוילל, אם נעזר בפורמט המלווה אותנו היום) . הבן שלו בונה חיים של תורה בתוך הבית יחד עם רעייתו. גם הדגם הזה, שבו הוא לא מתרחק, ולא מתנתק, אלא ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מהמארג המורכב של הבית על אתגריו המגוונים, מצמיח 'בית של תורה' מהסוג שכנראה התאים להם והצמיח אותם.

אין לי ספק שעם המחשבה העמוקה שאת מקדישה לנושא, עם הכמיהה האמיתית שלך לחיים תורניים שלא מסתפקים בבינוניות וחומריות, תוכלי למצוא את השותף המתאים שיראה איתך עין בעין את משימת חייכם. להדליק את נר התורה בתוך הבית, כשכל ילדיכם זוכים להנות ולספוג את אורה של התורה. יחד איתו תחליטו איך זה יבוא לידי ביטוי, בשעות הלימוד ובמקומות הלימוד, ממה תתנזרו ומה תאפשרו, באלו גבולות של זמן ומקום, אך הכל מתוך החזון הגדול והמציאותי של ללכת לאור 'מגדלור של תורה'. את תגלי שההחלטה הזו צריכה חיזוק כל פעם מחדש, ואולי גם התאמות מידי פעם לגיל הילדים ולאתגרים החינוכיים שהם מציבים. בכל מקרה, תצטרכו לבחור בה שוב ושוב כל תקופת מה, ולא ניתן ולא רצוי להשען רק על ההחלטה שעשיתם/שתעשו, בבואכם בברית הנישואין.

החלטה חוזרת ומשותפת כזו, תעמיק מאד את הקשר הזוגי ותתן לכם את האנרגיה הדרושה כדי לעמוד בהחלטותיכם, ולהמשיך לצעוד יחד אחרי הוריכם והדורות הקודמים באותו נהר בו צועד עמ"י מזה 3000 שנה.

ורדית

[email protected]