התפרסם בתאריך:

23/02/2021

בעלי לא מוכן לסלוח לבן שלנו

שאלה מקטגוריה:

שלום רב,
מזה כחצי שנה בני הבכור שהינו בגיל 24, לומד בישיבת גדולה, ואביו אינם מדברים בכלל.
אציין שכבר הייתה תקופה שלא דיברו כשנה.
אישי היקר לוקח כל עניין/ התחצפות/ התנהגות שאינה תואמת לראייתו באופן קשה ולאחר שכועס, הוא נסגר ולא ניתן לשוחח איתו בעניין.
לפני כשנה היתה לבעלי ובני תקרית בשולחן שבת בעלי התחיל לצעוק עליו מילים קשות ויצא מכליו ומאז לא מדבר עם בני.
כשחזרנו הביתה בני נכנס לחדר אביו וביקש סליחה על התנהגותו שאכן הייתה פסולה. אך אישי סילק אותו מהחדר בטענה שלא ניתן כל הזמן לטעות ואז לבקש סליחה ולחזור לסדר היום.
לפני יוהכ וראש השנה ממש ביקשתי מאישי שיפתור את העניין בניהם אבל לצערי הרב לא קרה ואני שוב המומה שאפשרי שבן ואבא לא ידברו כלכך הרבה זמן.
לא יודעת מה לעשות ולאן לפנות בנושא רגיש כלכך

תשובה:

שואלת יקרה!

את מתארת מציאות של סבל גדול מאד. האושר המשפחתי שלך מתפוגג לנוכח המציאות המורכבת הזו.

יכול רק לנסות לשער את המקום הבלתי אפשרי והכל כך מסובך שאת כאימא ורעיה נמצאת בו, ממש קרועה בין העולמות – בין בנך הבכור ובין בעלך, מנסה להתמקם איפשהו ביניהם ולא רוצה לאבד את מקומך… גם פה וגם פה, משתדלת לעשות הכול כדי לחבר בין העולמות.

לנגד עיני עולה שולחן השבת, יחידת הזמן שהזכרת כנקודת השבר, הטריגר שהצית את הנתק האחרון… ויכוח בשולחן השבת.

שולחן שבת הוא המקום שכולנו חולמים עליו לאורך השבוע, סעודת שבת זה כמובן לא רק מה נאכל, אלא בעיקר איזו אווירה תהיה, מה אנחנו נביא לשולחן ועם מה אנחנו נקום מהשולחן, כמה אנחנו נצא מלאים וטעונים, האנרגיות שלנו מתמלאות בשולחן השבת לכל השבוע.

מן הסתם, גם בעלך אינו הולך 'מבסוט' ושורק לו כל הדרך לשולחן השבת, בפרט כאשר בזווית העין יושב הבן הבכור, שהוא מחרים ולא מסתכל לעברו, את רואה את כל הסבל הזה, ליבך נחמץ, השתיקה רועמת מאד… יוצרת מתח בלתי נסבל שפוגע בכל מרקם היחסים המשפחתי, חוויה מתישה שמבזבזת המון אנרגיות.

את כאובה ומיוסרת, ברור לך שיש כאן 'מחיקה' מוחלטת… אם בעלך שהוא כנראה יהודי ירא שמיים לא מוכן למחול לבנו בכורו שמבקש סליחה למרות בקשתך לפני ר"ה ויו"כ, הוי אומר שהוא בעצם מתכחש אליו באופן גורף, למול זה את עומדת המומה, ובצדק!

*

המציאות הזו קוראת ומזמינה להתבוננות, איזה פצע פנימי עמוק הצליח הבן לעורר, מה הוא שיקף לאבא בהתנהגותו באירוע זה. איך אירוע בודד כזה יוצא מכל פרופורציות, ובהחלטה פזיזה מידי, מסתיים בניכור עמוק למשך זמן ארוך כל כך.

כבר בעבר היה משך זמן ארוך שהבן והאבא לא דיברו ביניהם, זה קצת מלמד על מערכת היחסים הקודמת שהייתה לבעלך עם הבן הזה, עד כמה הקשר הרגשי עם הבן היה רדוד מלכתחילה.

למרות שלא ציינת איך התקופה הקודמת הסתיימה, מבין השורות בשאלתך יש להניח שהאבא לא היה מרוצה מכך שלבסוף הוא יצא "תבוסתן", שהוא איכשהו נכנע והסכים לחזור לדבר עם הבן, כעת הוא אומר שהוא כבר לא מוכן להיכנע, ויהי מה.

כעת האבא נוקשה עוד יותר, הוא בעצם אומר: אז עוד האמנתי שאפשר להתפייס להתרצות בהנחה שהבן אכן ישנה את דרכיו בהתאם לדרישותי, אבל כעת אני כבר לא מוכן ליפול שוב למקום הזה: "לא ניתן כל הזמן לטעות ואז לבקש סליחה ולחזור לסדר היום", כלשון האב.

השאלה האם מדובר בהתנהלות שצצה באופן נקודתי רק ביחסים מול הבן הבכור, האם יש משהו בבן הספציפי הזה שמוציא את אביו משיווי משקל רגשי, אולי זהו פתרון שהאבא משתמש בו כשהוא נתקל בקושי בחיים החברתיים, כמו דפוס של אישיות.

אולי ההתנתקות מהבן זו רק אחת מתוך שרשרת התנתקויות המאפיינות את מערכת היחסים הכללית של האבא, האם יש במשפחה הקרובה והמורחבת עוד מישהו שהוא לא מדבר איתו… שהוא מרגיש שהוא לא יכול לידו (כמה פעמים הוא החליף מקום תפילה או עבודה בגלל שפגעו בו?!) האם יתכן שיש כאן סיפור גדול יותר והקונפליקט עם הבן זו רק עוד זווית של אותו סיפור.

פגיעות קיצונית כל כך ממעשה חד פעמי, אימפולסיבי, שעליו התחרט הבן והתנצל, חושפת את אישיותו הנוקשה, השבירה, של האב. כתבת שאחרי שהוא כועס "הוא נסגר ולא ניתן לשוחח אתו בעניין", הוא למעשה מחזיק את הכעס בקרבו ללא הגבלת זמן, לא מדובר בכעס ביחס למעשה הספציפי, כזה שגם אמור להתמוסס ולהתפוגג ככל שיחלוף הזמן…

– בזהירות, בלי ידיעה מוחלטת, מבקש לציין כי מצב זה מזכיר את המונח "פגיעה נרקיסיסטית".

בסוג אישיות כזה האב אינו פנוי לראות בילד סובייקט. מבחינתו לילד אין מקום, הוא משמש מעין הרחבה שלו שנועדה להגשים את המשאלות הלא מודעות שלו כהורה "מושלם", זוהי השלכה של חלקים אידיאליים כדי ליצור הרחבה של האגו, בבחינת "אם הילד מושלם, סימן שאני מושלם", יש כאן השתקפות, האבא מבחינתו "מושלם" ללא רבב, וכיון שהבן "לא מושלם" הרי שהוא לא יכול להיות חלק ממנו, לא יכול להיות משויך ומקושר אליו.

לפעמים עצם העובדה שהבן הבכור מציג את עצמו כאחר או כשונה, זה כבר יכול להתפרש אצל האב כהתקפה או כפגיעה, כי בעצם הבן לא ממלא אחר הציפיות או הפונקציות כפי שהאב רואה אותן, זה מעורר זעם קבוע ומתמיד אצל האב, ונוצר דחף בלתי נלאה – מצד האב – לפעול לביטול הפגיעה בכל האמצעים העומדים לרשותו, בלא הבחנה.

זה יכול להסביר איך האב מצליח להחזיק את הכעס זמן רב כל כך, הוא באמת לא יכול להירגע, כי כל עוד הוא לא יכול לראות את עצמו מקושר לתכונה כזו 'היום', הרי שגם 'מחר' הוא לא יוכל לראות את עצמו מקושר לתכונה מעין זו, ממילא גם בקשת הסליחה של הבן לא רלוונטית כבר, כי אם אני לא סובל את עצמי ככה – אין סיבה שפתאום אני כן יוכל לסבול את עצמי ככה.

[כמובן, שבאמת מי הוא זה שאומר על עצמו "אני מושלם", רק אדם שעמוק בתוכו מרגיש שהוא לא מושלם… כאשר האישיות מחפשת את ה"מושלמות" והיא נואשת וזקוקה לכל פיסת אישור לכך, הרי שכשמשהו נפגע ב"מושלמות"… למשל, כשהבן הלא מושלם משתייך אליו, הוא מוכרח פשוט "למחוק" אותו ולהתנכר אליו].

*

על פניו את שואלת מה אפשר לעשות כדי לחדש את הקשר בין בעלי לבין הבן הבכור שלי.

את שואלת את עצמך האם יש עוד מה לעשות שעדיין לא עשיתי, אולי את יוצאת מנקודת הנחה שבטוח קיימת דרך כלשהי להחזיר את הקשר אם רק תמצאי את הגישה הנכונה, את נמצאת רגע לפני חוסר אונים, לפני הרמת ידיים, את עדיין מחפשת ושואלת ב'אקשיבה'…

ישנן אימהות שכשהן נמצאות בקונפליקט דומה, הם עוסקות באופן (כמעט) אובססיבי בפעולות שנועדו לשבור את מעגל השתיקה הרועם הזה, אולי גם את פנית לאיזה חבר טוב או גייסת דמות בעלת השפעה על בעלך, או אפילו עירבת את המשפחה המורחבת במאמץ לפייס – אך ללא הצלחה, את רואה עד כמה שהיחסים מתבצרים ולא ניתנים להזזה… המון כאב ותסכול גדול.

מציע לך לבחון, האם זה נכון עבורך להמשיך להחזיק ב'תפקיד המגשרת', האם את בטוחה שבלעדייך המצב רק ילך ויתקבע כנתק מוחלט, או שאולי דווקא אם תסירי את האחריות לכל העניין מצידך, תשלימי עם המצב ותלמדי לחיות לצידו, זה מה שיכול לגרום להם לאורך זמן, לקחת יותר אחריות בעצמם על הקשר ביניהם. לפעמים דווקא כאשר כבר אין מישהו שכל הזמן דואג ומחפש דרכים איך לסדר את העניינים, זה מאפשר לצדדים למצוא דרכים יצירתיות בעצמם.

חשוב לומר בכנות, שהציפייה שהאב יסלק את הנוקשות שלו ויהפוך את האישיות שלו על פיה, לרוב מתגלית כציפייה לא ריאלית.

בהקשר זה, עלינו לחזק בעצמנו את הגישה המאוזנת למציאות, את ההכרה במגבלותינו, לזכור שישנם התרחשויות רגשיות שהן מחויבות המציאות בשלבי התפתחות של אנשים מסוימים, ישנם ניתוקים שאי אפשר להילחם בהם ואין לנו שליטה עליהם, יש לתת להם מקום וללמוד לראות את החיובי בתוך המצב הבלתי נמנע, לזכור שאנו לא אשמים או אחראים על זה, הפנמת ידיעה זו יכולה לאפשר לנו להתמודד עם מצבי ניתוק באופן רציונלי ורגוע יותר.

*

מבקש, ברשותך, להניח את הדיון על הפתרונות בצד, זהו דיון שבלאו הכי לא יכול להתקיים באופן מיטבי במסגרת מצומצמת זו, הן בגלל שלא ידוע משאלתך מה כבר ניסית ולא הצליח, והן בגלל שהדמויות הנוגעות בדבר אינן מוכרות לי וזה לא נכון להציע רעיונות איך לשנותם דרך תשובה עקיפה.

השאלה שכן חשוב וכדאי להתמקד בה, וכלפיה הייתי מציע לך להפנות את הזרקור, הוא לעבר החיים שלך.

שאלי את עצמך, מה השתתק בחייך בעקבות המצב, מה השארת בחייך בצד בהמתנה עד ש…. שהמצב ה"תקוע" הזה ייפתר כדי שיהא אפשר להמשיך הלאה… האם את מצליחה ליהנות ממשהו במצב הזה, ליהנות משאר הילדים, ליהנות מהבן הבכור, ליהנות מבעלך, איך זה השפיע על מערכת היחסים שיש לך אתו, האם החיים שלך נעצרו, האם את מצליחה להיות עובדת, להיות אימא טובה?

מטרתי בשאלות אלו לכוון אותך, אם את מרגישה שהחיים שלך נעצרו, נתקעו, התקלקלו, כדאי לך לקבל איזשהו סוג של תמיכה רגשית, כדי ללמוד לחיות בצורה מיטבית גם אם המציאות הזו לא תשתנה, השאיפה היא לא שתתחילי לשמוח עם מה שקורה, ברור שהמצב מעציב ומתסכל, אבל עדיין חשוב ללמוד איך לתפקד טוב בשאר התחומים, למרות הפינה העצובה הזו בחייך.

בפגישות טיפוליות טובות תוכלי לפני הכל – לאוורר את המועקה – להוריד קצת מהעומס הכבד שעל הכתפיים, אדם שנושא משקל פחות כבד על הכתפיים הוא יכול יותר להרים את הראש, יותר לנשום…! בנוסף, תוכלי לקבל כלים איך לחזק את הדברים הטובים בחייך, הדברים שכרגע יתכן שהם כורעים תחת הנטל ואין להם מספיק מקום…

[אם יש לך צורך בהמלצה על אשת טיפול מתאימה, את מוזמנת לפנות שוב ל'אקשיבה'].

בשלב שני, היות שכנראה היחסים בין האב והבן משפילים ומנמיכים את הבן בצורה קיצונית, מבקש לעודד אותך לחזק את הקשר אתו, להיות האימא שתומכת בו בחכמה בתוך הכאב והקושי.

למרות שבעלך יקר לך, ולמרות שהבן התנהג התנהגות פסולה גם לדעתך, עדיין חשוב להודות ולומר בפה מלא – בפני הבן – שהוא לא אשם במצב, שאין שום סיבה שתצדיק התנהגות מתנכרת וקיצונית כזו – כמו שהוא זוכה לה מצד אביו, תגידי לו עד כמה לדעתך הוא "באמת" ראוי לאהבה והערכה באופן מלא!

את כאימא לא צריכה לחכות שאישך יתרצה לבקשת הסליחה של הבן, כדי לחזק את הקשר עם הבן הפגוע באופן מיוחד. השתדלי ככל יכולתך להיות אימא רגישה כלפיו, נסי לתת מקום לכאב העמוק שהוא כנראה לוקח אתו משנים ארוכות של התנהגות נוקשה באופן קיצוני – מצד אביו כלפיו!

חשוב לתת לבן להבין ולהשלים עם כך שכרגע האבא לא חלק מחייו, ככה הוא לא נשאר באוויר, הידיעה הזו יכולה להעניק לו יותר שליטה על החיים שלו.

ביכולתך ללמד את הבן לראות את הדברים בראייה מורכבת ולא פשטנית, שלא יסיק מכך שהאבא התנתק ממנו שבהכרח הוא נחות או רע, להיפך, ככל הנראה הניתוק מעיד קודם כל על אישיותו המורכבת של האבא ולא עליו כבן. במקביל על הבן ללמוד לראות את הקשר עם האבא רק כמרכיב אחד בלבד מתוך סך המרכיבים/הקשרים החשובים שיש לו בעולם, בסופו של דבר יש לו אימא שאוהבת ומקבלת – וזה לא מעט…

הסבירי לבן שלפעמים ניתוקים גורמים טראומה חיובית, הם מכריחים לנטוש עמדות נוקשות ולהתפתח, הם מוציאים את היחסים מן ההקשר של המובן מאליו, זה יכול להעניק לו פרספקטיבה חדשה לכל מערכת היחסים העתידית שהוא יבנה עם ילדיו שלו בבוא העת.

לסיום –

בהשגחה פרטית מיוחדת קיבלתם הזדמנות ופתח להתמודדות עם מצב שאין לכם שליטה בו, ותבנית ההתמודדות הזאת, שבה אתם מתאמנים, מאפשרת חשיבה מחודשת על החיים, על כל מה שהם מונעים או מציעים, על גיוס כוחות פנימיים, וחיפוש אחרי מקורות תמיכה ונחמה אחרים.

אנשים שחוו חוויה כזו ולא נעשו ממורמרים או נואשים, בדרך כלל מרגישים הרבה פחות חרדים. הם נעשים הרבה יותר חסינים ומיומנים, קשה מאד לסחוט אותם נפשית, והם נתונים פחות לבהלה, משום שחוו את אחת החוויות הקשות מכל והצליחו להתמודד אתה.

'והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם'.

חיים עוזר ה.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן