מאת:

התפרסם בתאריך:

21/11/2021

קידוש השם וחילול השם זה מושג יחסי?

שאלה מקטגוריה:

כל הנושא של קידוש השם וחילול השם נראה לי מאוד יחסי. בלי להכנס לנושאים שלהלן שגם הם טעונים בירור וליבון אך לצורך כך יש מקום לדיון נוסף אך בהגבלה לענין חילול או קידוש השם תגיד לי לאיזה פלג או זרם אתה משתייך ואומר לך מי לדעתך מקדש ש"ש ומי מחללו. לצורך הענין אדם אחד יראה קידוש השם גדול בכך שישנם שש עשרה חברי כנסת חרדים ועוד ששה "דתיים לאומיים" בעוד שחברו יראה בכך חילול השם עצום שבכנסת המינים ישנם כ"כ הרבה שקוראים לעצמם "חרדים". כמו כן אותם שנסעו להתנשק עם אחמאדיג'ן ראו בזה קידוש שם שמים עצום בעוד שאחרים ראו בכך חילול שם שמים נורא ואיום. וכך בכל נושא שבעולם כמעט. מה שעומד עם השקפת עולמך זה קידוש השם ומה שסותר זה חילול השם. איך אפשר בכלל לדבר על חילול השם? אולי בעצם מתכוונים לקידוש או חילול שמו של הפועל או הנמנע מהפעולה ולא לההוא שם מלמעלה?

תשובה:

שלום וברכה

ישנם מונחים וביטויים רבים אשר נשחקים ומתעוותים משימוש מוגזם ולא מתאים. אחד מהם הוא המונח שאתה מעלה לדיון: 'קידוש השם' ו'חילול השם', שלתחושתך משמש לכלי ניגוח לא ראוי בויכוחים שונים.

אני מסכים עם תחושתך, כפי שאבאר להלן, אולם ראשית נדון בטענתך: '(אם אכן) מה שעומד עם השקפת עולמך זה קידוש השם ומה שסותר זה חילול השם, איך אפשר בכלל לדבר על חילול השם? אולי בעצם מתכוונים לקידוש או חילול שמו של הפועל או הנמנע מהפעולה ולא לההוא שם מלמעלה?'

אני נאלץ לדחות את הטענה הזאת. אף שלכל אדם ישנה השקפת עולם שונה, אין פירוש הדבר כי השקפתו היא 'אינטרס אישי' שלו, ולכן אין סיבה שקידוש השם וחילול השם לא יהיה תלוי בהשקפת העולם האישית של כל אחד ואחד. המשפט 'לפי השקפת עולמי דבר פלוני הוא חילול השם' הוא משפט קביל בהחלט.

ומכאן למעט הרחבה בענין קידוש השם וחילול השם. מה פירוש הדבר, מהי המשמעות של הביטויים הללו?

בדיחה ידועה מספרת על מורה ברוסיה שהסביר לתלמידים כי אין סיבה להאמין באלהים, שהרי הוא אינו נראה, ומה שאינו נראה – כנראה אינו קיים. תלמיד אחד שובב שאל: גם את השכל של המורה אינן אנו רואים, האם פירושו של דבר כי למורה אין שכל?

האם אכן התלמיד צודק? האם כפירה במציאות ה' היא ככפירה במציאות השכל? אני סבור כי הדבר נכון באופן חלקי מאד: כשהמורה אומר ש'אלקים אינו נראה' כונתו לומר שהוא אינו נוכח. 'נוכחות' כוללת לא רק נוכחות ישירה, כמו מראה, קול, או ריח, או חפץ גשמי הנוכח דרך חוש המישוש; היא כוללת גם הימצאות בעלת ביטוי עקיף, כמו גלי הרדיו המפעילים את רשת התקשורת שלנו או זרם החשמל המפעיל את המחשב שבו אני כותב כעת. השכל של המורה, או של כל אחד ואחד מאיתנו, נוכח במציאות דרך ביטויים שונים; האם ניתן לומר כך גם לגבי מציאות הא-ל?

שוב: 'נוכחות' אין פירושה 'דבר שיש לקיומו הוכחה' אלא שיש לו ביטוי. מהו הביטוי של האל בעולם? יש שיאמרו כי עצם קיומו של העולם הוא ביטוי למציאות האל; יש שיוסיפו את הסדר, החוקיות, ההרמוניה – אכן, כל אלו הם ביטויים למציאות האל, אך הם חלקיים מאד. ראשית, עצם העובדה שאנשים רבים מאד, כמו אותו מורה, מאפשרים לעצמם לכפור במציאות האל מלמדת על כך שאין כאן ביטוי מובהק. מערכת המושגים המיוצרת על ידי העולם אינה מספיקה כדי לייצר לאדם את האינטואיציה הפשוטה אודות מושג כזה הנקרא 'אלהים'.

שנית, אם נחזור למשל של המורה והתלמיד, דומה הדבר למי שיאמר שהשכל של המורה נוכח דרך העובדה שהוא לבוש בבגדים: אכן, לבוש מוכיח על קיומו של שכל של האדם הלובש אותו (בעל חי אינו מתלבש), אך בדרגה בסיסית ביותר, ובוודאי אין זה מספיק כדי להנכיח את קיומו של שכל של אדם בוגר, משכיל, חכם. כך גם הביטויים השונים של האל דרך מציאות העולם או דרך החוקיות והסדר השוררים בו – הם ביטוים לעובדת קיומו באופן בסיסי ביותר. ואכן, ישנם רבים המסתפקים בביטויים אלו, ומכירים במציאותו של אל המהווה את העולם ואת הטבע; בכך, למעשה, מצטמצמת הנוכחות האלוהית בעולם לכדי המינימום הבסיסי הזה.

קידוש השם, במובן המקובל, הוא לתת ביטוי למציאות האל במרחב, ובכך להנכיח אותו. לא להסתפק בנוכחות המצומצמת בלבד, אלא לנסות ולהרחיבה, להעמיקה, להשליט אותה בכל. לא מדובר רק במצוה מסוימת, אלא בתנועת נפש פנימית, במין חוסר השלמה עם השקר הזה שבו העולם מצמצם את נקודת המבט שלנו על מציאות האל, ומותיר לנו אשנב צר וקטן, שדרכו היא נראית דלה ועלובה לעומת מה שאנו יודעים עליה באמת.

מצות קידוש השם מופיעה ברמב"ם בהקשר מפתיע ולא מובן מאליו:

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קדשי, כיצד? … כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה, שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם.

מדוע להיהרג כדי לא לעבור על מצוה הוא קידוש השם, וההיפך הוא חילול השם? וכיצד בדבר זה הוא הדוגמה האולטימטיבית למונחים אלו?

כאשר מתרחשת סיטואציה שבה נכפה על האדם לעבור על רצון ה', יש כאן למעשה ביטוי חד למתח שיש בין נוכחות ה' בעולם לבין ההיסתרות שלו. היסתרות שהיא למעשה סתירה לנוכחות ולשליטה של רצונו בעולם. מי ינצח? מי הוא באמת בעל השליטה? הבחירה של האדם ברצון ה' על פני החיים משליטה את רצון השם, והבחירה לעבור על רצונו משליטה את העולם, את הכח והחוזק הפיזי ככח העליון. בכך למעשה נקבעת מציאותו של ה' כנוכחת בעולם, כבעלת משמעות, כגורם מכריע, המתגבר על הדינמיקה הפשוטה של העולם שבו החזק הוא שקובע.

בהמשך דבריו, הרמב"ם מביא את המונח 'חילול השם' ו'קידוש השם' בהקשר הרווח והמקובל יותר:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

מדוע כאשר העם אוהבים ומעריכים את החכם הדבר נחשב קידוש השם, ולהיפך? יש אפשרות להסביר שמאחר וההתנהגות הנאותה של התלמיד חכם מושכת אנשים נוספים לנהוג כמוהו, הרי זהו קידוש השם: ככל שיותר אנשים נשמעים לדבר ה' הרי נוכחותו מתפשטת ומתעצמת במרחב. אולם מפשטות הדברים, ומלשון הרמב"ם, נמצא שעצם הזיהוי של התלמיד חכם עם הנהגה נאותה, הרושם של 'פלוני שלמד תורה כמה נאים מעשיו', הוא קידוש השם. לפי ההסבר שהצענו נראה כך: כשם שישנו מתח בשאלה מי השולט בעולם, ישנה שאלה נוספת, מי מביא את הטוב לעולם. האם התורה, דבר ה', אכן מביא טוב לעולם? האם הוא הופך את האנשים העוסקים בו לטובים יותר? כאשר אכן הדבר מתקיים הרי שמו של השם מתקדש: נוצר קשר בין שליטתו בעולם לבין היותו מקור הטוב בעולם.

מכאן לשימושים נוספים במושג, כפי שהבאת בשאלתך:

לצורך הענין אדם אחד יראה קידוש השם גדול בכך שישנם שש עשרה חברי כנסת חרדים ועוד ששה "דתיים לאומיים" בעוד שחברו יראה בכך חילול השם עצום שבכנסת המינים ישנם כ"כ הרבה שקוראים לעצמם "חרדים".

ה'קידוש השם' במציאות של חברי כנסת דתיים או חרדים מובן מאליו לאור ההסבר דלעיל: הכנסת היא מקור כח עצמתי ביותר במדינה. הימצאותו של ח"כ שמקדם אג'נדה מוצהרת של רצון ה' היא הצבתו של רצון השם ככח שולט במציאות החברתית והמדינית שלנו ובכך היא מהווה קידוש השם 'פר אקסלנס'. הטענה ההפוכה, שדבר זה נחשב חילול השם, נובעת מהדגשה של פן אחר בסיטואציה: העובדה שלעת עתה, לפי המציאות הקיימת, אין אפשרות לרצון ה' להיות גורם שולט ובעל כח אלא בהיותו, כפי הביטוי הרווח 'חלק מהמשחק הפוליטי'. ישנם כאלו הרואים חילול השם, בהכפפת רצון ה' למשחקי הפוליטיקה, למשא ומתן, לכללי דמוקרטיה, לשיתוף פעולה והכרה במוסד אשר אינו רואה את עצמו ככפוף לרצון השם. לשיטתם, שליטה של רצון השם פירושה באופן מוחלט, אבסולוטי, וכל שליטה חלקית המכירה בכך שהיא איננה מלאה ומוחלטת היא למעשה בגדר כניעה לכח הנגדי ומכאן שהיא חילול השם.

כמו כן אותם שנסעו להתנשק עם אחמאדיג'ן ראו בזה קידוש שם שמים עצום בעוד שאחרים ראו בכך חילול שם שמים נורא ואיום.

בעוד שבדוגמה הקודמת ניסיתי לייצג את שתי העמדות בשווה, מובן שבדוגמה הזאת זה לא יקרה… אמנם, אם נרצה להכניס את הויכוח לתבניות שהצבנו, הויכוח הוא בשאלה היכן לזהות את הייצוג של ה' בעולם. הגישה של 'מתחבקי אחמדינג'אד' מתבססת על תפיסה תיאולוגית מסוימת בדבר מהותו של עם ישראל, טיב היחס בין ה' לעמו, וכן בשאלת מהו הטוב והרע בעיני ה'. זה לא מאד קשה לשרטט את הנקודות השונות בגישה הנ"ל ולייצר מזה תפיסה מסוימת על ייצוגו של ה' בעולם בתוך הסיפור האיראני ישראלי. זה לא קשה, משום שמדובר בתפיסה שטחית, פשטנית ואינפנטילית, ועם כל זה אינני מוצא לנכון לתאר אותה כאן; ומכל מקום הויכוח אינו מהו קידוש השם אלא בהנחות יסוד הקודמות לו; אינני רואה סיבה להסיק מכח הויכוח הזה את המסקנה ש'קידוש השם אינו אלא 'קידוש או חילול שמו של הפועל או הנמנע מהפעולה' כלשונך.

ומכאן, ל2 הערות קצרות בנושא שלנו:

א. בסדר קדושה שאנו אומרים בחזרת הש"ץ, אומרים (לפי נוסח אשכנז) 'נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ככתוב על יד נביאך: וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש…' את האמירה 'כשם שמקדישים אותו' ניתן לפרש בשני דרכים: אפשר לפרש באופן מילולי, כשם שבשמי מרום מקדשים את שם ה' על ידי אמירת קדוש קדוש, כך גם אנחנו נאמר קדוש קדוש. אבל ניתן לפרש באופן פנימי יותר: אנו נקדש את שם השם בעולם באופן המתאים לעולם, כשם שבשמי מרום מקדשים אותו באופן המתאים להם. בשמי מרום מקדשים את השם על ידי אמירת קדוש, אבל בעולם הזה – האמירה כשלעצמה אינה משמעותית כל כך. בעולם הזה יש משמעות למעשים.

לפי הפירוש הזה, אמירתנו 'קדוש קדוש' היא למעשה חלק מהתיאור של האופן שמקדישים אותו בשמי מרום, והדבר אינו משתלב באוירה הדרמטית של סדר הקדושה; לכן נראה שפירוש זה קיים לצד הפירוש הראשון. ישנו קידוש השם בעצם ההכרזה על מציאותו ועל נוכחותו כאן העולם, אבל יחד עם זאת חשוב לזכור שכאן בעולם קידוש השם הוא בעיקר במעשים ולא בהכרזות.

ב. בתפילת ימים נוראים אנו מוסיפים, לאחר 'אתה קדוש' את הבקשה 'ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך'. נראה שיש בכך משום ביטוי לכך שבמצב הנוכחי, קידוש השם הוא מאד חלקי. ככל שנתאמץ עדיין תהיה נוכחותו של ה' חלקית מאד מול הסדרים השולטים בעולם: סדרים של כח, של יצרים, ושל תפיסות אנושיות מוטעות. קידוש השם מלא יתכן רק כאשר ה' יתן את פחדו את כל מעשיו, ואימתו על כל ברואיו, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם.

בברכה שנזכה לקדש את השם במעשנו ולראות בקידוש השם השלם

יצחק

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן