מאת:

התפרסם בתאריך:

14/04/2021

מה בחורה חרדית אמורה לחשוב ולהתנהג בשעת הצפירות בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון?

שאלה מקטגוריה:

מה בחורה חרדית אמורה לחשוב/ להרגיש/ להתנהג בשעת הצפירות בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון.
אם אני בחוץ אז כמובן עומדים בגלל חילול השם.
אבל בבית? כשאני יושבת בספא? להגיד תהילים? לחשוב על כל אותם נופלים? או שאמורים להמשיך בחיים כרגיל?
נכון שאנחנו לא מאמינים ביום הזה
תודה מראש

תשובה:

שואלת יקרה

פנייתך המגיעה ל'אקשיבה' בתחילת חודש אייר, היא בבחינת 'דבר בעתו מה טוב'.

כהקדמה לתשובה אני מוצא לנכון לומר, שהדברים שאכתוב הם האופן בו אני רואה את הדברים. מסתבר שאדם אחר שיכתוב תשובה על נושא זה יוציא מתחת קולמוסו דברים שונים. אך מכל מקום חושבני שדבריי משקפים את דעתם של חכמי תורה, וכן רבים מבני ה'מיינסטרים' החרדי.

א.

הכי נוח הוא להתחמק מהתמודדות עם הנושא הרגיש הזה.

פנים שונות להתחמקות זו: יש דרך להימנע מלהציב את הסוגיה על שולחן הדיונים ולהתקדם בלוח השנה לכיוון ל"ג בעומר…

ישנה גם דרך של התמודדות קלה באמצעות בריחה לקצוות. הקצה תמיד קל לטיעון וגם פשוט ליישום. בויכוחים ברדיו או בפאנלים אל תוך הלילה בקעמפים, הצדדים הפופולאריים בעלי הרייטינג הגבוה, הם אלה שנעמדים בקצה וטוענים לשחור ולבן. אלה אינם דורשים אצל השומעים קשב וריכוז מיוחדים…

ומה הן הקצוות באשר לסוגיית היחס החרדי ליום הזכרון לחללי צה"ל: ה"קנאי", אינו מודה כלל באיזה תוכן שיש בענין, לא ביום זה ולא ביום אחר; וכששואלים אותו "מה אתה עושה בצפירה", הוא עונה בשנינות: צפירה?! לא שמתי לב שיש תרגיל של פיקוד העורף…

בצד השני עומד החרדי אשר גם הוא נמנע מהתמודדות מורכבת, ומחליט לצרף את עצמו אל הציבור הכללי, וקורא תיגר על הגישה החרדית המסתייגת.

משאלתך עולה שאת מבינה שישנה מורכבות. כתבת: "אנחנו לא מאמינים ביום הזה", אך מצד שני נפשך העדינה מתקשה להתעלם, והאפשרות "להמשיך בחיים כרגיל", היא רק אופציה אחת ממה שהצעת…

ב.

מדוע באמת ישנה מורכבות?

מחד גיסא אין ספק שאותם חיילים שמסרו נפשם להצלת היישוב היהודי בא"י, לאורך המלחמות וכן בהתמודדות עם הטרור, ראויים לכל כבוד והערכה מאיתנו. לא רק אלו שנהרגו, גם אלה שחיים וקיימים ועושים ימים ולילות בקור ובשרב, עושים את שליחותו של כל היישוב היהודי כולו. הרי אין סומכין על הנס, וקיומו של צבא במצבנו ב'שכונה' הוא הכרח גמור כמו קיומם של רמזורים ובתי חולים. גם נפגעי פעולות האיבה, נחשבים כקרבנות שהעם הקריב על מזבח ההתיישבות בא"י. מיתתם היא המחיר להתיישבות זו, וכולם צריכים לרחוש להם כבוד ויקר על כך שהם אלה ששילמו את המחיר.

ובאמת יש כאן נקודה יותר עמוקה שלפעמים מתפספסת לדעתי.

יש מסבירנים חרדים שטוענים אל מול הנושא שלנו: "בודאי שיש לי הכרת הטוב לחיילים, אבל מה הצורך ביום מיוחד ובטקסים, אני מכיר להם טובה בדרכים שאני מוצא לנכון, כמו שהנני רוחש כלפי מתנדב מד"א שהציל את חיי בעת שנחנקתי ממלפפון". חושבני שזו טעות. יש חילוק גדול בין הכרת הטוב פרטית ובין מציאות שדורשת הכרת הטוב וכבוד ציבוריים. כאשר מדובר על מערכת צבאית שפועלת בשם כל הציבור ובמסגרתה אנשים מוסרים את החיים שלהם, מן היושר והכבוד לייחד זכרון וכבוד לנופלים, ולערוך טקסים רשמיים, אשר מבטאים את מה שכולנו כ"ציבור" חייבים לאותם נופלים. במילים אחרות: בחיים הציבוריים החבים את קיומם לאותם חיילים, לא ניתן להתעלם ולנהוג כאילו לא קרה כלום. חייבים יחס. אחרת יש כאן שחיתות המידות.

ענין נוסף שאני מבקש לחדד, הוא כלפי טענה שגורה שנשמעת לרוב מפי אנשים חרדים, באומרם: נכון שצריך הכרת הטוב לחיילים, אבל הדרך בה אנחנו מכירים להם טובה היא ע"י עשיית משהו מועיל לנשמתם, ואין שום טעם בימי זכרון וטקסים כשלעצמם. עד כאן תורף דבריהם. גם באמירה זו לדעתי יש טעות וטשטוט דעת התורה האמיתית. התורה מכירה במושג של "כבוד", בפרט כלפי מתים. מצבה שעושים לנפטר, היא כדי שיזכרו אותו. רש"י במסכת סוכה כותב שכל עיקר דיני האבלות הם כדי לתת כבוד לנפטר, דהיינו: לא יתכן שהיה כאן אדם חי וכעת הוא איננו והחיים ממשיכים במסלולם. זה בזיון שאין כמוהו. יש משמעות עצמית בנתינת כבוד ויקר לאדם, גם אם אין הוא מרויח מכך משהו מוגדר. גם אם לא נוכל להצביע על איזה עילוי נשמה, יש חובת כבוד ואיסור על בזיון. וכשמדברים על היחס של הציבור לנופלים, יש לנו חובת כבוד כלפיהם, ולא יתכן שהציבור יחיה וישמח, ואותם "צעירים לנצח" אשר במסירת חייהם הם, העניקו לציבור את בטחונם, יישכחו מלב.

כל זה מצד אחד.

ג.

וכעת לצד השני של ה"מורכבות".

הרי מה הוא אותו "ציבור" שדיברנו עליו, אשר חב את קיומו לנופלים? הלא הוא ההתארגנות והישות שנקראים "מדינת ישראל". וכאן, כחרדים אנו בבעיה.

אין כאן המקום להרחיב שבבסיס החיים החרדיים עומד העקרון להמשיך בכל הנאמנות את ברית הר סיני וכפי שמפורט בתורה שבכתב ושבע"פ, ושלא להסכים "להחליק" סטיות מהקו התורתי שנמשך מהר סיני, הן בחיים הפרטיים (דבר שמתבטא בלימוד תורה ושמירת הלכה רציניים מאד) והן בציבוריות (ההתבדלות וכדלהלן). ומאחר ומדינת ישראל אינה מוגדרת כממשיכה את מסורת הדורות. חוקיה וסגנונה אינם מחוייבים לברית הר סיני עם הקב"ה, ובמידה רבה היא באה לתת משמעות חדשה למושג "יהודי" או למיצער ליצור זהות חדשה של "ישראלי", הרי שהחרדי אינו מוכן, ואינו רואה לעצמו היתר, להיות חלק מזה.

על כן, עם כל הרצון לתת ביטוי ציבורי לכבודם של הנופלים, אין אנו יכולים להיות חלק הומוגני מאותה ציבוריות, כי אז איבדנו את הנאמנות לתורה. אנחנו מספיק פקחים (וגם בעלי נסיון) בשביל להבין שאם אתה חלק מציבוריות שאינה רואה את עצמה מחויבת לברית עם ה', לא תוכל להחזיק מעמד בדרכך (וכמו"כ מבחינה מהותית זה לא נכון להיות חלק מציבוריות שכזו, והמצטרף אליה יש בכך מעין איסור חנופה שרואה בעין סלחנית את העובדה שכך נראית מדינה של בני אברהם יצחק ויעקב, העם של ה').

מאותה סיבה לא נוכל לומר בבית הכנסת "מי שברך לחיילי צה"ל", כי בכך אנחנו מבטאים הזדהות עם המוסדות של המדינה, ומה נעשה ואין לנו רשות לעשות זאת, כי הדבר בא על חשבון המחויבות שלנו לציבוריות של תורה ונאמנות לה'. לכן אנו מכוונים על החיילים ב"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה וכו'".

לסיכום הענין: יש אכן צורך בביטוי ציבורי המכבד את הנופלים, והמצב הזה שהפרהסיא החרדית, וההנהגה הציבורית מתעלמת מהימים הממלכתיים, הוא בעצם מצב בלתי-ראוי המתעלם מאותם נופלים. אבל אין לנו ברירה כי אם לשתוק באותו יום, שתיקה כואבת מול העיניים הדומעות והכעוסות של אחינו שאינם מבינים, אבל מה נעשה. לא נוכל ליטול חלק באותה ציבוריות אשר שתיקתה הרועמת מכאיבה כפליים, לא יום אחד בשנה היא שותקת, אלא בכל יום ויום היא מתעלמת מהברית עם ה' ואינה מקבלת את זה שברית זו היא בסיס קיומנו כעם. תפילתנו שמצב "עקום" זה שנקלענו אליו שלא בטובתנו, יסתיים, והצביון של המדינה יהיה נאמן לקשר של העם היהודי עם ה', ואז נוכל להפסיק עם השתיקה הכואבת והמתסכלת הזו.

ד.

כל זה בנוגע להתנהלות של הציבוריות והפרהסיא ה'רשמיים' החרדיים. שם ההנהגה משליכה על ההזדהות, וכמו שהסברתי. אולם, באשר להתנהגותו של כל יחיד, אין שום מניעה לאדם חרדי בוגר לעשות בד' אמותיו הפרטיות כפי הבנתו ביחס לנופלים: לזכור אותם, לתת להם כבוד בלב, ללמוד לעילוי נשמתם, וכל כיוצא בזה. נוכל להבין מי שיעשה זאת בצנעה משום החשש מהבנה לא נכונה של הדברים על ידי ילדים ואנשים שמתקשים להבין מורכבות…

אם כן, בחזרה לשאלתך: מה למעשה לעשות בצפירה?

צר לי לאכזב. אני לא מתכוין לתת לך תשובה.

לא מדובר בענין הלכתי (אפילו עמידת הדום בצפירה, הרי נוקטים אנו שאין בדבר איסור של 'בחוקותיהם לא תלכו' [ומשום שכל דבר שיש בו טעם אין איסור זה, וכבר דנו בדבר פוסקי הזמן], והראיה שכך אנו נוקטים, שאם לא כן היה אסור לעמוד אף במי שנמצא ברשות הרבים, והרי המנהג וההנחיה המקובלים הם לעמוד), ועל כן כדאי להשאיר את הדברים פתוחים.

יש ביהדות (ואפילו בחרדיות…) מקומות שניתן לאדם מרחב לעשות כפי הבנתו, ויתכן שבשנה אחת יעשה כך, ובשנה הבאה יעשה אחרת. והכל תוך גבולות הגיזרה שמצד אחד יש חובת כבוד לנופלים, ומצד שני יש לנו חובת נאמנות לה' שלא לקחת חלק בציבוריות המפנה עורף לברית סיני.

ד.

מורכבים הם החיים בכלל, מורכבים הם חייו של יהודי נאמן לאלוקיו, על אחת כמה וכמה כשהוא חי במדינת היהודים של זמננו; אך דוקא המורכבות עשויה להביא אותנו לעבודה, צמיחה ועושר פנימי, תוך כדי שימוש תלמידי חכמים, וחתירה לאמת בדעת ובמעשה.

בשאלתך את נותנת דוגמה אישית נהדרת לאותה חתירה.

כה לחי.

ישי

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

  1. וואו, לא יצא לי לשמוע או לקרוא תשובה כנה ואמיתית כל כך, שהביאה לכך שהדברים יתיישבו גם על הלב..
    באמת תודה,
    סידרת לי את הדברים ואף הותרת מקום למחשבה…
    יש אפשרות לשלוח לך שאלה על הציונות הדתית?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן