מאת:

התפרסם בתאריך:

03/11/2020

מרגישה חוסר אמון גדול במערכת

שאלה מקטגוריה:

שלום לכם אתר אקשיבה שכאוצר בלום נגלה אלי בחצי שנה האחרונה ומאז, אני מחזיקה בו חזק!
השאלה הראשונה, פשוטה אומנם, אך חשובה דיה,
האם ניתן לשאול עד גמר מלאי השאלות??
יש מכסה לכל שואל לכמות שאלות?? אני אישית מפוצצת—
זאת שאלה פותחת, ראשונה וקטנה.
ועכשיו לעניין.
יש משהו שמאד מקשה עלי, במשך השנים גיליתי אנשים שככל שאני מכירה אותם יותר אני מגלה שהם לא ראויים למשרתם המכובדת ולכבוד המיוחס אליהם. אני מגלה שסולם הערכים שלהם מבולבל, אני מגלה בהתנהלות שלהם זיוף והזנחה של נושאים חשובים מאד, כשפעמים רבות הם מכסים את מגמותיהם המגונות באיצטלה של קדושה וקנאות. בכל ההתנהלות הציבורית יש לי הרבה ביקורת, לא אפרט את הכל כי באמת צריך לכתוב על זה מגילות, אבל העיקר שאני מרגישה קצת זיוף ופעולות מתוך נגיעות אישיות, לא אבקש תשובות אני רק רוצה לדעת איך אני יכולה להסתדר עם זה אני רואה עוולות לרוב ואני פשוט מרגישה שמיום ליום אני יותר חסרת אימון במערכת, איך אפשר להסתדר עם זה?
אלו דברים שיושבים לי על הלב ומאוד מפריעים לי בדרכי, באמונתי, ואין לי שום מורֶה הוראה או מורֶה דרך שאוכל לפנות אליו בשאלתי זאת.
אשמח מאוד לתשובה.
מתנצלת על האריכות, האצבעות פשוט קפצו להם על המקלדת ללא שליטה.
תודה ושוב תודה
ושנה טובה

-השאלה קוצרה על ידי המערכת-

תשובה:

שלום וברכה לך,

אני יושב וקורא את שאלתך ומוצא את עצמי מהנהן שוב ושוב בהסכמה, ומוצא את עצמי מתמלא בהרהורים נוגים על המציאות. אודה כי כאשר סיימתי לראשונה את מכתבך – חשבתי מיד: צודקת! אין לי מה להוסיף על זה. את מציגה – בשפה קולחת ומרשימה – בעיה כואבת מאד. בעיה שמציקה ומטרידה רבים. עברה בלבי מחשבה: אולי איני האדם המתאים לענות על כזו שאלה?! הרי אני מזדהה עם מה שכתבת ואין לי שום רצון להגן ולו במקצת על אנשים שאינם ישרי דרך, על כאלה המנצלים את מעמדם לשקר ולנצל אחרים, או אפילו על כאלה שאינם הגונים וישרים מספיק בכדי להודות שהמעמד שלהם (מה שנקרא הפוזיציה) הוא אשר מכתיב את דעותיהם ואת התנהלותם ולא יראת שמיים או לפחות מוסר אנושי בסיסי. מצד שני (אני ממשיך לחשוב), אולי אני בכל זאת מתאים לענות. דווקא בגלל שאני מבין היטב ומזדהה היטב עם מה שכתבת, ומבלי לנסות להכחיש או לייפות דברים שאינם יפים. כך או כך, כדי שהדברים יהיו ברורים כבר מלכתחילה, אני מצהיר כבר בראשית דבריי שאין בי בדל של כוונה להגן על עוולות ועל אי צדק, לחפות על מי שאינו מתנהג כראוי וכנדרש ממעמדו. אבל, אחרי כל זאת, אבקש לכתוב מהרהורי לבי ומנסיון חיי. אזהיר אותך מראש שאינני מתכוין לענות על כל שאלותייך, אך אולי תמצאי כאן דרך להתמודד, ראייה מסוג אחר, אולי גם מבט אמוני (אולי גם אופטימי) יותר.

חלק ראשון

נתחיל מהדברים הברורים והפשוטים: עצם מעמדו של אדם איננו ערובה לשום דבר. אדם יכול להגיע למעמד של השפעה והנהגה ולהיות מושחת ורשע. לעולם לעולם לא נקדש אדם, ולא נהפוך אותו לאל (ואפילו לא לחצי-אל), , כל אדם מוּעד לתקלה ולחטא, כפי שהתורה מורה באינספור מקומות.

אנו יודעים שפרשת הקרבנות בויקרא מתחילה עם קרבנות חטאיהם של הנשיא, של הכהן הגדול ושל הסנהדרין. אולי כדי ללמד שחטא אינו נחלתם של פשוטי העם בלבד.

בתורה שבכתב ושבעל פה מובאת ביקורת קשה על מנהיגים שלא התנהגו כפי שצריך וכפי שמצופה מהם. אפשר להזכיר כאן כדוגמה את המילים הקשות נגד "רועי ישראל" – מנהיגי העם – שמובאות על ידי הנביא יחזקאל מפי ה' (פרק לד):

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר ה' אלוקים הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם… אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ. אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ. וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה. יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ… הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן. וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה…

הנה כי כן, מעמדו של אדם איננו ערובה לצדקתו. גם הרועים יכולים להיות רועי עצמם, להזניח את הצאן ולמעול בתפקידם.

מעמדו של אדם בהיררכיה החברתית איננו משקף בהכרח את צדקותו ואת דרגתו הרוחנית האמיתית. הגמרא במסכת פסחים (נ, א) מעבירה לנו את המסר הזה בסיפור על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שנפטר מן העולם אך חזר לחיים בדרך נס. כשאביו שאל אותו מה ראית למעלה, ענה רב יוסף: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה", כלומר – אותם שחשובים כאן בינינו ונמצאים בדרגה גבוהה בסולם החברתי – נמצאים שם בתחתית המדרגה בסולם, ואילו אותם שאינם חשובים בעינינו בעולם הזה – נמצאים שם בדרגה הגבוהה בסולם. ענה לו אביו רבי יהושע: "עולם ברור ראית" (כלומר, זו האמת לאמיתה ורק המציאות בעולם היא זו משקרת אותנו). אמנם לסיפור היה המשך שחשוב להזכיר: רבי יהושע שאל את בנו: ואנו – תלמידי החכמים – מה מעמדנו שם? ובנו ענה לו: כשם שאנחנו נחשבים למטה כך אנו נחשבים למעלה. מכל מקום, המסר כאן הוא ברור: ההיררכיה החברתית שלנו איננה משקפת אמות מידה ערכיות ומוסריות אמיתיות בגמרא (ראש השנה יז, א) מובא בשם האמורא רבא שאנשים הנמנים על היפים ביותר [בלשונו: "משפירי שפירי"] הגרים בעיר שלו "מחוזא", הם למען האמת "בני גיהנם", ומבאר הגר"א שמדובר על אנשים שעושים את מעשיהם הטובים בצורה חיצונית ומשתמשים עם התורה כקרדום לחפור בה.

במקום אחר – במסכת סוטה כב, ב, מונה הגמרא שבעה סוגים של "פרושים", שהם למעשה צבועים, ומתנהגים כצדיקים וכחסידים רק כלפי חוץ לצורך אינטרסים שונים. ועל כך מסיימת שם הגמרא: "דמטמרא מטמרא ודמגליא מגליא בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי", ומפרש רש"י שם: "הנסתרות – נסתרות מבני אדם, והגלויות – גלויות; ומכל מקום, לבית הדין הגדול [בשמים] כולם גלויות והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין").

חלק שני

החלק הקודם היה רק הקדמה.

אולי זו היתה הקדמה קצת קשוחה, ואגלה לך כבר שהיא למעשה הפוכה מהמגמה שאליה אני מכוין (כפי שתראי בהמשך). אז למה התחלתי בזה? כדי שלא תעלה על הדעת לרגע המחשבה שיש לעשות "הנחות" למישהו שנמצא בתפקיד של הנהגה, או בלשון אחרת: שעצם זה שהאדם נמצא בתפקיד בכיר כלשהו כבר נותן לו תעודת יושר או צדקות.

