מאת:

התפרסם בתאריך:

28/04/2020

האם לשתף את אשתי שאני מחלל שבת?

שאלה מקטגוריה:

אני בא מבית חרדי ומנהל כלפי חוץ חיים באורח חיים חרדי.
אני נשוי ואב לשתי בנות. היחסים עם אשתי ידעו שיפוצים. אך היום אנו יציבים. מנסים ליהנות ככל שניתן.

אני ביני לבוראי..
כבר למעלה משנה שאני מחלל שבת בסתר.
כמו כן אינני מתפלל ומניח תפילין כבר יותר מחצי שנה למעט ימים שבשגרה בהם אני מתפלל שחרית ומנחה במוסד בו אני מלמד.
אני מגדיר את עצמי כ'חרדי מגדרי' כי מלבד פעולות המשויכות אותי למגדר אינני חרדי כלל.
אני יותר 'מסורתי' מאמין. ומדי פעם קצת מצפון.. וזהו..
כמובן שביחס למשפחה אפי' ביחס לבנותי אני מנחיל אורח חיים חרדי כמו 'נטילת ידיים בבוקר' ואף ימין קודם לשמאל בהתארגנות בוקר.. ברכות.. מעלת השבת.. אמונה בבורא עולם .. וכו' וכו.
אבל כאמור ביני לבין בוראי.. א-פ-ס.
והאמת.. לא סגור על עצמי שרע לי.. אפי' די טוב לי. אני לא חי עם מצפון רע.
אני כן יודע שכל צרה שלא תבוא לי יש לה את כל הסיבות להיות ולהשתכן אצלי. אבל זה לא קורה כבר שנה.. וכשזה קורה אני מתחזק במשהו קל.. אפי' קרה ששבת פלונית השתדלתי שלא לחלל.
חילול שבת.. פירושו הכנת בקבוק לילדה כמו בחול. הדלקה וכיבוי של חשמל.. הצצה באינטרנט.. ולפעמים סתם הצצה לפלאפון לראות את השעה וכמה הודעות שלחו לי ולא ראיתי בערב שבת.
חלב אחרי בשר וכו' וכו'

בינתיים כל ההתנהגות הזו היא רק ביני לבין בוראי.
אשתי ספק מעלימה עין ספק לא רואה. ברור לי שהיא לא רואה שאני מחלל שבת או אוכל בשר בחלב.
אבל היא שמה לב שאני לא מתפלל ולא מניח תפילין. ואינני יודע אם היא חושבת שאני מתפלל ביחידות לכה"פ… אני מצידי משתדל לא להבליט את פעולותי או אי פעולותי.

ושאלתי בפי..
האם נכון לשתף את אשתי במצבי הרוחני?

תשובה:

שלום לך איש יקר,

אני מבקש להתנצל על איחור תשובתי עד כה.

בכל הזמן שחלף, נשאתי אותך בראשי וחשבתי עליך רבות.

אני מודה שמלבד חוסר הפנאי (הרעש החיצוני והרעש הפנימי), גם התלבטתי כיצד לכתוב לך. בעיקר בגלל שרחשי לבי רבים ומתערבים להם אלו באלו, ואני מתקשה לעשות בהם סדר הגיוני. אנסה לשפוך מעט על הדף, מלבי, ואקווה שהדברים יכנסו ללבך.

פתחת את מכתבך ב"ביני לבין בוראי", וסיימת אותו ב"ביני לבין אשתי". אני חש שיש קשר מורכב בין שני המישורים. לא רק אצלך, אלא אצל כולנו.

מצד אחד, ישנם קווי דמיון רבים בין שני המישורים: קשר הברית והתוכן האינטימי האישי בין איש לאשה, ולצדו קשר הברית והתוכן האינטימי בין אדם לבוראו; ויחד עם זאת, כל אחד מהמישורים הוא עולם ומלואו. לפעמים אלה מישורים שמשיקים זה לזה ומשפיעים זה על זה, ולפעמים אלה עולמות נפרדים. כמה צריך להעמיק וללמוד (אולי קודם כל: להיות פתוח ללמידה) ולפתח מודעות עצמית וגמישות, בכדי להצליח ולהתפתח בשני המישורים האלה, ומעל הכל – כמה צריך להתכונן לתהומות שיגיעו, וכמה מעקשים וקוצים ודרדרים וליסטים וחיות רעות יש בדרך.

נדמה לפעמים שעל זה אף אחד לא מדבר.

מדברים על מסגרות, על "מה שצריך לעשות", ולא מדברים על התהומות שנפערים ועל הגשרים שצריך לנסות ולבנות מעל התהומות האלה.

מלמדים אותך שצריך להתפלל שלוש תפילות ביום, ולא מספרים לך שאורבות לך "מחשבות זרות".

מלמדים אותך שצריך לקיים את *כל* סעיפי השולחן ערוך, ולא מלמדים אותך שזה יכול להיות יבש כחרס, ולהרגיש כמו כבלים חונקים, ושיכול להיות שכל הדבר הזה "לא יעבוד לך".

מתוך כך עלול האדם לטעות ולחשוב שהעולם מתחלק לשניים: מצד אחד, ברי המזל – אלה שזה "הולך להם" ומסתדר להם (בזוגיות ובדתיות), ומן הצד השני – אלה שלא מסתדר להם ולא "הולך להם", ובכך – הוא חושב – נחתם דינו.

אני רואה את חובתי כאן לנסות (במעט המילים שיש לי) לספר את הסיפור האמיתי.

הסיפור האמיתי על העולם הוא שאין מי שזה "מצליח לו" ומי שלא, אלה הכל מסכות חיצוניות.

הסיפור האמיתי הוא שאנחנו במסע, ושלפעמים הוא מתקיים במישור ולפעמים הוא טיפוס על הר, ושהקב"ה מספיק גדול ומספיק סבלן בכדי לתת לנו קרדיט מלא לאורך המסע הזה, ומוכן לסבול במהלכו גם את הכשלונות היותר-מפוארים שלנו, וגם את חוסר-המושלמות שלנו, את האנושיות שלנו ואת החולשות שלנו. זהו הסיפור האמיתי על החיים כאן, ועלינו ראשית-כל להרפות מהאחיזה בקליפות החיצוניות, ב"מה שהיה צריך להיות" ו"איך שהיה צריך להיות", להרפות מהחוץ בכדי להשקיע בַּפּנים, בכדי להתרכך מבפנים. להתחיל ללמוד לקבל את עצמנו, בכדי שנוכל לקבל את זולתנו, ללמוד להיות נאהבים בכדי שנוכל להעניק אהבה, בין אם מדובר על אהבה בין בני זוג, ובין אם על האהבה שבין האדם לבוראו.

אחרי הדברים האלה, שנראים לי כהקדמה ראשונית וחיונית, אנסה להתייחס ישירות לשאלה שבה חתמת. אצהיר מראש שאיני מתיימר לענות עליה במקומך, רק לשקף לך את המורכבות כפי שאני רואה אותה כעת.

בוא ננסה להבין את האפשרויות העומדות לפניך. ראשית, לכל זוגיות יש דינמיקה משלה, וקשה להקיש מאחת על רעותה. יש נשים שתחרדנה לשמוע דוגמת מה שיש לך לספר. הדבר יכה אותן בהלם ובאלם, ויקשה עליהן לתפקד בתוך קשר הזוגיות. יש נשים שיכולות להיות שותפות פעילות במציאת פתרון, בהבנה ובהקלה, ויכולות להוות משענת חיצונית. הדבר גם תלוי במבנה הזוגיות ובאיכות הקשר בין בני הזוג. אני חושב שאתה צריך לברר קודם כל בינך לבין עצמך מהן המטרות והשיקולים לשני הצדדים. לדוגמה: איזו מטרה תושג בכך שתספר לה? האם אתה מרגיש בודד במצבך ורוצה בכך לפרוק את נטל הבדידות? ואולי אתה מרגיש שאתה "חי בשקר" כלפי אשתך, ורוצה להיות יותר אמיתי, לפחות כלפיה. האם הדבר נראה לך ראוי כחובתך כלפיה, כחלק מהנאמנות שלך וכמחשבה שלא ראוי להסתיר ממנה דבר כה משמעותי? כפי שאתה כותב, סביר להניח שהיא די מודעת למצבך, יתכן אפילו שהיא בוחרת (במודע או שלא-במודע) שלא "לפתוח" איתך את הדברים. מדוע לדעתך כדאי ליידע אותה בפרטים המדויקים? האם תצמח מכך תועלת לך? או שמא לה? האם הדבר לא יערער את הקשר ביניכם? לעתים האדם מבקש מישהו שיציב לו גבול חיצוני, מתוך תחושה שהוא איבד את הבלמים וכדאי שמישהו אחר יעשה זאת בשבילו. זו תחושתך? לעתים יש מחשבה שאם "נשבור את הכלים" יכול לצמוח מכך משהו חדש ורענן, שאולי זו הדרך לצאת מהקפאון. האם זו הרגשתך? אלו רק שאלות שאני שואל את עצמי (ואותך). לא אסתיר שאני חושש שאשתך לא תצליח לעמוד במשא הידיעה הזה. גם אם היא יודעת עליך במידה כזו או אחרת, כאשר זה מופיע בצורה "הצהרתית" זה מקבל גוון אחר. עד כה היא יכולה להדחיק ולהכחיש, ולקוות שהדברים ישתנו לטובה, אבל כאשר תבוא באופן גלוי ותצהיר כזה אני – האם היא תוכל להמשיך לסבול את זה? ואם רצונך לגלות נובע מתחושת חוסר נאמנות, האם הגילוי לא יגרום לה סבל גדול יותר, ותחושת חוסר אונים, ונמצא שדווקא בשם הנאמנות והאכפתיות כדאי שלא לגלות.

יחד עם זאת, אני חש שאתה נמצא בפרשת דרכים. שהרצון הזה שלך לשתף אותה מלמד על כך שאתה מבקש שינוי, שאתה לא מוכן להמשיך עם המצב כפי שהוא, ויש בכך גם סימן טוב ומעודד.

נדמה לי שאני מבין את שאלתך היטב ומרגיש אותה. אוסיף עוד משפט (ואני לא בטוח בו דווקא לגביך): פעמים רבות יש איזשהו קשר (סמוי או גלוי יותר) בין הסתר הפנים הזוגי להסתר הפנים ביחס בין האדם לבוראו, ולכן אולי השאלה כאן היא יותר מהותית מאשר טכנית בלבד.

כפי שאתה רואה, אני לא ממש עונה לך, רק מנסה לחשוב איתך, או לעורר אותך לכוון אותי ביתר דיוק למחשבותיך. אשמח לשמוע עד כמה הייתי קרוב, ואשמח להמשיך לחשוב איתך יחד.

בינתיים, אבקש את רשותך לכתוב כמה הרהורים נוספים. אמנם לא ביקשת ממני להביע דעה על הסיטואציה שאתה נמצא בה, ורק שאלת על מצבך הזוגי שנגרם כתוצאה מכך, ובכל זאת, מחל לי על המחשבות המתפרצות שלי.

ידוע מדרש חכמים: "ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד" (לא ברור מה המקור למדרש זה, אבל מובא כעין זה באלשיך בפרשת כי תשא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן"). יש כאן אמירה חזקה מאד בעיניי. ישנם כמה סוגי "משכן". אחד מהם הוא המשכן שבלבו של האדם. המשכן האישי של כל אחד, שם שוכן אלוקים. זהו ערוץ פרטי, אישי, של חיבור עם הקב"ה (אמנם, יש מקבילות "ציבוריות" – בית המקדש בשעתו, והמקבילה הקטנה – "בית הכנסת" שהוא "מקדש מעט", או מניין אנשים, כלומר התגלות וקשר דרך החברה ודרך הציבור, אבל זה לא הנושא שלנו כרגע).

המשכן האישי הזה משתנה מאדם לאדם. כשם שלבך שונה מלבי, ואישיותך שונה מאישיותי, כך אופן ההתגלות שאתה יכול לחוות יהיה שונה משלי. אני מאמין שעל אותה הדרך – יש לך גם תורה שונה משלי. כשם שכנגד בית המקדש ששוכן בארץ, יש מקבילה בשמים: בית מקדש של מעלה מול בית מקדש של מטה, כך יש מקבילה בתורה, ודרך שונה, פרטית ואישית בעבודת ה', כנגד הלב – המשכן האישי של האדם.

אם כך, נשאלת השאלה: האם אני בכלל יכול להצביע בפניך על דרך עבודת ה' שלך? הרי איני מכיר את ליבך. וכך גם אפשר לשאול הפוך: האם אתה יכול להורות לי את דרכי? והרי אינך מכיר את לבי. כמדומני שהתשובה לכך היא מורכבת. זו אכן משימה לא פשוטה המוטלת בראש ובראשונה על האדם עצמו, והוא אחראי למצוא את דרכו. אמנם, גם מישהו מבחוץ יכול להראות לי את הכיוונים; ואם אשתף אותו בנבכי לבי, ואם אהיה גלוי כלפיו (ובתנאי שהוא איש רגיש וחכם), אולי אתקרב יותר אל הדיוק, ובכל זאת – אין אנחנו בני חורין ממלאכה זו, להתחבר בדרך המתאימה והנכונה ביותר לנו.

מה בכל זאת משותף לכולנו? המסגרת. המסגרת היא חיצונית, היא קבועה וחתוכה בקוים גסים, אבל היא מגרש שבתוכה עלינו להתחיל "לשחק" ולמצוא את המקום שלנו. בתוכה צריך להתחיל ליצור את החיבורים העדינים והנכונים לנו. המסגרת חיונית כבסיס, אבל בתוכה יוצקים את החיבור האישי.

המסגרת קודמת לתוכן, כמו קליפה שקודמת לפרי. אנחנו רואים שבתהליך הגדילה של האדם קודם מקנים לו מסגרת. קודם כל יש מה שנקרא "חִבְרוּת", בין אם זה בנימוסים, בהגיינה אישית, במוסר אנושי בסיסי וכן הלאה. בהמשך האדם מפנים את הגבול, ומחבר אותו עם הערכים שלו. הערכים האישיים שהם באמת שלו והוא בחר בהם. זהו תהליך של התבגרות. ברור שהמסגרת נועדה להיות גדר ושמירה לתוכן הפנימי – לאישיות פנימית מלאה. היא נועדה להיות גדר ושמירה, ולא להחליף את המהות בעצמה. המסגרת אמורה לשמר תוכן ולא להיות תחליף לתוכן.

המסגרת שהיא מטבעה נוקשה ויבשה, היא ה"יראה". התוכן צריך להיות – "אהבה". יראה בלי אהבה כקליפה בלי פרי. היראה נועדה לשמור על האהבה. אמנם, האהבה בתוֹרה חוזרת ומשמרת את היראה, אבל המוקד הוא האהבה.

אני חושב שתהליך דומה קורה לנו בקשר של נישואין. ישנה מסגרת משותפת לכולם, מסגרת ברורה ואף נוקשה, כמין חוזה כתוב מה מותר ומה לעשות בקשר הזה (אסור לבגוד בבן הזוג, צריך לגור איתו באותו בית, וכן הלאה), אבל המסגרת אמורה לשרת תוכן פנימי. היא לא יכולה להישאר ריקה. ואת התוכן הזה יוצרים שני הצדדים באופן מאד אינדיבידואלי. אין זוג שדומה לחברו בסגנון ובאיכות התוכן הזה.

אני רואה את ה"הלכה" כמסגרת שנועדה לשמר משהו גדול ממנה. תוכה רצוף אהבה. לצערנו לא פעם המסגרת נהפכת לתוכן בעצמו, היא נהפכת למרכז העיסוק, והיא הולכת ומתייבשת, הולכת ומתה ומתקלפת.

מתוך כך, נדמה לי שהשאלה הגדולה צריכה להיות: איך אוהבים מספיק בכדי שתהיה משמעות גם למסגרת. איך יוצרים ברית אמיתית וחיבור אמיתי עד שמתחילים לפחד לאבד את זה, ואז מקיימים מסגרות בכדי לשמור על זה (יש כאן בעצם שני מישורים: מישור ראשון, פרקטי – מה שנקרא "יראת חטא": מפחדים מהחטא כי הוא פוגם במסגרת, וממילא פוגם בַתוך הרצוף אהבה. המישור השני הוא כאשר מתחילים לראות כיצד הערכים והתוכן הפנימי מסומלים ומשתקפים גם במסגרת החיצונית).

בחג הפסח קראתי ממגילת שיר השירים, וחשבתי איך המגילה הזו מצהירה בפה מלא – שהבסיס של הכל הוא האהבה ושזו הנקודה הכי מהותית. כל השירים קודש, אבל שיר השירים הוא קודש קודשים, כי הוא המרכז והליבה של הכל. יש לבית המקדש (הכללי והפרטי) חומות ושומרים, ומבואה, והיכל וחדר פנימי. בדיוק כמו בבית, יש מטבח, ויש שולחן אוכל, ולפעמים שוהים במקומות האלה, והמעגלים האלה חיוניים, אבל המרכז של הכל הוא החדר הפנימי. חדר המיטות (כמו שנקרא קודש הקודשים) הוא המרכז. שם ישנם כרובים המעורים זה בזה. קודש הקודשים הוא האהבה. לא היראה.

שיר השירים מייצג את לב ליבו של הקשר הבלתי-יאומן והבלתי-נתפס הזה בין האדם לבוראו. בין כנסת ישראל להקב"ה. המוקד הוא אהבה: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כל הקשרים והחבלים שקשרנו על עצמנו, כל הגדרים והסייגים, הם רק תוצאה של האהבה הזו. אבוי לנו אם רק הקליפה נשארת, אם מחבלי האהבה נשארים רק חבלים יבשים החורצים בבשר עד זוב דם.

ונקודה נוספת בהקשר הזה: כמדומני שלא לחינם הדימוי של קשר בין גבר ואשה (רגשי, נפשי וגופני) הוא הדימוי של שיר השירים. זה אינו סתם משל בעלמא לקשר של אהבה. אלה אותם כלים בנפש שאנחנו משתמשים איתם גם בהקשר הבינאישי וגם בהקשר שבין אלוקים ואדם. הכלים האלה כוללים בין את היתר את הנאמנות, את היכולת להכיל את האחר ממני, ומעל כולם היכולת לאהוב. היכולת לאהוב היא לא פשוטה היא אמנות, וכמוה – לא פחות – גם היכולת להיות נאהב.

לסיום, אני מבקש לחזור ולהוסיף עוד כמה מחשבות על המצב אליו נקלעת. כתבתי לעיל שיתכן והרצון שלך לשתף את אשתך נובע מהתעוררות לשינוי, מתחושה שאי אפשר להמשיך במצב הזה יותר. ואם כך, הרי שניצבת לפניך הזדמנות להיפתח לשינוי.

המצב שלך, שבמבט אחד נראה ככשלון, לפחות במדדים של החינוך ממנו באת, יכול להיות גם פתח לתקווה חדשה. יכול להיות שמעז ייצא מתוק.

למעשה, בפניך נקרתה הזדמנות: הגעת למצב מלא של בחירה. מצב שבו יש לך אדישות מסוימת כלפי המסגרת, ואתה לכאורה חופשי ממנה, לעת עתה. ולכן, במקום לנסות לשקם את המסגרת, הייתי מציע לך לנסות להתכנס פנימה, ללכת אל הלב ולדאוג לו ולהקשיב לו. הכיוון כעת צריך להיות מהפְּנים החוצה, להקים קודם כל את הגרעינים היסודיים ביותר. ואולי אפילו – כשלב ראשון – להתחיל לברר מה הם בכלל אותם גרעינים יסודיים.

[אתן דוגמה שבלטה לי במה שכתבת, אינני יודע אם היא מייצגת ומה היא בדיוק אומרת, אבל אשקף את תחושתי למקרא הדברים. כתבת שאתה ממשיך להנחיל לבנותיך "אורח חיים חרדי" והבאת דוגמה של "ימין קודם לשמאל בהתארגנות בוקר". יתכן וכתבת זאת בקמצוץ של ציניות, אבל זו דוגמה יפה למשהו שרחוק מאד מהגרעינים הבסיסיים והדברים החשובים. זה משהו שהוא רחוק מליבת העניין. לא ניתן לומר עליו שהוא אחד מערכי היהדות, או מהדברים החשובים בנאמנות לשמירת התורה והמצוות. האם, לצורך העניין, שמירת שבת וקשירת שרוך ימין לפני שמאל שוים בערכם? כמדומני שמבט על שניהם ביחד, וצירוף שניהם בחדא מחתא, הוא הרסני עד מאד. נכון, שניהם נמצאים בשולחן ערוך, ואולי אפילו לא ניתן שם רמז שיגלה מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, אבל כיצד ניתן להשוות בין העיקר והטפל? זו ראייה שמנסה לראות את הקליפה כמשהו עיקרי, ומטשטשת את היכולת לראות את הפרי האמיתי במלוא עוצמתו].

ברוח הדברים האלה, הייתי מציע לך ללכת בשני מישורים:

המישור האחד – להכיר היטב את כלי העבודה הנפשיים והרוחניים שלך ולהעמיק את היכולת להשתמש בהם. כלי העבודה הם היכולת לקשור קשר, היכולת לאהוב (שהיא אולי היכולת לזהות באחר [ובעולם] נקודה טובה ומאירה), היכולת לכרות ברית, העונג שבנאמנות, העונג שבדיאלוג, ועוד. כלים אלה חיוניים, כמובן לקשר הבינאישי-זוגי, אך כאמור, עם אותם כלים ממש יש להשתמש בקשר של האדם עם בוראו. אלה כלים עדינים, שצריך להכיר אותם ולפתח אותם בשני סוגי הקשר הנ"ל.

מישור שני הוא לפתח את ההבנה מהם הרכיבים של העולם הדתי-יהודי, מה ליבת העניין, מהי המטרה ומהם האמצעים, להתחיל לזהות בין העיקר ובין הטפל. להבחין בין המסגרת לבין התוך. להבין שהמסגרת היא קליפה (שחשיבותה גדולה – להגן על הפרי), אך לפעמים היא מסתירה עולמות בוערים של יופי.

נפתחה בפניך הזדמנות שלא עומדת בפני ה"חרדי" הרגיל, זה שאמון על מצוות אנשים מלומדה. הזדמנות השמורה בימינו רק ל"חילוניים": אף אחד לא מכריח אותך כעת לקיים מצוות. אף אחד כעת לא מכריח אותך להתפלל. והלא זו דווקא הזדמנות נפלאה להתנסות בתפילה בלי הפחד מהשוט (מ"המשגיח" הדמיוני), בלי תחושת ההכרח, בלי חווית הכבלים. להתנסות בעצם הדברים. ללמוד איך להתפלל (והלא זו אמנות רוחנית ונפשית ממדרגה עליונה), ולעשות זאת רק פעם בשבוע, מתוך חופש ומתוך בחירה. להתחיל ללבות את האהבה, כדי שיהיה כדאי לשמור גם על היראה.

אני חושב שבמובנים מסוימים אפשר לומר שהתקדמת ולא נסוגת אחור. שכן לפחות נחשף בפניך במלוא מערומיו היובש שיכול להתלבש על הקיום הדתי. נחשפת בפניך ההתקלפות של המסגרת, והנבילה שלה. אינך מרמה את עצמך ב"מצוות אנשים מלומדה". יש אנשים שממשיכים על "אוטומט" הרבה שנים, ובך יש כנראה איזו אמת פנימית שלא מוכנה לעשות משהו בלי מניע אמיתי, עמוק, בוער. אז לעניות דעתי זו דווקא יכולה להיות תחילתה של דרך ולא סופה. רק עכשיו נפתחו בפניך הדלתות. דלתות שאומרות לך – בוא בחדריך הפנימיים והתחל לחפש את האהבה הגדולה הזו, שעליה הורגנו כל היום.

אני מתפלל ומאחל לך מכל לבי: הלוואי הלוואי שתצליח למצוא את האהבה זו.

אשמח מאד לשמוע ממך,

אלי

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. אלי,
    תודה רבה על התשובה המרגשת שלך
    עלו בי דמעות של הרהורי תשובה קרבת אלוקים ובעיקר התרגשות שיש אנשים כמוך.
    תמשיכו בעבודת הקודש שלכם.
    תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
דילוג לתוכן