בעלי אינו מניח תפילין

שלום לכם ותודה על האפשרות לשאול.
אני נשואה לאדם נפלא, אברך מתמיד ות"ח. יש לנו חמישה ילדים מתוקים ועומס גדול מבחינה טכנית.
איכשהו אחרי החתונה שמתי לב בבקרים מסוימים שבעלי מוותר על תפילה במניין. בהדרגה זה הדרדר לפעמים שהוא כלל לא הניח תפילין.
תחילה הייתי מזועזעת מאד. הבנתי שהוא עייף מאד ולכן מתכוון להתפלל מאוחר או ביחידות, וגם זה כאב לי ביותר. ניסיתי לדבר איתו על כך – פעמים באוירה נינוחה ומתוך כבוד, לעיתים פשוט התפרצתי. הוא הביע חרטה גדולה ואמר שהוא פשוט עייף מאד ומתקשה לקום בבוקר.
עם הילדים , העומס ושעות השינה המועטות של שנינו זה פשוט הפך להיות עובדה מוגמרת. הוא קם בשבע וחצי, מארגן ושולח את הילדים, (אני כבר בעבודה) נח מעט ופשוט יוצא לכולל. ניסיתי לגשש מספר פעמים וידוע לי בוודאות שהוא לא מתפלל שם אלא ישר מתחיל ללמוד. (אדגיש שאין מקום נוסף לבדיקה. בדקתי אין ספור פעמים, גם בחופשות לידה שבהן הייתי בבית. הוא לא מניח תפילין לא בבית ולא בכולל).
במקביל הוא לא מקפיד על מנחה וערבית, זאת ראיתי בפעמים שבהם נשאר בבית.
בשנים האחרונות אני כאילו לא מבחינה. משכנעת את עצמי שזהו לא תפקידי, תפקידי הוא להעריך את מה שיש בו, ויש בו הרבה, גם כאדם והן כיהודי. אבל הנושא הזה לא מרפה ממני. ההערכה שלי כלפיו נסדקת, וכן חוסר ההבנה- איך יכול דיסוננס כזה להתקיים אצל אדם? איך הוא יכול ללמוד יום שלם, שלושה סדרים, בהנאה ובהתמדה מרובה, להקפיד על הלכות, להיות בר דעת בכל תחום שהוא אך הנושא הזה מחוץ לתחום? בפרט שנכתבו דברים חמורים על מי שאינו מניח תפילין.
בנוסף, הבכור שלנו כבר גדל. אני חוששת מאד שהוא ישים לב לכך.
הכאב שלי גדול מאד. לא רואה מוצא כרגע, אשמח מאד להכוונה מה נכון לעשות.
שוב תודה גדולה.

תשובה

שואלת יקרה מאד,
ראשית, אני חייבת לשתף ששאלתך נגעה לי במיוחד. הסתובבתי עימה בליבי ימים ארוכים, כואבת ודואגת יחד איתך. את מתארת כאן מצב מורכב ועדין עד למאד, וכל רצוני הוא לחבק ולהכיל את הכאב שלך, פשוט להיות איתך במקום הלא פשוט הזה. את אישה אמיצה וחזקה, זאת ניכר היטב ממילותייך, את חפצה בקשר כנה ואוהב עם בעלך על אף המהמורות שבדרך.
כל שביכולתי הוא לתת לך מספר נקודות למחשבה, צידה לדרך, כי האמת, שאת ממש בדרך הנכונה.
קראתי את שאלתך מספר פעמים וזאת משום שהיא באמת מציגה תמונת מצב לא פשוטה. אבל מצד שני, חסרים בה המון פרטים. כמה שנים אתם נשואים? מה טיב התקשורת שלכם? איך פנית אליו בפעמים שניסית להציף את הקושי? עקב כך, אוכל לתת כיוונים כלליים בלבד.
אם אכן, המצב הוא כפי שאת מתארת ובעלך אינו מניח תפילין, ניתן לשער בזהירות, כי ייתכן ומדובר במשהו רחב יותר. את מתארת אברך שלומד ברצינות ואף נהנה מזה, ירא שמיים ומקפיד על הלכה, אך האם יש תחומים נוספים שבהם הוא מתקשה? מוותר? אינני שואלת ממקום דתי דווקא, אלא על מנת להבין את התמונה השלמה.
משום שאם בעלך עובר משבר אמוני כלשהוא, או תהליך ברור של זהות דתית וכדומה אזי הדבר יתבטא בתחומים נוספים בחיים. אז ראשית כל, נסי לעשות לעצמך סדר בתמונה הכוללת ולהבין מבין השורות מה הסימפטום של אי- הנחת תפילין ותפילות בא לבטא, מה קצה הקרחון הזה מספר לנו? אינך צריכה לעקוב אחריו, או להתעמת מולו עם נתונים, אלא להאזין בצורה רגישה יותר, לנסות לקרוא את מה שלא נאמר, זוהי מלאכה נשית עדינה מאין כמוה, אבל לשם כך ניתנה לנו ''בינה יתירה'', להבין דבר מתוך דבר.
כעת, יהיה הדבר אשר יהיה, בעלך מצוי כעת בהתמודדות מסוימת, ומבחינתך קיימות כאן שתי זירות:
הזירה שלך מולו כאישה מול בעלה.
הזירה שלו כאב, כדוגמא מול הילדים.
ומדוע אני מציינת זאת? כי פעמים רבות אנו נוטים להיכנס לזירה שפחות שייכת לנו – הזירה של בן הזוג מול אלוקיו או במקרים אחרים מול המצפון שלו.
אני אתן בכוונה דוגמא קיצונית על מנת להמחיש.
אישה שמגלה שבעלה לא עלינו גונב, מובן שהדבר מזעזע אותה עד עמקי נשמתה וגורם לה צער וכאב. אך אם נפרק זאת רגע, מה כואב לה?
עצם העובדה שהוא גונב? או עצם העובדה שהאדם עימו קשרה את גורלה מתנהג בצורה לא מוסרית?
החלק הראשון, עם כל הכאב שבדבר, אינו קשור אל האישה, זאת התמודדות / בעיה של האדם מול המוסר שלו/ מול החוק ואם הוא דתי אז גם בינו לבין הבורא. לצורך העניין, את העובדה שהוא גונב אין לה יכולת לשנות, וזאת גם לא אשמתה או אחריותה. למה חשוב לעשות את החלוקה הזאת? בעיקר בשביל למנוע מעצמנו סבל מיותר. רוב הסבל והצער של האדם נגרם בגלל המחשבות שלו על המציאות או האופן בו הוא תופס אותה, לאו דווקא בגלל המציאות האובייקטיבית.
אם נישאר רגע בדוגמא הבוטה של אישה הנשואה לגנב. עד כמה שהמציאות הזו קשה עד בלתי נסבלת עבורה, היא לא תוכל לשנות אותה בדרך כלל, אלא רק את הדרך בה היא תגיב לה.
זוגות רבים טועים לחשוב, כי ככל שאני מזדהה עם בן הזוג אני בהכרח קשור אליו או אוהב אותו יותר. אבל האמת היא שקשר וחיבור עמוקים באים רק כאשר יש תחושה שאנו שני בני אדם נפרדים שקשרנו את גורלנו יחד. ניתן לראות פעמים רבות, זוגות צעירים, שלא עוזבים זה את זה לרגע, משתפים אחד את השני בכל פרט קטן וכו', ניתן לחשוב שזהו הקשר העמוק והאמיתי, אך האמת היא שתהליך התפתחות נכון ובריא של קשר, הוא שלאחר התקופה הראשונה בה בני הזוג ''דבקים'' האחד בשני, הם מפתחים מסע אישי וייחודי של כל אחד במקביל למסע הזוגי והמשפחתי, ורק כאשר אני מסוגלת לראות את בן הזוג כיישות נפרדת ועצמאית ממני, אני מסוגלת לאהוב אותו, להשתוקק אליו. שכן אדם אינו משתוקק לעצמו.
אינני יודעת מה עומד מאחורי ההתנהלות של בעלך. ייתכן וגם את אינך יודעת או בטוחה.
מה שכן, ההתנהלות הזו, עלולות לעורר בך ובצדק רב, תחושות של תסכול, אשמה, כעס ואכזבה.
תסכול – על שבעלך מתנהג באופן חריג ואינו מספר לך בכנות מה עומד מאחורי זה, ניסיונותייך לדובב אותו עלו עד כה בתוהו.
אשמה- אולי איכשהוא זה קשור אליי, אולי עשיתי משהו לא בסדר? מחקרים מראים, כי נשים נוטות ליטול על עצמן אשמה על מעשים של ילדיהן / בני זוגן גם כאשר אין להן שום קשר לדבר.
כעס – תחושות כמו ''הוא מבייש אותי'', ''איך הוא ייראה לילדים'', ''אני לא מצליחה לנהל איתו שיחה על כך''...
אכזבה – אולי הרגש הקשה מכל, ציפית וחשבת שאת נשואה לאיש צדיק תמים ופתאום את מגלה...
מה גם שאולי את מרגישה תחושות של חוסר אמון, אולי רצית שהוא יבוא וישוחח איתך על כך, ישתף אותך בתחושות...
אולי הזדהית עם כל התחושות שכתבתי, אולי רק עם חלקן ואולי יש עוד תחושות שלא כתבתי, כך או כך, הסיטואציה מעלה בך תחושות שליליות כאלה ואחרות וזה בסדר, זה אפילו בסדר גמור!
אל תלקי את עצמך על שאת מרגישה את זה, זה בסדר להתאכזב מהבן זוג, זה בסדר לכעוס עליו, זה בסדר להיות מתוסכלים שדברים ''לא הולכים'' לנו, זה כל כך בסדר!
ובכל זאת, למרות שתחושות שליליות הן לגיטימיות ממש בדיוק כמו תחושות חיוביות, בסופו של יום, הם לא מקדמות אותנו ולא מובילות אותנו לשינוי.
אז מה כן? תראי יקרה, בכל מערכת יחסים , תמיד יצוצו בשלב כזה או אחר קונפליקטים.
קונפליקטים שמקורם באכזבה ובתסכול. ציפיתי ל x מבן הזוג ופתאום גיליתי y. לעיתים האכזבה היא על ציפיה לא משמעותית במיוחד וממילא היא לא מרסקת את עולמי, ולעיתים האכזבה יושבת על משהו שהוא בבסיס הקשר, בליבה, ביסוד. או אז, משהו בביטחון הכי עמוק וראשוני שלנו מתערער. לפתע יש סימן שאלה על כל מהות הקשר. יהיו כאלה שיפחדו מהשלב הזה, שיירתעו ויחיו חיים שלמים בלקבור את הרגשות האלה.
ואני הקטנה אומרת, שדווקא במצבי המשבר האלה, ממש כמו רגע לפני לידה, יכול להיווצר משהו חדש, הזדמנות נפלאה לעבודה פנימית וזוגית מזככת, להעמיק את הקשר הזוגי שלנו, להפוך אותו מחוזה שבו שני אנשים מספקים אחד לשני את רצונותיהם, לברית איתנים חזקה ואמיתית, אהבה כזו שלא תלויה בדבר, שלא מונעת רק מאינטרסים או ציפיות, אלא קשר רוחני שהוא מעל המקום והזמן. זה לא קל, זה לא קל בכלל, לגלות שבן הזוג שלי הוא לא מה שחשבתי, בפרט ובפרט שיש ילדים שמתחילים להתבגר ולשאול שאלות, לגמרי לא קל ומאתגר. אבל זוהי המציאות כרגע, וכפי שכתבתי לך כעת הבחירה היא כיצד לקבל אותה: בסבר פנים יפות או לנסות להילחם בה? מתוך השאלה שלך נשמע שאת קפצת אל האתגר באומץ וגבורה. את רואה את המעלות שבו, את זוכרת שהוא איש טוב וחיובי, אפילו תלמיד חכם וירא שמיים, ואת מנסה לשכנע את עצמך שזה אינו מעניינך. את כבר התחלת את הדרך, כעת עלייך לדייק לעצמך.
כאשר יש אהבה אמיתית, הבנה שהקשר שלנו הוא בראשיתי, קשר של נשמות שצריכות לתקן משהו מסוים, אין צורך בשכנוע, היא מגיעה לבד. אבל לעיתים, על מנת לחדד את ההבנה הזו, יש לאתגר את עצמנו, להתעמת מול הפחדים, החרדות והחששות שעולות בנו מול התנהלות בן הזוג. קבלה אמיתית מתחילה שעומדים מולה, ושואלים את השאלות הקשות. למה זה מפחיד אותי? למה זה כה מציק לי? מה זה מעורר בי? ומה יקרה, אם הנקודה הזאת לא תשתנה, לעולם? אלו שאלות קשות, לעיתים מפחידות שרק את תוכלי לענות אליהן, והן דורשות תהליך ברור פנימי ואמיץ. אני מחזקת את ידייך ובטוחה שתהיי מסוגלת לעשות זאת. זכרי שזאת עבודה רוחנית לכל דבר! זהו הבעל שנועד לך מששת ימי בראשית, והוא הכי נכון ומדויק לתהליך שעלייך לעבור בעולם, אין מקרה בעולם ואין דברים שקורים סתם, גורלכם שזור זה בזה, והלימוד הוא משותף לשניכם.
העובדה שדברים חמורים נכתבו על מי שאינו מניח תפילין, עם כל הכאב שבדבר- אינו עניינך.
זו התמודדות של בעלך מול קונו, ואך ורק שלו! בדיוק כפי שהקשר שלך עם הקב''ה הוא אך ורק שלך ואין לאיש רשות להיכנס לשם ללא רשות או הזמנה. הניסיון להיכנס לשם רק יגרום לך כאב מיותר שאין בו טעם או תועלת. התמקדי בשתי הזירות שבהן את משחקת תפקיד, כאשתו וכאמא של ילדיו. האם כאשתו אמור להפריע לך מערכת היחסים שלו עם הקב''ה? לא! לכל אחד מאתכם דרך רוחנית אישית לגמרי, ואין שום סיבה להתערב אחד לשני בקשר כה אינטימי ורגיש. בזירה השניה, שבה אתם כהורים, מחנכים בדרך מסוימת שכוללת בין היתר תפילות והנחת תפילין, שם את רשאית לנהל איתו שיח. לגיטימי לנהל משא ומתן בין בני זוג בכל מיני סוגיות. לכל זוג יש את התחום שבו הם חלוקים / לא מסכימים. בהקשר הזה הייתי מציינת כמה נקודות.
1. אני ממליצה לבצע את העבודה הפנימית הזאת, לפני שאת ניגשת לדבר איתו שוב על הנושא, כי מעבר למסר עצמו של השיחה, יש את הקונטקסט- איך הדברים נאמרים ומה עומד מאחוריהם, ובנושאים רגישים, לעיתים חשוב יותר ההגשה מאשר התוכן. רק לאחר שתרגישי שהכאב / הבהלה / הרגשות השליליים מעט דוהים ונרגעים, ואת מקומם תופסים רגשות של השלמה עם המציאות והכלה של העובדות, רק אז השיחה יכולה להניב תועלת ולהפוך לדיבור כנה, עמוק וישר מהלב. במצב הנוכחי, אני מניחה שבעלך מרגיש את האכזבה והצער החבויים בקולך, וקשה לו להתמודד בכנות עם הטענות, אף בעל אינו רוצה להרגיש שהוא מאכזב את אשתו או גורם לה צער, הדבר הנוח וההגיוני הוא לנסות להדוף את הטענות שלך בהסברים שונים. ברגע שהוא ירגיש שאת מקבלת אותו כפי שהוא ואת באה מתוך אהבה אמיתית ורוצה להבין את שעובר עליו בעולמו הפנימי,] הסיכוי שהוא ייפתח וישתף פעולה, גדל עשרת מונים.
(לפעמים , הדבר הכי יעיל הוא להיכנס באמת לנעליים של השני ולנסות להבין באמת מה עובר עליו, קוראים לזה אמפטיה. אני אתן לך דוגמא הפוכה מנקודת מבטה של אישה דווקא. יש לי חברה שמאד השמינה אחרי הלידות, הדבר הפריע לה מאד אבל היא לא הצליחה לעשות עם זה משהו. בעלה היה מנסה בעדינות כמובן לרמוז לה שעליה להוריד במשקל ושהמראה הנוכחי מפריע לו, הוא לא הצליח להבין איך למרות העדינות, הוא נתקל בתגובות זעופות ופגועות, חברתי הייתה מספרת לי שהיא הייתה ממש ''מתקפדת''. יום אחד, בעלה שח את אשר על ליבו אצל אחיו הגדול, שזה שמע אותו הוא מיד גער בו, אף אחד אינו משתנה בשביל מישהו אחר, שינוי אמיתי חייב להגיע עמוק מבפנים עם מוטיבציה פנימית, הערות ודיבורים רק מזיקים. בעלה לקח את הדברים לתשומת ליבו, והחל בתהליך של השלמה עם המראה של אשתו, מצא בה את הנקודות הטובות וכו', חודשיים אחרי חברתי פצחה בדיאטה, והשילה כמעט את כל המשקל שעלתה. ומדוע אני מספרת לך זאת? כי לא חסרות דוגמאות, כאמור כל זוג וההתמודדות שלו, זה יכול להיות ברוחניות, בגשמיות, בענייני פרנסה, בענייני חינוך וכד', בסופו של דבר השאלה שלנו צריכה להיות : האם בגלל x/y/z אני אוהבת את בן הזוג שלי? האם אני מעריכה / מכבדת אותו רק כי הוא צדיק, חכם, יפה, עשיר וכו'? או כי יש משהו רוחני שמחבר בינינו הוא מעבר להכל? זה ההבדל בין חוזה לברית, והשינוי הזה כמעט תמיד קורה דווקא בגלל מצבי קושי ומשבר שהזוגיות עומדת למבחן, ברית בין בני זוג נרקמת כאשר אין כבר את הזוהר של ההתחלה, ואנו מתגלים זה לזה במלוא כלימתנו וחסרונותינו, דווקא אז יש לנו את ההזדמנות האדירה להעניק לבן הזוג שלנו את הדבר אולי הכי נצרך ובסיסי בנישואים ובקשר - אהבה ללא תנאי! התחושה שאני אהוב בלי סיבה, בלי תנאי, כמו שאני.)
2. בסופו של דבר עלייך לברר עימו את הסיבה שהוא לא מניח, אין זו חקירה או הצלבת מידע, אלא ניסיון להבין את הסיטואציה לעומק ולדעת להיערך לקראתה. אם זה אכן בגלל ש ''אין לו כח'', אז אני מניחה שגם הוא מבין את הצורך בדוגמא טובה לילד ואם כך אין לכם כאן מחלוקת אמיתית, אלא לוגיסטית / טכנית.
3. אך אם מדובר במשהו עמוק יותר, שנוגע לעצם האמונה וכד', אז כדאי לדבר יותר בכיוון של ''פשרה''. כלומר עליו להבין את החשיבות בדוגמא אישית לילד (ואני בטוחה שהוא אכן מבין) ולראות מה הוא יכול לעשות מצידו על מנת לא להעביר לילד מסרים מבלבלים. (בסוגריים אוסיף, כי נכון שהמצב הלגיטימי הוא שאבא משמש דוגמא ומופת לילדיו, אבל במציאות, לכל אבא יש חולשה מסוימת, וממש לא מחייב שהילד בהכרח יאמץ את ההתנהגות השלילית בתחום הזה. לעיתים ילדים שרואים אבא כנה ואמיתי, שלא מנסה לזייף את המקום שלו או לנהוג בצביעות , מפנימים ערכים עמוק יותר ובסופו של דבר יעשו את הדבר הנכון והראוי).
4. אני מוסיפה בזהירות. מאחר ולא פרטת לי את טיב הקשר בינכם, אינני יכולה לדעת האם זוהי בעיה נקודתית בתוך מכלול של קשר בריא, כנה ומאושר או שמא יש תחומים נוספים בהם את מרגישה חוסר אמון / כנות מצידו, וקושי בלייצר שיח על כך.
זה בסדר שיש קשיים, אתגרים וקונפליקטים בזוגיות. בסדר, נורמלי ואף רצוי.
זה לא בסדר אם אין שיח! אם לא מצליחים ליצור דיבור כנה ופתוח. זה לא בסדר שבן זוג מתבצר בשלו אוינו מוכן לשתף פעולה. בזוגיות תקינה קיים דבר ראשון ומעל הכל – אמון.
אמון זו הידיעה שבן הזוג לא יפעל מאחורי גבי בצורה שתפגע בי. מותר לבן הזוג שיהיו לו תחומים אישיים, אך אם מדובר בנושא שבחברה שבה אתם חיים הוא בסיסי ודומיננטי, ראוי לנהל על כך שיח. שיח מכבד, שרואה אותו כאדם עצמאי ובוגר בעל רצונות והחלטות משלו, אדם עם יכולת בחירה לבחור בטוב ובטוב פחות. ומצד שני, שיח שבו ברור שאתם משפחה, יחידה אחת, וישנם דברים שקשורים גם למרחב הציבורי של המשפחה ולא רק של עולמו הפנימי – רוחני.
לסיכום- חזקי ואמצי אישה יקרה. אל תחששי להתעמת מול הפחדים והחששות שהתמודדות זו מייצרת עבורך, נצלי את ההזדמנות לעבודה פנימית ומעמיקה בינך לבין עצמך, זכרי שזוהי השליחות שלך ואת לא פחותה מאף אחת אחרת סביבך, ואף מורמת יותר, אלוקים סומך עלייך שתצאי מזה אישה חזקה יותר, מאמינה יותר, אוהבת יותר. העצימי את אהבתך והערכתך לבעלך וזכרי שהיא אינה מבוססת או תלויה ברמתו הרוחנית והדתית. התפללי לד' שישכין ביניכם שלום ואהבה, גשי אליו ממקום עדין, אמיתי ואוהב ותזכי להשכין אחווה ונועם בביתכם! מברכת אתכם בהמון הצלחה ונחת יהודית אמיתית.
את ממש מוזמנת להמשיך ולשאול. אני כאן בשבילך!
נועה
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן