מאת:

התפרסם בתאריך:

19/01/2021

מפחדת וחוששת מהאחריות להיות הורה לילד

שאלה מקטגוריה:

שלום
אני בהריון ראשון כמה שנים אחרי החתונה. מוזר לומר אבל אין לי את ההתרגשות כל כך שזה קרה. מאד מפחדת וחוששת מהאחריות של להיות הורה לילד שכל מה שאני עושה ויעשה ישפיע עליו נפשית כולל חסכים ודברים תורשתיים שאין לי כל כך שליטה עליהם. כמו גם חינוך שלי עצמי שלא משהו ואני לא רוצה שהחלקים הרעים שלי יעברו הלאה. ויש לי הרבה על מה לעבוד בשלב הזה של החיים שאני לא במיטבי ואומרים שהחינוך מתחיל הרבה לפני הולדת הילד, עוד בחינוך של ההורים, האיפוק הערכים, ואני ממש גרועה בזה…די מפונקת ועושה מה שבא לי בכל תחום ולא יודעת לדבר אל ילדים ולתת חום. אני גם לא כלכך מאמינה ביכולת שלי להיות אמא טובה (אני יודעת שזה מה שרוב האימהות חושבות) אבל אני מרגישה גם נפשית במצב כל כך רגיש ומדוכא. ולא מאמין בעצמי. ולא כלכך מתפקד. ואפילו עכשיו בהריון אני לא מצליחה בכלל להתחבר לעובר וכל הזמן חוששת שאני חושפת אותו לדברים לא טובים ולהשפעות רעות הן במחשבות שלי והן בזה שאני לא יכולה להתחבר רגשית ורק חושבת שלילי. ומפחדת בעיקר מדכאון אחרי לידה כי יש לי רקע כזה, וגם מהמשבר הנפשי והזוגי שיכול להיות לי כשפתאום החיים משתנים וצריך לדאוג לילד ואין מה לעשות אי אפשר להיעלם או למסור אותו לאימוץ הוא שלך לעולם ועד וגם מבחינה זוגית זה יכול לייצר הרבה יותר מחלוקות. וגם מבחינה טכנית זה דורש לצאת מעצמי מלא , לישון פחות ולדאוג לו בעיקר לצרכים רגשיים שאני לא יודעת אם במצבי בכלל יכולה לתת. ולא רוצה שעוד כך וכך שנים הוא יכתוב לכם פה שגדל לאמא כך וכך. לא מגיע לו להיוולד למציאות לקויה ולחסכים.
אשמח לשמוע אם יש עצה. ואני אחסוך לכם להפנות אותי לטיפול כי אני כבר בטיפול.

תשובה:

שואלת יקרה.

עוד כמה חודשים את אמא בעזרת ד'.

ומה שאת מרגישה מאוד חזק, זה פחד.

פחד שלא תצליחי להעניק לילדך את צרכיו הנפשיים,

שלא תאהבי אותו מספיק,

שלא תחנכי אותו כראוי,

שחלילה תיקלעי למשבר נפשי,

או לקשיים זוגיים,

שיהיה לך קשה מדי,

הלוואי שיכולתי לכתוב לך שהכל יהיה בסדר. שאת תהיי אמא נפלאה ותהיי מוצפת באהבה, ברוך ובחמלה מרגע הלידה ועד סוף החיים,

שהזוגיות רק תתעשר,

שאת תמיד תהיי אחראית ותנהגי בצורה הכי נכונה ותואמת לצרכיו של הילד שלך.

שבריאות הנפש שלך רק תתייצב ותתמלאי בחוסן,

שהילד שלך יישן כל הלילה, ויבקש בבוקר אוכל בחיוך :)

הלוואי שיכולתי לומר את כל זה גם לעצמי…

אני כן יכולה לאחל לך ולי מעומק הלב שכל הייחולים האלו יתקיימו בך בכפל כפליים, ותרגישי שמחה עמוקה וצמיחה בריאה בהורות, בזוגיות, בנפש ובגוף.

ומה עושים בינתיים עם הפחד?

לקבל את הפחד

הפחד שלך הוא מאוד נורמלי והגיוני!

ללדת ילד זה באמת להוסיף עוד קומה בחיים. ולחיות… זה מפחיד! זה בלי סוף סיכונים, יש פתאום עוד אינסוף אפשרויות איפה לטעות ואיפה להפסיד.

ואת, במצבך הנוכחי, מרגישה שגם את הקומה הרגילה לא תמיד קל לך לתחזק, והנה את נמצאת לקראת תוספת קומה.

את שואלת את עצמך איפה ההתרגשות, איפה השמחה, איפה ההתלהבות. אולי אם גם הן היו כאן, היית מרגישה שהסיכון שווה את הסיכוי.

אבל פחד בטבע שלו מנסה לכבות את השמחה והתקווה. למה? כי ככל שאני מנסה לחוות את שכבת החיים הזו בתוכי, אני מעוררת את הפחד שכל זה לא יצליח, שנאבד את זה, שהקומה החדשה תקרוס, ואולי איתה חס וחלילה תקרוס גם הקומה הראשונה… ואז אני מעדיפה לא להתרגש ולא להרגיש את הקומה הזאת שצומחת לה.

אז מה עושים?

את הפחד אי אפשר לגרש, וככל שמנסים להילחם בו הוא מתפתח וגדל כמו הצפרדע במצרים. מה שאפשר לעשות איתו זה להבין אותו קצת יותר טוב, ולתת לו להיות. הוא לא יהרוג אותך. אל תפחדי מהפחד. הפחד שלך לא יכול ליצור שום דבר מסוכן.

הוא הרגשה קשה, אבל לא הוא זה שיקבע אם לך ולילד שלך יהיו חיים טובים.

אני מאמינה שככל שתרשי לפחד שלך להופיע, (וכל הכבוד למקום שאת נותנת לו בפנייה שלך!) את תראי איך הוא נסגר על עצמו, יושב בשקט בצד, ונותן פתאום הזדמנות לעוד רגשות להופיע. תרשי לרגשות שלך להיכנס אלייך כמו גלים. הם לא עושים שום דבר! אל תייחסי להם כוחות עליונים. החיים היפים שד' מתכנן לך בעזרת ד' לגמרי חסינים מפני הפחד הזה. יכול להיות שתרגישי גלים לסירוגין של פחד והתרגשות כי כמו שכתבתי אחד מביא את השני. ולפעמים כמו שקורה לך עכשיו, הפחד דווקא מקפיא את השמחה, וזה גם בסדר.

אולי תכתבי קצת על הפחד הזה, תציירי, תשירי, תדברי. ואם יתפנה מקום בדף ובלב, גם לרגשות חיוביים, אז תני להם גם בתורם.

להבין את הפחד

למה הפחד הוא כל כך שחור?

בואי ננסה לדמיין שיש לך הזדמנות להיפגש לחצי שעה עם עצמך של עוד חמש שנים. הילד בן 4 פלוס, ואת עצמך בדיוק תלשנו מחדר האמבטיה אחרי שקילחת אותו.

הלוואי שעצמך תגיד לך שכל הפחד היה לשווא והכל מושלם, ורק שלא תבשר לך שקרו דברים רעים.

אבל מה הכי סביר שיקרה? שהיא תספר לך שהחיים שלך המשיכו להיות חיים נורמליים ולא מושלמים.

כמו שהיום יש ימים שאת שמחה בזוגיות, ויש ימים קשים, יש ימים שאת מאמינה בעצמך ויש ימים שאת מרגישה דפוקה,

כך כנראה יהיה גם עוד חמש שנים. יהיו ימים שאת תהיי מוקסמת מהילד שלך ותרצי לנשק אותו אלף נשיקות, ויהיו ימים שתרצי שיעוף לך מהעיניים ליומיים או לשבועיים.

יהיו ימים שתרגישי שהזוגיות שלכם עלתה בכמה דרגות של חיבור ואהבה בזכות ההורות המשותפת ויהיו ימים שתריבו ותתמודדו עם קונפליקטים בקשר לילדים.

גם בהווה יש קשיים, נכון? אז למה עם ההווה יותר קל לנו להסתדר? למה לגבי ההווה אין לנו פחד? כי יש לנו וודאות מסוימת.

את ההווה אנחנו מכירים. יודעים איזה דברים בחיינו מסתדרים, ואיזה לא, יודעים אילו כלים יש לנו להתמודד עם הקשיים שלנו, ראינו שהסתדרנו אתמול, אז יש לנו יותר ביטחון שנסתדר גם היום. אבל העתיד, הוא לוט בערפל. שום דבר לא ברור לנו. אנחנו יכולים לפחד בו זמנית מכל הפחדים יחד:

שהאהבה הזוגית שלנו תיעלם ויחד עם זה שהילדים לא יתנו לנו זמן, פרטיות ושקט להיות ביחד. אנחנו יכולים לפחד שכל הזמן נטפל בילד, ונהייה עייפים מדי ולא יהיה לנו זמן לעצמנו, ותוך כדי לפחד שלא נתייחס לילד כי נהיה מרוכזים בעצמנו…

שהילד שלנו יהרג בתאונה, ושלא יהיה לנו כסף לחתן אותו.

ועם כל הפחדים הללו אין לנו אפילו עוגן אחד בטוח, לא מבחינת מה שכן יהיה טוב, ולא מבחינת הכלים שלנו להתמודד.

כשהעתיד יהפוך להווה יהיה יותר קל

כשהעתיד יהפוך להיות הווה, הוא ייראה הווה כמו שאת מכירה אותו. עם מעלות וחסרונות, רגעים יפים ורגעים משעממים, עם דקות שמחות ודקות כועסות, הכל.

ואז מתוך הבהירות שיש בהווה, בעזרת ד' תלמדי כל הזמן איך לשפר ולשדרג את החיים. את ההורות, את הזוגיות, את המצב רוח, את סדר היום של התינוק, כמו שעכשיו את מסתכלת על החיים שלך ומשפרת אותם. בטיפול, במחשבה בהתבוננות ואפילו בשאלה הזאת.

ועוד הערה: אולי מתוך התובנה הזאת אפשר לשאוב איזה חיזוק לנסות להוריד קצת פוקוס מהעתיד, ולהתבונן על ההווה.

ההריון עצמו הוא תקופה סוערת ורגישה. הגוף משתנה, ההורמונים חוגגים, הזוגיות מאותגרת, איך אפשר לעשות שהתקופה הזאת, של עכשיו, תהיה יותר טובה?

השיח מסביבנו בנושא ההורות

ייתכן שעוד דבר שמשפיע על הפחד שלך הוא השיח שאנחנו חיים בו.

התרבות שלנו מעמיסה על הורים תובענות מאוד מאוד קיצונית. כל קושי בחיים אנחנו מקשרים באופן ישיר לחוויות הקשות שלנו מגיל הילדות והינקות, כמו שתיארת באירוניה שהילד שלך יפנה לאקשיבה ויספר על איך שהוא גדל. יש שמגדילים לעשות ו"מאיימים" עלינו, כמו שכתבת, שאפילו ההרגשות שלנו בזמן ההריון עלולות להזיק לעובר…

ברוך השם שהעולם נהיה מודע לאחריות הרבה שמוטלת עלינו כהורים.

הן ברמה הנפשית, והן ברמה החינוכית.

אבל הצרה היא שהאחריות הגדולה הזאת חייבת לבוא עם ביטחון עצמי עצום וסמכות עמוקה.

אחריות בלי סמכות, זה לא עובד.

לא נותנים לאדם לנהל חברת הייטק ענקית, תוך כדי שמסבירים לו כמה אין סיכוי שיצליח, ושהוא צריך להלך על תבניות ביצים ואוי ואבוי אם יטעה בטעות הכי קטנה.

אבל היום, זה בדיוק המטען שאנחנו סופגים.

אין כמעט דיבור על הזכות, הסמכות, הכבוד והאושר שבלהיות הורים, ומצד שני האחריות היא אינסופית.

אין כמעט הערכה היום בעולם למי שיולד ילד ומגדל אותו. לגדל עגבניות נחשב יותר מוערך ופרודוקטיבי מלגדל ילדים.

השילוב הזה שיש בתרבות שלנו – חוסר הערכה ללקיחת האחריות והתפקיד של לגדל ילד,

ומצד שני האחריות הבלתי מוגבלת… אנחנו פוחדים שכל צורך שלא יתמלא מייד יגרור חסכים עמוקים ובלתי הפיכים. אנחנו מציירים לעצמנו את הילדים שלנו רגישים ופגיעים ונמסים בגשם…

אף פעם לא נוכל לומר שהילד שלנו גדל טוב כי היינו הורים טובים, אבל תמיד תמיד נוכל לחשוש שכל אי שלמות בחיי הילד נובעת מההורות הפגומה שלנו.

המודעות לבעייתיות שבשיח הקיים יכולה לעזור לנו לשלוט בהשפעה שלו עלינו.

מה יכולה להיות תשובת המשקל? לחדד לעצמנו את החשיבות, האושר והכבוד שבלגדל ילד,

לחזק את עצמנו בביטחון שד' נתן לנו את התפקיד הזה, והוא מאמין בנו שנעשה את זה נכון.

לחזק את האמונה שהקב"ה הוא זה שסולל לילד שלנו את החיים, את הגנים, את ההורים ואת כל נסיבות חייו. הקב"ה מאמין בילד שלך שהוא מסוגל להתמודד עם הנתונים הללו, תאמיני בו גם את.

הורה חזק שבטוח בעצמו הוא היחיד שיכול לספק חוויה של ביטחון, גבולות, סמכות, הגנה, הכלה ועוגן.

הקשר בין תחושת האשמה לחוסר חיבור

ועוד הערה חשובה. תוך כדי הפחד שלך שלא תתני לילד שלך מספיק אהבה, את מתחילה להרגיש שהנה הנה הנבואה מתחילה להגשים את עצמה, עובדה שאת לא מתחברת לעובר ולא מרגישה שמחה והתלהבות מלהיות אמא.

האם חוסר החיבור שלך הוא סימן שאת צריכה לפחד? הפוך בדיוק. בגלל הפחד את מתקשה להתחבר.

בואי נסביר: אדם אוהב את מה שמגביר את תחושת הערך שלו, ושונא את מה שגורם לו להרגיש רע, אשם וחסר ערך.

בעצם, מה שקורה עכשיו, זה שבתוך גופך יושב לו איזה גוש קטן שמסביר לך כמה את לא מחונכת, ולא במיטבך, ועוד כמה שנים תהיי אשמה בכל כך הרבה דברים…

אני לא הייתי רוצה גוש כזה בבטן… זה כל כך הגיוני שאת לא מרגישה חיבור אליו!!!

אולי יעודד אותך שחוסר החיבור שאת מרגישה הוא לא סימן שאת אכן צריכה לפחד שלא תדעי לתת אהבה, אלא תוצאה של הפחד הזה.

גם בגידול הילדים עצמו, מה שגורם לנו לא לאהוב את הילדים לפעמים, זו בדיוק ההרגשה הזו: שאנחנו לא הורים ראויים, שאנחנו אשמים, שאנחנו לא נותנים מספיק אהבה.

זה מעגל מתסכל. אשמה – חוסר אהבה – אשמה- וחוזר חלילה.

מה שיכול לפרוץ את המעגל הזה, זה לתת כמה שיותר מקום לנקודות שבהן אני כן מרגישה אמא טובה,

נניח שאני חסרת סבלנות להיות עם הילדים הרבה שעות, אז במקום להתגבר על עצמי, ואז להרגיש שעשיתי את זה לא טוב, ובעקבות זאת לכעוס על היצורים הללו שמוציאים אותי רעה כל הזמן, אני אשקיע זמן קצר ביחס אישי, במשחק משותף, ואז אשלח אותם לחוג או לבייביסיטר…

זו רק דוגמה. השורה התחתונה היא לחשוב מחשבות ולחבל תחבולות איך ליצור רגעים יפים עם הילד, רגעים שבהם אני מרגישה אמא טובה.

כדי לפתוח מעגל חיובי של תחושת ערך – חיבור לילד – ותחושת ערך שמגבירה את האהבה בחזרה…

מקווה שתראי רק טוב

בהערכה גדולה על התפקיד המדהים שלקחת על כתפייך

ובאמונה שד', השותף השלישי ליצירתו של ילדך, לא יזנח את המשמרת –

ציפי

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן