כל השאלות

אני לומדת בסמינר חרדי .,
ויש לי חברה טובה, שבאמת צנועה עם מידות טובות,
והייתי קצת בהלם כשהבנתי עליה כמה דברים…
– יש לה אפשרות לגלוש חפשי, בלי שההורים שלה יודעים מזה.
– ואולי קצת קשר שלה עם בנים.
עכשיו, באמת שלא רואים עליה. בכל אופן, את הדברים שכתבתי היא עושה רק קצת,
לא באופן מוגזם
היא טסה לתקופה ארוכה בקיץ ומאז זה התחיל לה…
אבל היא מספרת שהיא מרגישה רע עם המעשים שלה, והיא חושבת שקצת חונקים אותה בבית.
ואני לא באה לעשות אותה נערה נושרת. זה באמת לא העניין.
ולכן שואלת: זה ברור לי שיש לה כמה דברים שמעניינים אותה, אולי זה טבעי ונורמלי לגיל, אבל היא יותר מתעניינת מבנות אחרות.
ואני שמה לב שנראה שההורים שלה חושדים במשהו, כי אפילו שאנחנו יוצאות כמה בנות, הם מתקשרים הרבה, וכו' [ וכנראה לכן מרגישה מוגנת מדי ]
והיא נקראת יפה ומושכת, מאד. כנראה לכן "מתחילים" איתה …
עכשיו, השאלה היא:
מה אני אמורה לומר לה כשהיא משתפת? לנסות לחנך אותה? הרי היא יודעת בעצמה שקצת טועה.
וחוצמיזה, שהמשפחה שלי קצת יותר פתוחה ומאפשרת משלה.
אני מדגישה שלהגיד לי להזהר מחברות לא טובה זה לא העניין, כן?
אז בתקווה להבנה,
ותודה רבה.

בסמינר מדברים על בית של תורה, על הזכות הגדולה להחזיק לומדי תורה וכו'…
וכשמדברים על פרנסה וחיתון ילדים בקרב האברכים אומרים זה נסי ניסים.
זה לא נחשב "לסמוך על נס"? למרות שכתוב שכל מי שלומד תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ…

יש לי בעיה עם אבא שלי.
לפעמים כשהוא נמצא עם אמא שלו, סבתא שלי, הוא נוהג להעליב אותה, לפגוע בה ולפעמים גם לצעוק עליה לעיני אנשים אחרים.
ולא שיכולה להיות קיימת סיבה שמצדיקה התנהגות כזו, אבל גם סיבה כלשהי אין.
מאוד קשה לי לראות את זה מהצד, ולא משנה כמה מדברים איתו בשפה רגועה, הוא לא מקשיב.
כשאני נקלע לסיטואציה הזו אני פשוט רותח עליו מבפנים אבל אני מרגיש כבול למצוות כיבוד הורים, בלי יכולת "לצאת עליו" ולהעמיד אותו במקומו במילים קצת קשות יותר.

הרבה זמן שבוערת בי שאלה והאנשים שמסביבי חושבים שאני כופרת או משהו.. אבל אני לא! פשוט הקטע של אבולוציה והתפתחות העולם מסתדר לי טוב מאוד עם בריאת העולם ע"פ הדת. "אלף שנים בעינייך כיום אתמול" מה שאומר שבורא עולם לא ברא את העולם ב6 ימים אלא ב6 אלף שנים! ולא רק זה מי שמחליטים על היממה אלו השמש והירח שנבראו רק ביום הרביעי מה שמקנה לבורא עולם אין ספור של זמן כדי ליצור את העולם. ויש עוד כל מיני דברים שנשמעים דיי הגיוניים (חוץ מהקטע שהאדם בא מהקוף כי בתורה רשום מפורשות שהאדם נברא בצלם). הייתי רוצה שתעשו לי סדר במוח כי מלא זמן חייתי במחשבה שאולי אני כופרת כי אותי למדו או שאתה מאמין ב6 ימי המעשה – ואתה מאמין באלוקים, או שאתה מאמין באבולוציה – ואתה כופר

אני כבר הרבה זמן מרגישה שאין מטרה לחיים שלי
שאני סתם חיה בעולם הזה
אני מרגישה שאני לבד פשוט , לא משנה כמה אנשים יהיו סביבי אני מרגישה כל כך לבד .
אין לי כבר כוח לכלום ,אני פשוט רוצה למות .
אני רוצה ללכת לישון ופשוט לא לקום.
אבל להגיד את האמת אין לי תאומץ להתאבד כי זה דורש יותר מדי כוח ואין לי אותו פשוט.
ל״חברות״ שלי בכלל לא אכפת ממני הן בקושי מתייחסות אליי וכשאני עצובה או משהו הן לא עושות כלום וממשיכות בחייהן וזה מעצבן כי כשהן עצובות או בוכות או משהו אני כל כך מנסה לעזור ומייעצת ובאה ומדברת איתן .
אני פשוט מרגישה שאני צבועה אליהן כי אין לי מה לעשות אחרת בכלל לא יהיה לי עם מי להיות
להורים שלי אכפת ממני אבל הם לא שמים לב שאני חוזרת עצובה או כועסת הם לא עושים כלום ואין לי מה להגיד להם כי אין להם מה לעשות עם זה הם לא יכולים לעזור לי
וגם הלימודים מוסיפים עם כל הלחץ והדברים זה קשה אני באה לבית ספר וצריכה להתמודד גם עם החברות ולא להתייחס לזה שאף אחת לא באמת רוצה להיות איתי וגם עם הצעקות של המורים כשאני צריכה להקשיב וללמוד ..
אני פשוט כל הזמן מנסה לקום ולא להתייאש ואני פשוט כבר לא יכולה יותר אין לי כבר כוח לקום ופשוט שום דבר לא מצליח לא משנה מה אני עושה ו פשוט נמאס לי לחיות בעולם הזה ואני באמת מנסה להיות שמחה וצוחקת ועם כולם באמת !
אני מתפללת לאלוקים כבר כל כך הרבה זמן שאני יהיה שמחה ויהיה מסופקת ממה שיש לי כי הלב שלי כבר מפורק אני פשוט מרגישה בפנים ריקנות כאילו למה למה יצרת אותי?
אין לי כוח להרגיש ככה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כי זה הרגשה בלב שלי .
יש לי כמה פרקים שהרב נתן לי והוא אמר לי לקרוא אותם פשוט , הוא לא אמר לכמה זמן או משהו הוא פשוט אמר שזה יעזור לי
וזה פשוט לא עוזר כמה שאני מתפללת ומנסה שהאמונה שלי לא תרד ושאני יהיה שמחה היא תמיד יורדת ואני בכלל לא שמחה כל הפעמים שאני צוחקת זה בכוח ואני באמת לא רוצה שהאמונה שלי באלוקים תרד כי זה נורא חשוב לי כבר משהייתי ילדה קטנה
אני גם שומעת שירים שקשורים לדברים כאלה כמו של ישי ריבו ונתן גושן״ נחכה לך״ או כמו ״שמש״ של חנן בן ארי כי אני באמת נקשרת לשיר ולמילים שלו . אני באמת עושה הכל ואני מבקשת כל כך הרבה זמן עזרה שהוא יעזור לעבור את הדבר הזה ושיהפוך אותי להיות שמחה .

בשנה האחרונה הכרתי בחור שתאם למידותיי בהכל!
לאחר קשר עם מחשבות על העתיד, ואהבה גדולה, הוא החליט שלא רוצה להמשיך, והכיר אישה אחרת.
מאז כמספר חודשים,אני מאוד עצובה השלתי המון מהמשקל מרגישה עצב רב ובדידות.
לעיתים יש לי תחושה כי בורא עולם לא שומע תפילותיי, ולא רואה את הסבל. תחושתי כי האמונה בו הולכת ופוחת!
מה עליי לעשות על מנת להתעודד ולחזור לשמחת חיים? מנסה ולא מצליחה

אנחנו חסידים. זה לא דבר יוצא דופן אצלנו ללכת להתפלל בקברי צדיקים.אני יודעת שבחסידות זה ענין גדול אבל אצלי עדין זה לא ממש ברור. קשה לי להיות בקברי צדיקים ואנסה לתאר את מה שאני מרגישה כשאני שם….כשאני מגיעה לקבר של צדיק אני לא מרגישה רגש מיוחד , אני רואה את כולם מתרגשים ומתכוונים בתפילה ואני  נשארת אדישה, ואז אני מרגישה לא טוב שבטח לא ניצלתי את ההזדמנות, לא התפללתי מספיק וכו.כשאני שם אני מתבלבלת למי אני פונה בתפילה : " ה' תביא את משיח צדקנו בזכות הצדיק שקבור כאן " או " רבי שמעון תמליץ טוב בעדנו אצל יושב מרומים…."אני מחכה שהזמן בקבר יעבור כמה שיותר מהר .בשנים האחרונות אני פשוט אומרת כמה פרקי תהילים ויוצאת כי אני לא מוצאת את עצמי.גם בכותל , אני מרגישה מוזר שכולם כ"כ מתרגשים ואני כמו גוש קרח לא מרגישה כלום.גם כשאני הולכת לקברים של סבים וסבתות שלי זה מוזר לי מה צריך לעשות – לדבר אליהם?הם שומעים? כשיש נסיעות של חברות לקברי צדיקים או נוסעים עם המשפחה לקברי הסבים והסבתות אני לא מתלהבת , מגיעה אבל מחכה כבר לסיים. אני רואה אנשים שממש נהנים מזה ואני מרגישה גשמית – מחכה לחלק הגשמי שבטיול כי זה כבד עלי, תמיד קובעת להיפגש 10 דקות אחרי ההגעה לקבר.בכלל מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה לי קשה במקומות כאלה , אני מרגישה כמו נטע זר.הדבר מאוד אכפת לי אני לא רוצה להיות כזו , אולי אם אבין בדיוק מה ההשקפה לגבי קברות צדיקים ומה אני צריכה לחשוב וכיצד להתפלל יהיה לי יותר קל.אשמח לתשובתכם. תודה רבה!!

אומרים שהחיים והמוות בידי הלשון ,
רציתי לדעת האם גם כשכותבים משהו והוא כתוב יש לו השפעה , כמו שאומרים אותו?
או שאין כל השפעה

אנחנו נשואים 8 שנים , נישואים שניים עם ילד משותף.
כבר תקופה ארוכה שהקשר בינינו רע מאוד. יש ימים בודדים רגועים ורוב הימים אנחנו לגמריי כמו שני זרים בבית. גם אני וגם הוא בראש לא פנויים רגשית להכיל אחד את השני והאוירה בבית לא תורמת בכלל.. בעבר היינו פרודים כמה חודשים והתחלנו טיפול זוגי משך כמה חודשים ויחסית נרגעו העיניינים , אבל מהר חזרו להיות לא טובים. יש בינינו משקעי עבר שאני טרחתי משך תקופה ארוכה להזכיר אותן , זלזלתי פיתחתי אדישות ולא ממש הייתי שם , וזה בעיקר נבע מדברים שהוא עשה לי… כבר מס פעמים שעלה נושא גירושים לפרק וכשזה הגיע למימוש שנינו החלטנו שמנסים עוד פעם ועוד פעם – ככה כבר כמה שנים.. האמת התעייפתי , הותשתי וממש נשברתי.
לבעלי אין הרבה חברים וכל פעם שאנחנו בדרמה מסויימת הוא מחפש עם מי לדבר ולפרוק.
לפני שבוע שוב היה פיצוץ בו הטחתי בפניו האשמות אחרי שהוא כבר תקופה כבר מבקר ושופט אותי על כל דבר וזרקתי לו שאני בקשר עם מישהו מהעבר שאני מחוזרת על ידו ושזה עושה לי נעים בלב (האמת שעשיתי את זה כדי שהוא יקנא לי וכדי לזכות ליחס ממנו) וכך הלכנו לישון!
יום אחרי גיליתי שהוא הכיר מישהי ושלח לה הודעת אישית וקרובה מידי… אני יודעת שלא היה ביניהם משהו של ממש (בטוחה במאה אחוז) , אבל זה היה מן שעון מעורר בשבילי שאם אני לא משנה את ההתנהגות ההרסנית שלי – אני מאבדת אותו למישהי אחרת… קראתי לו לשיחה ואמרתי לו שאני יודעת שאני לא הייתי בסדר ושאני מקבלת חלק מהאשמות שלו עליי , אבל אני עושה עבודה על עצמי ושאני רוצה להשתנות ושאני לא רוצה שניפרד. (הוא לא יודע שאני יודעת שהוא התחיל קשר עם מישהי)…
היתה שיחה רגועה והוא אמר לי שהוא כבר לא מאמין בזוגיות הזאת , ושהוא לא רוצה לעזוב ,אבל הוא מבולבל ממה שקורה בינינו , הוא כבר לא יודע אם הוא אוהב אותי , אם הוא נמשך אליי אם הוא רוצה את הקשר הזה , אבל באותה נשימה אמר לי שהוא לא רוצה להבטיח או שאני אבטיח שום דבר ושניקח את הקשר לאט לאט.
שאלתי מה זה אומר לאט , ואז הוא ענה לי שכל אחד יעשה מה שהוא צריך לעשות למען הצלחת הקשר ונראה בעוד תקופה איפה אנחנו עומדים .
רמזתי לו שמרגיש לי שהוא לא פנוי רגשית (זאת אחרי ששמעתי שיחות שהיו ביניהם וגם התכתבויות) , והאם הוא בכלל מסוגל לתת מעצמו למען הקשר והוא ענה לי לאט לאט…
אני יודעת שהוא חיפש מישהי לדבר איתה , לשפוך את הלב ולהוציא את מה שיש לו… אבל בתוכי אני חוששת שזה יגרר מהר מאוד לקשר. הוא זרק לי יציאה – את צריכה לעשות הכל כדי שאני לא אחפש השלמות בחוץ , כמו שאני צריך לעשות הכל כדי שאת לא תחפשי השלמות בחוץ.

יש לי 5 ילדים. הקטן בן 4.
אי אפשר לומר שמצב השלום בית שלנו תקין. אולי אפשר לומר שהוא סביר.
שניים מהילדים שלי עם בעיות רפואיות שמצריכות התעסקות
אני לא רואה את מצב השלום בית שלנו מגיע לפתרון, מכל מיני סיבות. (כלכליות, אמונה שזה יכול להשתנות, יכולת לקחת אחריות, ועוד).
בעלי אומר שהוא רוצה עוד ילד אבל לא מגיע לשיחה על הנושא. הוא מסתפק ב"לזרוק" משפטים לאוויר וכשאני מגיבה בכאילו אדישות הוא מבין שאני לא מעוניינת.
אני מפחדת "לקחת על עצמי" עוד הריון, עוד ילד, כשהשלום בית שלנו לא משהו, כשאני כל כך טעונה כלפיו או נטענת כל כך בקלות (אני מפחדת שיום אחד נתגרש. הוא אומר שלעולם זה לא יקרה, ה' שם אותנו יחד וכך צריך להיות). אני מפחדת שאני לא כשירה לגדל בכלל ילדים. אם אני אמא לא טובה ולא מצליחה לילדים הקיימים, איך אני יכולה לקחת אחריות על עוד נשמה?
מנגד, נפלה לידי כתבה שמדברת על כך שמניעת הריון לא תמנע קושי שנגזר עלי בחיים. אני מאמינה בזה. אם כבר נגזר עלי קושי- עדיף שזה יהיה בגידול ילדים לעבודת ה'. ושוב הפחד שלי- אם אני לא מדברת על קושי טכני, אני מדברת על פחד מחוסר היכולת שלי לגדל ילדים בריאים בנפשם.
האם זה נכון/לא נכון לשקול באופן הזה?
נתונים נוספים עלי- בהריונות אני סובלת מדיכאון קל. אני עם בחילות קשות ולא ממש מתפקדת. אני מפחדת מזה. בפרט שהקשר שלי עם בעלי הוא לא מהסוג שהוא יבין אותי כל הזמן. הוא מצהיר היום שהוא מודע לכך ושווה כל מחיר בשביל ילד נוסף, בפועל הוא לא מוביל אפילו לשיחה אחת רצינית בנושא. זה נקרא "כל מחיר"?