כל השאלות

יש לי 5 ילדים. הקטן בן 4.
אי אפשר לומר שמצב השלום בית שלנו תקין. אולי אפשר לומר שהוא סביר.
שניים מהילדים שלי עם בעיות רפואיות שמצריכות התעסקות
אני לא רואה את מצב השלום בית שלנו מגיע לפתרון, מכל מיני סיבות. (כלכליות, אמונה שזה יכול להשתנות, יכולת לקחת אחריות, ועוד).
בעלי אומר שהוא רוצה עוד ילד אבל לא מגיע לשיחה על הנושא. הוא מסתפק ב"לזרוק" משפטים לאוויר וכשאני מגיבה בכאילו אדישות הוא מבין שאני לא מעוניינת.
אני מפחדת "לקחת על עצמי" עוד הריון, עוד ילד, כשהשלום בית שלנו לא משהו, כשאני כל כך טעונה כלפיו או נטענת כל כך בקלות (אני מפחדת שיום אחד נתגרש. הוא אומר שלעולם זה לא יקרה, ה' שם אותנו יחד וכך צריך להיות). אני מפחדת שאני לא כשירה לגדל בכלל ילדים. אם אני אמא לא טובה ולא מצליחה לילדים הקיימים, איך אני יכולה לקחת אחריות על עוד נשמה?
מנגד, נפלה לידי כתבה שמדברת על כך שמניעת הריון לא תמנע קושי שנגזר עלי בחיים. אני מאמינה בזה. אם כבר נגזר עלי קושי- עדיף שזה יהיה בגידול ילדים לעבודת ה'. ושוב הפחד שלי- אם אני לא מדברת על קושי טכני, אני מדברת על פחד מחוסר היכולת שלי לגדל ילדים בריאים בנפשם.
האם זה נכון/לא נכון לשקול באופן הזה?
נתונים נוספים עלי- בהריונות אני סובלת מדיכאון קל. אני עם בחילות קשות ולא ממש מתפקדת. אני מפחדת מזה. בפרט שהקשר שלי עם בעלי הוא לא מהסוג שהוא יבין אותי כל הזמן. הוא מצהיר היום שהוא מודע לכך ושווה כל מחיר בשביל ילד נוסף, בפועל הוא לא מוביל אפילו לשיחה אחת רצינית בנושא. זה נקרא "כל מחיר"?

התחתנתי בגיל מבוגר יחסית.
ויש לי קושי: קשה לי להתפלל.
זה התחיל אחרי שסיימתי את הלימודים והתפילה העלתה בי קושי כי זה הזכיר לי את בית הספר שזה היה חלק מהלוז וחובה. אחר כך קרה לי משבר עם אבי לפני כמה שנים
ונגרם לי כעס כל כך גדול על אלוקים שלא יכלתי לפתוח סידור.
לפני שנה התחתנתי, בגיל 24 ומאז החיים נהיו טובים אבל עדיין אני לא מצליחה להתפלל:(
ניסיתי שבוע רק ברכות השחר וזה לא הצליח
ואני ממש מיואשת
מה אראה לילדים שלי?

העיפו אותי עכשיו מהישיבה בה למדתי כ3 שנים, ישיבה גדולה מכיון שחסרתי כמה סדרי ג'. אני מרגיש מאוד מאוד קשה עם זה, מאוד. אני בחור מאוד רגשי, קשה לי עם ההיפרדות מהישיבה, מהבחורים האיכותיים, ההתנתקות מהכל. אני מרגיש שנמאס לי, אני רוצה פשוט לשכור דירה לבד ולישון שם כל היום, אני לא בחור מקולקל שילך לדירת רווקים, פשוט שברו לי את כל מהלך החיים שהיה לי ושבניתי בעמל וביזע רב. נמאס לי, אני פשוט רוצה להעלם לאנשהו, לאיזה חור בגלובוס ולשבת של כל היום ולבכות.

ה' הטיל עלינו משימה לבחור אדם שאיתו נקים בית, אדם לו נחשוף את המקומות הכי חלשים והכי אמיתיים שלנו, שאיתו נצא למסע נצח ונסמוך עליו בלב שלם שהוא לא יפקיר באמצע הדרך. ממש שותף אמת.
קשה לי לשכוח בפגישות שעליה סמכתי והתאכזבתי. אמרו לי שזה קורה אחד ל… ושאין מה לפחד אבל אני גם מכירה המון סיפורים כאלה.
אז אני באמת רוצה לשאול
איך אני יכולה לסמוך על אדם שהוא לא צבוע ומה שהוא אומר זה באמת מה שהוא מתכוון? וגם אם זה אמת, איך אני אמורה לדעת שזה יהיה נכון גם בעוד כמה שנים ולא יקרה מצב שיום אחד הוא ישנה את דעתו ואת דרך החיים שהוא מאמין בה?
מה המידה הנכונה לסמוך על אנשים? ומה המידה הנכונה לסמוך על אדם שהוא בן הזוג שלך, בעלך לעתיד, ומשפחתו?

אני עובדת כעצמאית מהבית ומבצעת שיחות טלפון רבות ללקוחותי, אנשים אנונימיים שאיני מכירה כלל המשתייכים לכל המגזרים: יהודים ולא יהודים; חילונים ודתיים; נשים וגברים.
שיחות הטלפון הינן בדר"כ קצרות ואינפורמטיביות כשלעיתים השיחה מתפתחת לשיחה ידידותית מעט יותר ומעט יותר ארוכה- מתוך מטרה עסקית כמובן, וסתם בגלל שאני בנ"א נחמד:)
עכשיו לשאלה: כנהוג בשיחות כאלו אנשים שואלים "מה שלומך?" מתוך נימוס או מבוכה. ואני עונה "בסדר, תודה". במגזר שלנו היה נהוג להוסיף גם "ברוך ד'" אך מכיון שאין לי מושג עם מי אני משוחחת אני לא רואה לנכון להגיד ברוך ד' מכיון שאני לא רוצה להכניס אלמנטים אישיים לשיחה; בדיוק כמו שאני לא מציגה את דעתי הפוליטית או מצבי האישי. בנוסף האנשים שעונים ב"ה מחוץ למגזר שלנו פעמים רבות אינם משתייכים לסגנון האנשים איתם אני מדברת ואני לא רוצה ליצור רושם כזה.
אני בסדר גמור עם הגישה הזו ולא רואה בה כלל בעיה. הענין הוא שבעלי נמצא בבית בשעות העבודה שלי, שומע את השיחות ומעיר לי עליהן בכל פעם מחדש. לדידו זה שאני לא אומרת ב"ה מראה על מצבי הרוחני. בכל פעם שמישהו חילוני אומר ברדיו/במקום ציבורי ב"ה הוא אומר לי "את רואה? גם את צריכה להגיד ב"ה".
אשמח לדעתכם, כיצד אכן ראוי לנהוג?
אני מנצלת את הבמה לשאלה נוספת שצצה תו"כ הדברים. כפי שציינתי אני בנ"א נחמד ושירותי מאד. בלי להתכוון אני יוצרת שיחה נעימה באווירה טובה, ובעלי מתלונן אח"כ שאני מידי נחמדה עם גברים בטלפון. מדובר בשיחה שאינה חוזרת על עצמה, טלפונית בלבד ואורכה דקות ספורות.. יש בעיה בלהיות נחמדה ושירותית בטלפון?

אני מרגישה שונה מכולם, לא סתם נערה סטנדרטית. דבר ראשון, אני מאד בוגרת, גם מכיוון שעברתי כמה דברים בחיים שלי. דבר שני, יש לי כיוון חשיבה שונה מכולם, אפשר לומר גם שאני לא מפחדת לפרוץ גבולות. אני לא כמו כולם, מרגישה שונה מחברות שלי לכיתה ובכלל. מעניין אותי דברים אחרים, יש לי מחשבות אחרות, אני יותר עמוקה, חושבת המון על העתיד שלי…
וכמו לכל בן אדם שליבו נמשך לדברים מסוימים, גם לי יש משיכה לתחום מסוים, שלא אפרטו כאן. אני נמשכת אליו ומתכננת לעבוד בו בעז"ה. אציין כי זה תחום טיפולי, שלא הרבה מתעסקים אתו.
עד פה הכול טוב ויפה. אני מודעת לעצמי, לכישרונות שלי, למשיכת הלב שלי, יודעת מה אני רוצה לעשות ומה מעניין אותי…
אפרט כאן מה התחיל להפריע לי בזמן האחרון.
כמו שכתבתי, התחום הזה, שהמשיכה שלי אליו חזקה ביותר- מעניין אותי מאד. קראתי עליו מלא, בדקתי, חקרתי, כתבתי עליו, אפילו הלכתי למקום מסוים שקשור אל זה. בקיצור, אני חושבת על זה ומתעסקת בזה הרבה מאד.
אני חושבת על זה יומם ולילה, אומנם לא ברמה שאני לא מתפקדת, אך בהחלט אפשר לומר שאני סובבת סביב זה. חושבת, מתכננת איך להיוודע עוד לנושא, לאילו מקומות אני יכולה לנסוע ואיך. בקיצור, סבה סביב זה כל הזמן.
חשוב להוסיף ששאלתי את עצמי מאיזה מקום באה המשיכה הזו וניסיתי להגיע למסקנות:
א. ממקום שאני רוצה לעזור- בעצם ממקום של רחמים.
ב. זה מעניין אותי מאד. (לא יודעת למה)
ג. אולי אני מחפשת אקשן…? ויש בזה המון.
ד. כמה שלא העזתי לומר זאת בקול- אני רוצה להיות בתוך זה.
אני חושבת שהאחרון הכי מכריע. המון פעמים יוצא לי לחשוב מה הייתי עושה אם… ולו הייתי אז…
מאד בא לי להיות שם, והפרדוקס הוא שזה מקום שאלו שכן נמצאים שם- רוצים לצאת. אמנם זה לא מקום רע, אך זה מקום שמי שצריך להיות שם- לא ממש רוצה. כלומר, הוא נמצא שם בעל כורחו. ואני- ילדה-נערה שחייה יפים, רוצה להיות שם… זה נשמע לא נורמלי, אך אני נורמלית לחלוטין!
אציין גם שזה לא בהכרח מתאים לחרדים, למרות שאני מנסה לפרוץ גבולות (כזו אני…) הרי השמים הם הגבול…
בקיצור, זה נשמע כמו אובססיה. אובססיה מוזרה לנושא לא סטנדרטי ולא מוכר.
השאלה שלי, שהיא בעצם מחולקת לכמה שאלות, היא כזו:

אמרתי להוריי לפני כמה חודשים שאני מוכנה להתחתן ורוצה בכך והם אמרו בסדר ושהם יתחילו את התהליך. מאז לא קרה שום דבר, אני מדי פעם מזכירה להם ואז הם מתעוררים ועושים ולאחרונה זה כבר נהיה יותר רציני.
הבעיה היא שאמא שלי מרבה להגיד לי שאני לא מוכנה להתחתן וההרגשה הכללית היא של חוסר אמון.
אם היא מתרגזת עליי היא אומרת בערך כך: את רוצה להתחתן אבל את לא מסוגלת לעשות הרבה דברים, אז איך את תתחתני? "את לא ראויה להתחתן".
אני כמובן שומעת ונפגעת. אני לא מגיבה לה כי אני יודעת שזה לא ייצור טוב ואני אומרת לעצמי בראש שזה לא נכון וכל אחד ראוי להתחתן.
אבל חוסר האמון שלה בי מערער אותי. אני אישית כן מרגישה מוכנה אבל כשאמא שלך אומרת לך דברים כאלה זה גורם לבלבול. אולי עמוק בפנים היא לא רוצה שאני אעזוב את הבית, אולי החששות שהיא משליכה עליי הם בעצם שלה ואולי היא בכלל צודקת.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם ואם יש לכם עצות בנושא.

רציתי לשאול שאלה שכבר הרבה זמן מטרידה אותי, קשה לי מאוד בצניעות ואני יודעת בעל פה את כל השיחות על הצניעות של המורות בבית יעקב ויכולה לדקלם אותם מתוך שינה. אבל אף אחת מאותם המורות האלה לא נתנה לי עצות מעשיות. בתכל'ס, אני מגיעה לארון להתלבש ויש לי חצאית קצרה מאוד ומהממת ויושבת יפה ואני יודעת שהיא לא צנועה ואני לא רוצה להכשיל גברים, והאמת שזה לא בשביל למשוך תשומת לב מגברים. אני פשוט אוהבת להיראות טוב ולהיות יפה, זה עושה לי טוב.
רציתי לבקש כמה עצות מעשיות איך להתמודד וגם קצת על השכר שאני יקבל אם אני יתלבש בצניעות, אני חושבת שזה ייתן לי כוח.
תודה רבה מראש!!

בשנה האחרונה מאוד התחזקתי עם זה הגיעו לי מחשבות מאוד מטרידות תחילה האם אני באמת אוהב את השם וההתעסקות בשאלה הזאת לא הפסיקה להטריד אותי לאחר מכן שנרגעתי ומצאתי תשובות טובות..
הגעתי למצב שבו אני מקלל את השםבמחשבה) וכל היום המחשבות שלי סביב זה וככל שאני חושב על זה יותר כך אני מקלל יותר ממש אין לי מרגוע אני מאוד רוצה להתקרב ולהתחזק ודבר זה מאוד מונע ממני את זה הפחד מהעונש והדבר שמאוד מעסיק אותי זה האם אני מקלל בכוונה או לא בכוונה ואני נכנס לסרטים בראש שאני מקלל בכוונה ועושה על מיני ניסיונות לחשוב על השם בלי לקלל אותו וכך מקלל אותו ואני לא יודע אם זה בכוונה או לא
דבר זה מאוד מאוד מפריע לי בחיים
אשמח לתשובה ותודה מראש על ההקשבה לשאלה הארוכה שלי ..

איך מבינים את החיים נולדתי להורים מתעללים .אבא שפגע בי.אמא שהתעלמה ושניהם יחד התעללו בי נפשית ופיסית למרות זאת למדתי אבל אני רק מוכרת בחנות כל החיים רק נתתי הייתי נשואה כמובן לבעל מתעלל והצלחתי להתגרש המשפחה נידתה אותי כי