אז מצד אחד: חס ושלום לחשוב שהקב"ה יעלים עין או יוותר לאדם שנמצא בתפקיד גבוה ויסלח לו על התנהגות לא טובה. אדרבה, עונשו גדול יותר וחמור יותר בשל כך, על חילול השם הנורא שהוא גורם. בגמרא (ראש השנה, שם) מובא שבין אלה שאינם יוצאים מן הגיהנם לעולם ("גיהנם כלה והן אינן כלין"), הם אלו "שנתנו חיתיתם בארץ חיים" – "זה פרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים".

אבל, אבל, אבל,

מן הצד השני יש כאן 'אבל' גדול, וחשוב לי יותר להשמיע לך אותו:

יש סכנה גדולה מאד, ולעניות דעתי היא חמורה ומסוכנת עבור כל אחד ואחת מאתנו, אולי אפילו הרבה יותר מאשר אותם אנשים שלא מתנהגים בדרך הישר: הסכנה היא שנאבד את העין הטובה שלנו, את היכולת לראות טוב, ואת הטוב שיש באנשים.

אסביר למה אני מתכוון:

אדם יכול להתבונן בעין ביקורתית על הנעשה בחברה. הוא רואה עוול מתרחש, הוא רואה אנשים שמתנהגים שלא כהוגן, והוא כועס, ובצדק. הוא ממשיך ומתבונן ורואה שוב עוול במקום נוסף, וחוסר צדק במקום אחר, ולאט לאט הוא מתחיל לצייר לעצמו את העולם כמקום חורש רע, הוא מתחיל לראות פגמים וחסרונות אצל בני אדם. מתוך כך הוא עלול להפוך לאדם ביקורתי באופן קבוע. פתאום כמו נבואה שמגשימה את עצמה הרוע מתגבר, פתאום הוא רואה עוד ועוד מאותו דבר. פתאום קופצים לו אל מול העיניים עוד מקרים שמאששים את הביקורת שלו.

הבעיה הגדולה היא שראיית הרע משפיעה עלינו ומשנה אותנו. במידה מסוימת היא הופכת אותו עצמו לרעים כי אנו מפנימים לתוכנו שפה של אלימות ושל כח, של האשמה, ומסתכלים על העולם כ"משחק" שבו יש שני צדדים בלבד: מנצחים ומנוצחים. ראיית הרע עלולה להפוך אותנו לרעים. החידוש הוא שכשאני מדבר על ראיית רע, אין כוונתי דווקא לחטאים או דברים שההלכה אוסרת להסתכל עליהם, אלא אפילו ראייה והתמקדות ברע חברתי יכול לשנות את האדם לרעה.

אסביר יותר:

במשנה במסכת אבות (פרק ה) נאמר שאחד המאפיינים של בלעם הרשע הוא "עין רעה". מעניין שהתורה מתארת את בלעם כ"שתום העין" – כלומר, עין אחת שלו סתומה. זה עיקר הכח של בלעם הרשע – הוא מסתכל רק במבט אחד על המציאות, במבט רע. מבט עם שתי עינים יוצר כידוע תמונת עומק. התמונה התלת-מימדית נוצרת דווקא בגלל שכל עין ממוקמת במקום שונה ומתוך כך היא רואה את העולם בזוית שונה. בלעם רואה את העולם במימד אחד בלבד, הוא מפרש את העולם בפרשנות רעה, ולכך יש השפעה ממשית על המציאות. הסתכלות על הרוע מגבירה אותו. כל אדם יודע שאם מישהו מסתכל עליו בעין יפה, מפרגנת, סלחנית, מאמינה, זה גופא גורם לו לפרוח ולגדול; ומאידך – אם מישהו מסתכל עלי בעין רעה, בחוסר אמון ובחשדנות, זה גופא גורם לי לנבול ולהרגיש חסר יכולת, ובמקביל מעורר בי מקומות פחות טובים. אדם שרואה את היחסים האנושיים כמוּנעים אך ורק מאינטרסים ואינו נותן אמון בבני אדם ובכוונות הטובות שלהם – יפעל בהתאם, יגיב בצורה מסוימת כלפי הסובבים אותו, וזה עצמו יגרום לכך שהנבואה תגשים את עצמה ואנשים יחזירו לו באותה מטבע, מה שיאשש בעיניו את התיאוריה שלו, וחוזר חלילה (המליצה אומרת על הפסוק "וירעו אותנו המצרים" שבכדי שהמצרים יוכלו לעשות לנו רע, הם היו צריכים קודם לצייר את עם ישראל כעם רע, בכדי שתהיה להם לגטימציה לרדות בהם [והם התחילו כידוע בתעמולה: "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו". תקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של עם ישראל ניתקל באותה שיטה כלפי עם ישראל]. אפשר גם לפרש זאת "וירעו אותנו המצרים" – הפכו אותנו לרעים באמת, כשהכניסו אותנו למצבים שבהם נאלץ להתנהג בצורה לא ראויה, אבל אפשר גם לפרש שהם עשו אותנו רעים בעצם ההסתכלות עלינו ככאלה).

[רבי נחמן מברסלב מלמד את הסוד הזה. הוא אומר שמי שדן את חברו לכף זכות יש לכך השפעה אמיתית על החבר שאותו דנים לכף זכות: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה", ליקוטי מוהר"ן, רפב]

כאמור, חלק מהבעיה היא שאנו מאמצים צורת הסתכלות מסוימת על העולם, צורה ביקורתית, שרואה את היחסים הבינאישיים דרך האנשים שמנצלים אותם לרעה, דרך רשת האינטרסים שאנחנו מזהים, ולאט לאט מתעמעמים כל הטוב, והיופי והרוך, והחסד והרחמים. פתאום אנחנו פחות רואים שיש גם טוב בעולם. הטוב שסביבנו הופך ל"כתם עיוור" ואנחנו משתאים לראות איך בכל מקום שאנחנו מסתכלים אפשר למצוא רע.

אני רוצה להדגיש כאן שאינני מתכוין לומר שהרע איננו קיים, שהוא רק דמיון, ואפילו לא שצריך לשתוק ולהתעלם ממנו, אלא שצריך לנהוג בחכמה עם הרע ולדעת את הסכנה שבראייתו ובהתמקדות בו, והכי חשוב לטפח ולחזק מאד את הראייה הטובה, כי לראות טוב זו אמנות גדולה הרבה יותר ועניין חשוב כמו אוויר לנשימה. צריך קודם לדאוג שיהיה מספיק חמצן בריאות, כדי שיהיה לנו את הכוח לשנות, להשפיע טוב ולהפחית את הרע.

חלק שלישי

אחרי החלק הראשון והחלק השני, אני רוצה לשאול: לאיפה שייכים כל אותם אנשים שנגדם כתבת טענות, טענות צודקות,. האם אפשר לשייך את כולם לסוג הראשון, האם מדובר בהכרח באנשים רעים, באנשים מושחתים, המנצלים את מעמדם לרוע מתוך זדון? אני נוטה לומר שרבים מהם לא שייכים למחלקה הזו, אלא למחלקה אחרת שכבר אסביר מהי.

אדגיש שוב אני לא בא להגן על מישהו שעושה רע, אני לא בא לתרץ תירוצים ולהסביר למה דברים שלא עובדים נכון בציבור שלנו הם למעשה דברים נפלאים. אני עדיין מזדהה עם הכעס שבמכתב שלך, אבל…

אשתף אותך בתהליך מתוך נסיון החיים שלי: כשהייתי נער צעיר כעסתי מאד על עוולות שלדעתי נעשות בציבור שלנו, על חוסר צדק, על חוסר סובלנות וכדומה. דברים רבים (אם בכלל) לא השתפרו מאז, חלקם אפילו החמירו, אבל משהו אצלי השתנה עם הזמן בצורת המבט, עם הזמן התחלתי להסתכל בצורה רחבה יותר, הבנתי יותר את המורכבות של המציאות, והצלחתי לאמץ נקודת מבט טובה יותר – עבורי ואני מקווה שגם עבור הסביבה שלי.

קשה קצת לסכם את מה שהשתנה בנקודת המבט שלי (קשה לפשט מורכבות), אבל בכל זאת אנסה לשרטט בקוים כלליים:

אני חושב שהבנתי עם הזמן שחברה אנושית מעצם טבעה איננה מושלמת. ככל שהכרתי את העולם נוכחתי לדעת שכל מערכת חברתית באשר היא, בכל חתך שתרצי: דתי, חילוני, לאומי או סוציו-אקונומי, מתמודדת עם אתגרים דומים. אמנם, בכל חברה זה מקבל צורות וגוונים שונים ונצבע בצבעים מקומיים, אבל עדיין בכל מקום אפשר למצוא מתחים בין אישיים, קנאה וצרות עין, מאבקי כח ונסיונות שליטה, בכל מקום יש אנשים חלשים ואנשים חזקים, והחולשות האנושיות לא פוסחות על אף ציבור. יש משהו בסיסי בטבע האדם שהוא מלכתחילה מאתגר וזו אמנות שצריך ללמוד – כיצד להתמודד עם זה.

בחלוף הזמן התברר לי עוד דבר, שגם אני לא ניצלתי מחולשות ובעיות. התחלתי לשים לב שלמרות הרצונות הטובים שלי ולמרות שאיפות בסיסיות לעשות את הדברים הנכונים אני לא תמיד מצליח, אני לא מצליח להיות תמיד מושלם לסביבה שלי, אני רוצה לפעמים לעשות משהו אחד ונתפס אצל אחרים בחוסר הבנה, לעתים אני מקנא וצר עין, לפעמים אני נוהג בחוסר סבלנות או סובלנות. גם אני מונע לעתים מתוך אינטרסים, מתוך דאגה לכבוד ולאגו שלי. התברר לי שאני לא אבא מושלם, לא בן-זוג מושלם, לא חבר מושלם, וכן הלאה. מתוך כך התחלתי לראות גם את האנשים סביבי. דווקא ההבנה שאנחנו לא מושלמים נתנה לי יותר אפשרות להכיל ולהבין.

אדם פועל בעולם. לפעמים הוא עושה דברים טובים. לפעמים הוא עושה דברים פחות-טובים מתוך כוונה טובה. לפעמים הדברים שהוא עושה מתפרשים אצל האחרים כלא-טובים. לפעמים הוא פועל מתוך פחד, לפעמים מתוך קנאה, לפעמים מתוך חוסר ידע, לפעמים מתוך חוסר תשומת לב, או חוסר סבלנות.

חשוב שיהיה ברור: רע הוא רע ואי אפשר להצדיק אותו. כמו כן, איננו צריכים לוותר ו"להסכים" שמישהו יפגע בנו או יעשה לנו רע, אבל הבחירה בידינו שלא לראות בכל מקום רוע מכוון ולא לפרש כל דבר בפרשנות הכי מחמירה ושחורה. הבחירה בידינו להרחיב יותר את המבט. לראות בהתנהגויות מסוימות ביטוי של חולשה ולא של רוע צרוף. לעתים אדם מתנהג בצורה כוחנית ומתחת לזה מסתתרת קריאה לעזרה, או ביטוי (לא מוצלח) לצורך או חסר מסוים שיש בו.

בסופו של דבר השאיפה שלנו היא לתקן ככל האפשר את הסביבה שלנו. אנחנו צריכים לחשוב על הדרכים המועילות ביותר להגיע לכך, על מבט קדימה ולא לבזבז זמן על התחשבנויות של מי צודק ומי רשע. כמדומני שבשביל לפתח חברה יותר טובה, אנחנו צריכים לאמץ דווקא את המבט החכם יותר, שרואה את המורכבות של האדם שעומד מולי. התיקון אינו עובר בהכרח דרך הביקורת, אלא דרך הגברת הטוב והעין הטובה, שכאמור פועלת להגביר את הטוב במציאות.

חלק רביעי

המדרש (בראשית רבה, פרשה ח, ה) מספר כי כשבא הקב"ה לברוא את האדם נשמעו כל מיני קולות שטענו נגד בריאתו:

אָמַר רַ' סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת.

מֵהֶם אוֹמְרִים: יִבָּרֵא,

וּמֵהֶם אוֹמְרִים: אַל יִבָּרֵא.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה, יא): "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ"

חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים,

אֱמֶת אוֹמֶרֶת: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים;

צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת;

שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ קְטָטָה.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?

נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכָהּ לָאָרֶץ,

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ח, יב): "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה".

אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס שֶׁלְּךָ?

– תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ!

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פה, יב): "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

אני חושב שגם כעת, למעשה בכל רגע, אדם עדיין יכול לשמוע את הקולות האלה בתוכו.

קולות שטוענים: מה שווה האדם אם "כולו שקרים"? מה שווה האדם אם "כולו קטטות"?

וכמובן שיש קול מנגד (חלשים יותר) שאומרים: "חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים", "צדק אומר, יברא שהוא עושה צדקות", אבל בעיקר צריך לזכור שהקב"ה הכריע בוויכוח, והוא לא תיקן את האדם והפך אותו לפחות שקרן או לפחות בעל קטטה, אלא החליט לברוא את האדם בכל זאת, כפי שהוא, על אף חולשותיו, והוא עשה דבר מדהים: הוא נטל את האמת והשליכה ארצה. הוא נטל את אמת המידה השמיימית, האובייקטיבית והשליכה.

אז אם האדם שומע בתוכו קולות שאומרים: אני רוצה שהכל יהיה מושלם, ושבני אדם יתנהגו באופן מופתי ושיהיו אמיתיים עד הסוף, באמת מושלמת ומדוייקת – הוא צריך לזכור שהקב"ה דווקא לא מצפה לאמת המידה של השמיים, אלא דווקא לזו הארצית, לאמת אנושית, שבני אדם מתייגעים עליה, ולמאמץ האנושי המוגבל שטורח לעשות טוב כמיטב יכולתו, ונכשל לפעמים ומבקש סליחה, אבל שומר על הכוונה ועל הכנות, שומר על הצמיחה ועל התנועה למעלה (אמת מארץ תצמח), אך במקביל גם יודע שאין עליו המלאכה לגמור.

זו עבודת חיים, למצוא את הטוב ולהצמיח אותו, להאיר מתוך האפילה, ולכבוש עוד ועוד שטחי חושך עם נר ה' נשמת אדם.

החושך נמצא?

פשיטא, זה איננו חידוש.

החידוש הוא הגברת האור.

חלק חמישי

בין השורות במכתבך הרגשתי כאב, כאב של פגיעה. משום כך אני חושש שהדברים שכתבתי לא יפלו על אזניים קשובות. אני יכול להבין זאת. כשאני חש בכאב של פגיעה, מערבולת הרגשות, העלבון והכעס, מקשים עלי לבחון את המציאות בצורה "אובייקטיבית". אני מוצף במחשבות קשות על העולם ועל עצמי וקשה לי להביט על העולם בצורה מורכבת יותר. כאן ישנה נקודה מאד חשובה: פעמים רבות העוצמה של הפגיעה איננה תלויה בהכרח באדם שפגע בנו. לפעמים עיקרה של הפגיעה היא דווקא במקומות אישיים ופנימיים שבהם פגשה אותנו אותה הפגיעה. לעתים אדם מתנהג אלינו בצורה לא יפה, וגם אם הוא עושה זאת בכוונה אין לו מושג עד כמה אנו רגישים לפעמים להתנהגות המסוימת הזו. מישהו אומר לי משפט מסוים, אך אינו יודע שהדברים פוגעים אצלי בנקודה רגישה, במקום שהוא פצוע קודם לכן. אולי זה פגש אותנו במקום שבו היינו מעורערים מלכתחילה, במקום של חוסר בטחון כלפי עצמנו, במקום שבו נפגענו בעבר וכן הלאה.

מסיבה זו, הצעד הראשון שאנחנו צריכים לעשות, ולא בשביל מישהו אחר – אלא בשביל עצמנו, למען איכות החיים שלנו, הוא להכיר את המקומות הפגיעים שלנו ולהבין את הרגישויות שלנו. אמנם לא הכל ניתן לרפא, ויש רגישויות שהן חלק מאופי של אדם ולא בהכרח בגדר "בעיה", אבל עצם ההיכרות והמודעות שלנו לעצמנו תקל עלינו מאד בהתמודדות. בצורה כזו ניטל לרכוש שליטה גדולה יותר על הפגיעוּת שלנו ולנטרל במידה רבה את היכולת של אנשים להשפיע על הרגשות שלנו ו"לשחק" בהם. הפגיעה במובן הזה יכולה להיות, על אף הכאב, גם הזדמנות לעבודה אישית ופנימית ולבנייה של קומה בוגרת ומחוזקת יותר.

אני רוצה להוסיף נקודה נוספת, שאף היא קריטית ממש בעיניי. כתבתי קודם על הסכנה שיש בשקיעה בביקורתיות. הסכנה להיהפך לאדם ביקורתי וממורמר באופן כללי, אך יש גם סכנה נוספת: הסכנה שהיחס אל היהדות ואל הדת ייכרך ביחס אל אנשים מסוימים שלא מתנהגים כמו שצריך, או שמתנהגים באופן שאינו מתאים לנפש שלנו ולצרכים שלנו. חשוב לדעת שיש דרכים שונות בעבודת ה', וגם כאן הבחירה במידה רבה בידינו, אם אנו חשים מושפלים, לא מחוברים, או כועסים, לדרך עבודת ה' במסגרת שבה אנו נמצאים, יש בידינו את האפשרות לחפש דרך שמתאימה לשורש הנשמה שלנו. למעשה, זו חובה עלינו למצוא את הקשר הקרוב אל ה' ואל תורתו באופן שאינו משניא חס ושלום עלינו את הדברים אלא באופן שמדבר אלינו וקושר אותנו בעבותות של אהבה והבנה.

על האדם לחפש ולמצוא את הנתיב המתאים לו, למצוא את מורי הדרך שמדברים בשפה שמדברת על לבו, למצוא את הדרך שנכונה עבורו ולא להתרשם מכל הרעש והחיצוניות שבחוץ, לא להתרגש מן הסיסמאות, מפוליטיקה ותקשורת. לבנות בתוכו את הרוחניות כמשהו פנימי, זך, אמיתי ואישי.

המציאות היא שאנשים רבים בונים לעצמם חיים רוחניים מלאים ומספקים, שלאנשים יש בחירה בתוך הבתים שלהם ובחינוך הילדים שלהם לעשות דברים בצורה מאוזנת, שפויה ובריאה, בדרך הראויה המוצאת חן בעיני אלוקים ואדם.

לסיום

אני יודע שלא עניתי במישרין על כל שאלותייך. בוודאי ובוודאי שלא באתי ח"ו להצדיק את הרִשעה (והרי רק לא מזמן התפללנו "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה"), אבל ניסיתי להאיר זוית חשובה, שבעיניי היא ממש קריטית להתפתחות טובה ובריאה של האדם. הפתגם אומר "לא מגרשים חושך במקלות". בשביל לתקן את עצמנו ואת הסביבה שלנו עלינו להיות חמושים בפנסי אור – בראיית טוב ובעשיית טוב. בפרט בגילאים הצעירים חשוב מאד להתרכז בגדילה מתוך תחושה של אמון, למצוא חיבורים למקומות יפים וטובים, למצוא קשרים אנושיים מיטיבים, ולא פחות חשוב מזה – למצוא את ההדרכה הרוחנית הבריאה והנעימה – שמתיישבת על הלב, מתחשבת בגוף ובנפש, ועושה טוב על הנשמה.

כדאי למצוא את הדרך לראות את היופי שביחסים האנושיים, להתחבר לאנשים שעושים טוב. כדאי לחפש ולמצוא אנשים בעלי ערך, אנשים טובים וישרי דרך. יש כאלה, גם אם הקול שלהם קצת יותר חלש (בכל זאת, הם עדינים יותר). ולא להתפעל ולא להיבהל מהרעשנים והקולניים. למצוא את היושר הפנימי, לאחוז בו כמו בחבל בתוך מערה חשוכה, וללכת אחריו אל עבר היציאה.

אחתום במילותיו של איש קדוש:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים (=מתלוננים) על הרשעה – אלא מוסיפים צדק,

אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה,

אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חוכמה"

(הגראי"ה קוק, ערפילי טוהר, עמוד לט)

מאחל לך הצלחה רבה במסע להגברת האור – בתוכך ובעולם כולו,

אלי

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן