כל השאלות

דלתי בבית מסורתי והדת ומנהגיה לא זרים לי ומאוד חביבים עליי. יחד עם זאת, כאשר אני מנסה לעשות צעדים ולהתקרב, לשמור מצוות, ללמוד, להעמיק בעולם הרוח, אני נתקף בדכדוך וצער עד כדי בחירה להתרחק חזרה. כאילו ההתקרבות פותחת פצעים בלב שלא נעימים לי ואני בוחר להתרחק. אני ממש מרגיש מועקה בלב כשאני מתקרב ומרגיש בסיפור הכוזרי – כאילו הכוונה רצויה אך המעשה אינו רצוי.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם.

הבן שלי בן יחיד בין בנות.בן 13.
ילד מקסים באמת,אוהב לעזור, אוהב לצחוק ,מאוד רגיש.
ילד חכם עם יכולות,אני מוצאת את עצמי שואלת איך ילד כזה מבזבז את הימים שלו בלי סוף.
זה יוצר ויכוחים עם הבעל,הבן בטוח שהוא מאומץ, שאבא לא מעוניין בו(בעלי מאוד אוהב אותו).בעלי מצפה ממנו ליישר קו ולעשות כרצונו, למשל בעלי מקפיד להיות מבין הראשונים בתפילה,הבן מעדיף להגיע על השניה האחרונה ולעיתים אף מאחר לתפילה, למשל בעלי היה רוצה לקאות אותו פותח ספר בזמנו הפנוי והילד מעדיף לרכב על אפניים…למשל בעלי מקפיד להתפלל בהנץ והילד יעדיף לישון עוד קצת ולהתפלל במיניין הכי מאוחר שיש..אציין שכשבעלי נמצא הילד קם איתו לתפילה אבל כשהוא לא אז גם הילד לא..אני מבינה את שניהם.
מצד אחד אומרת לילד להתנהג יפה עם אבא ומצד שני אומרת חאבא להניח לו קצת.
לא יודעת מה לעשות,הם רבים בינהם ונכנסים ראש בראש למלחמות של אגו,ככה זה נראה לי מהצד.
בעלי מאוד נוקשה והולך ישר כמו סרגל ,אין לו את הגמישות ברור לו שכך צריך להיות ולהתנהג,לא מקבל שהילד שלו יתנהג אחרת ממנו,הבעל רציני וכבד והילד קליל אוהב צחוקים ושטויות ,בעלי פשוט לא מבין את ההגיון של הילג.
השאלה שלי איך לצמצם פערים פה?איך למנוע מריבות מיותרות לחלוטין?איך להחזיר לילד את האמון באבא?
אבא שלו מאיים עליו ומטיל וטו על דברים שחשובים לילד,אם אני מנסה להתערב הוא דורש ממני לא להתערב..ברור לי שהילד יודע שאבא אוהב אותו וכם היחד טוהב את אבא אבל קשה לו עם כל הסירובים שלו ועם כל הכעסים שלו עליו,הוא אומר לי שאבא לא אומר לו שום מילה טובה ושאבא פשוט שונא אותו..

אני נשוי ב"ה לאשה מקסימה ויש לי ילדים. וב"ה אלף פעמים הכל טוב.
יש לי בעיה אחת, בתקופה האחרונה חסרה לי שמחת חיים כל דבר נראה לי פשוט מידי ורדוד וחסר לי המון אנרגיות חיוביות אני מאוד משתדל להסתכל על הכל בצורה חיובית וטובה עם הרבה אמונה בה' אבל זה משהו פנימי שאני לא מצליח להתגבר עליו, אני לא אחד שמתלונן בד"כ ואני מאוד אופטימי (זה האופי שלי) עברתי הרבה בחיים ,התיתמתי מאמי שנפטרה בדמי ימיה ולא היה פשוט, אבל ב"ה התרוממתי והצלחתי להקים בית מקסים אבל אני לא מצליח להתרומם ממש קשה לי עם זה לפעמים אני ממש מרגיש סוג של דיכאון ואני לא מצליח להשתחרר מזה.
מה לעשות? האם ללכת לטיפול? קצת מפחיד אותי ……

אני בחור ממשפחה עצניקית מאוד בירושלים יש ששה אחים בחורי ישיבות וכולנו לא מתייצבים
אני בככלל לא בקטע שלהם ולא מבין את הקיצוניות הזו.
לא אכפת לי מי צודק אני לא מעונין בזה וזה רק עושה לי רע ומרגיש לי שזה מרחיק אותי מהשם.
אני גם לומד בישיבה עצניקית חשובה, וכולם שם קיצונים ופונדמנטליסטים. ואין לי שום אפשרות להביע דעה בעניין.
אני אוכל את עצמי כל פעם שצריך ללכת להפגנה ולעשות חילול השם. ושאני צריך לעבוד בשבילם בבחירות נמאס לי כבר מזה מה אני יכול לעשות. (יש לי עוד כמה חברים במצב דומה ואפי' מסובכים יותר ממני.)

כבר הרבה זמן שאני שואלת את עצמי מה אני רוצה עד לא מזמן אהבתי מוזיקה והרבה מהזמן הייתי משקיעה בזה וזו הייתה השאיפה שלי לאחרונה קצת הפסקתי עם זה כי פתאום אני כבר לא בטוחה ככ שזה מה שאני באמת רוצה ואני שואלת את עצמי כל הזמן מחנכים אותנו שצריך ללמוד כדי להצליח להתפלל ולעבוד את ה' כי זה התכלית של החיים אבל שניה רגע תעצרו אני בדכ לא אוהבת להסתכל על אחרים כי כל אחד ומה שה' נתן לו .
יש לי המון דברים שאני רוצה לעשות אבל כשאני באמת חושבת על זה זה לא שאני מחליטה עליהם משום מה בכל תלוי במשהו או מישהו ובעצם ככה אנחנו חיים כל הזמן חושבים מה יקרה אם יהיה לי את זה או אם אני יעבור בגרות או יעשה רישיון אבל מה כל זה אם בסוף נתחרט על זה הרי החיים עוברים ובמה אני באמת עסוקה רואה סדרות שלא מועילות או סתם מבזבזת את הזמן זה סבבה זה חלק מהחיים אבל השאלה שלי היא מה אני באמת רוצה האם שווה לי לקחת משהו וללכת איתו עד הסוף מה עושים עד עכשיו המוזיקה הייתה החלום שלי וירד לי מזה כי אמרתי וואו מה הסיכוי שזה יצליח וכמה זמן יקח עד שאני באמת יעשה עם זה משהו רק לפרוטוקול אני לא מתלוננת על מה שיש לי ברוך ה' אני פשוט מנסה להבין על מה ללכת כשעוד 30 שנה שאני אסתכל אחורה אני יגיד וואלה בחרתי נכון ואני לא מתחרטת על כלום.

עברתי בשנים האחרונות משבר גדול ביחס לתורה, ואני רוצה לשתף אתכם, אולי תוכלו לתת לי איזה מענה.
למדתי בישיבה, והתחנכתי על האימרה "הוי זהיר בגחלתם" של תלמידי חכמים, שכל דבריהם כגחלי אש.
גדלתי על יחס מאוד מכבד לרבנים. הסתכלות מלמטה למעלה. ציפיה שהם ייתוו מודל ודרך נכונה להתנהגות, בבחינת "ועלהו לא ייבול", שגם שיחתם של ת"ח צריכה לימוד וכו'. גדלתי על סוג של התבטלות, להגיד: "לא זכיתי להבין את דבריו", "אני הקטן" וכו'…
בשנים האחרונות היו כמה וכמה מקרים שהיממו אותי. כמה שאני רגיל לא לדבר על תלמידי חכמים, ולא לערער עליהם, אני לא יודע מה ללמד זכות.
…

נחשפתי להנהגות עם בעיתיות גדולה , דברים שלא הייתי מצפה מעצמי הקטן לעשות אז ק"ו מאדם גדול בתורה!
…

נותרה לי הביקורת על הציבור החרדי אבל יחד עם זאת הבנתי אותם טוב יותר הסכמתי איתם בהמון דברים.
אקצר ואומר היום אני כבר לא נער ומשתדל שלא למרוד. בפועל מבלי להיכנס להגדרות תבניתיות אני לא חושב שאני דתי אומנם אני חובש כיפה שומר שבת ואוכל כשר יש לי רגשות דתיים ואני אוהב את התורה אבל אני יושב על הגדר.
אני עדין מבולבל מרגיש שאת התשובות אני אוכל לקבל דווקא מהחרדים נכון באיזשהו מקום אני שונא אתכם (וגם קצת כועס על עצמי שאני שונא) אבל את התשובות את התיקון העצמי אוכל לערוך רק אצלכם.
אני מאוד רוצה להיות דתי ואפילו לאחרונה מעז לחלום על להיות חרדי או אדם ירא שמיים אבל אני נמצא במצב מורכב שאיני יודע מאיפה להתחיל אני עם חברה חילונית אני רוצה שנחזור בתשובה ביחד אבל אני עצמי לא סגור על עצמי מבחינת הדת
ללכת לישיבה אם לעשות זאת בצורה רצינית זה אומר להיפרד ממנה מה גם ששנה הבאה אתחיל את לימודי באוניברסיטה ואני מפחד שאשאב לתוך הישיבה ולא אלמד
אני בטוח שאתה קורא ומרגיש את הבלבול הגדול שלי אבל אין לי דרך להביע את עצמי טוב יותר מאשר כך.
אשמח לעשות סדר בדברים בצורה אנונימית

אני אברך חסידי פרוד עם שלושה ילדים, אשתי נקשרה למטפלת רגשית שהיא ממש תלותית בה ופשוט איבדתי אותה איך אפשר פשוט לנטרל אותה מהמטפלת הרגשית שהיא חסידית ולבנות הקשר בחזרה אני מרחם על אשתי וילדיי?

קשה לי לעמוד במחויבויות. ז"א- אני לא רוצה ללהתחייב לעבודה או ללימודים, כי אני חושבת שמה יקרה אם פתאום ארצה לטוס או לטייל- אז לא אוכל, כי יש עבודה או לימודים… ולכן קורה לא פעם, שאני מתחיבת למשהו, ואז מבטלת.
כרגע אני עומדת להתחיל לימודים פעם בשבוע ועובדה 3 פעמים בשבוע. אמנם עוד לא התחלתי בפועל, אך כבר התחייבתי ונרשמתי. מה לעשות- אני מרגישה שאני לא רוצה!! אני פשוט רוצה לבטל הכל וליהנות מהחיים הרגועים והזורמים. יש לציין שאני לא טיפוס שמשתעמם. טוב לי להיות חופשיה לעצמי ולמצוא תעוסקות כאוות נפשי. הסיבה שבשלה נרשמתי ללימודים וקיבלתי את הצעת העבודה, היא בגלל ההורים שלי והסביבה. שהרי כולם שואלים מה אני עושה בחיים ואני הרי "חייבת" לעשות משהו. לא!?… יש לציין שאני רווקה וכרגע זה הזמן שלי ליהנות בחיים, בלי עול הפרנסה וכו'. שאלתי היא- האם זה נורמאלי מצידי פשוט לבטל הכל ולשים "פס" על הסביבה? או שמא לא יהיה זה צעד חכם?