כל השאלות

עמוד 0
חברה

מלאת ביקורת עצמית וקנאה באחרים

אני מרגישה ביקורת עצמית כמעט על כל דבר שיש בי- אני לא אוהבת את המראה שלי, אני לא אוהבת את העיסוק שלי, אני לא אוהבת את הרגשנות שלי, וכתוצאה מהביקורת העצמית הזאת, וההשוואה לאחרים (במיוחד לאחותי) אני מתמלאת בחוסר מוטיבציה מוחלט, אני יכולה לשבת יום שלם מול המחשב בעבודה ולא להתקדם אפילו בסנטימטר. אני פשוט לא יודעת כיצד להחלץ מהמצב הזה, לא טוב לי עם ההתמסכנות הפנימית הזו, הדיכאון המשתלט והמחשבות הטורדניות כל כך של: מה יהיה איתי בעתיד, האם אתקדם בחיים? או שלנצח אהיה תקועה? לפעמים מרגישה שאני חסרת כוח לחיים האלה. אני כל כך רוצה להשתחרר ממעג

לקריאת התשובה >
רבנים

איך אפשר, והאם נכון להטיל ספק בתורה וברבנים?

השאלה שלי קשורה ביכולת להטיל ספק בתורה וברבנים, אם אפשר לקרוא לזה כך. כל התופעה ששמענו לא אחת על "הרבנים" שעשו דברים נוראיים והוליכו שולל אחריהם אנשים שהאמינו שהם צדיקי הדור, העמיקה לי את השאלה אפילו עוד יותר.
כל חיי שלמדתי אמונה, תמיד יש את ההסבר ההוא שהמוח האנושי מוגבל, ולכן הוא לא יכול ולא מסוגל לדעת באמת מה טוב ומה נכון, ובשביל זה יש את התורה והמצוות ובעצם השכל האלוקי, הוא הכי מוסרי והכי אמיתי ולפיו אנחנו צריכים ללכת. כאן גם נכנס עניין הרבנים, כיוון שלרב יש הסתכלות אחרת בזכות לימוד התורה והוא יכול להפוך למורה רוחני ולפסוק הלכות. ההנחה הזאת בשורש שלה בעצם מביאה ליכולת שלנו ללכת כמו עוורים ולא להטיל ספק, במיוחד בסוגיות ממש תמוהות בתורה (כמו אשת יפת תואר, ואישה סוטה וכו') כמובן שנחפש ביאורים ופירושים שיישבו את דעתנו אבל אנחנו לא נטיל ספק באמת. הסיפורים על "הרבנים" שהזכרתי בהתחלה התגלו בגלל שהשכל האנושי ראה ואמר סטופ משהו כאן לא תקין, וזה רק דוגמה אחת, אני יכולה לחשוב גם באופן יותר כוללני שגם התהליך המבורך בנושא זכויות ומעמד האישה קרה בכלל מהיגיון ושכל בריא של אנשים ולא מתוך התורה.
אחרי הסיפורים האלה ששמעתי פשוט נכנסתי למשבר, וכבר לא יכלתי להסתכל על הכתוב בתורה ובמאמרי חזל כדברים בעלי ערך כמו שהסתכלתי עליהם לפני. זה גרם לי לחשוב שאולי הכל שקר, אולי שטפו לנו את המוח שהתורה קדושה וחזל קדושים, וגם אם אנחנו שואלים שאלה זה צריך לבוא ממקום שאנחנו מבינים שהם קדושים ואנחנו בני אדם פשוטים, עם מוח מוגבל. ואם היינו באים בראש נקי (ללא "השטיפת מוח" ) אולי היינו מתפכחים ומבינים שזה לא כל כך מוסרי כמו שחשבנו..
כרגע לא יודעת במה להאמין, כנראה שאנחנו באמת בימות המשיח. אשמח להתייחסותכם, ושוב תודה.

לקריאת התשובה >
בריאות הנפש

שאלות קיומיות אובססיביות שלא מניחות לי

השאלות הקיומיות האובססיביות הללו עדיין עולות, יחד עם הרגשות המפחידים.
זה גורם לי להרבה כאב, כי בעת שזה קורה (המחשבות מפחידות, הספקנות רבה בנוגע לדברים המפחידים, הרגשות שעולים), אני מרגיש כאילו 'אני משתגע', כאילו אני יודע ולא סתם יודע אלא כאילו 'תפסתי' יותר מדי.
המחשבות הללו ידועות ובאמת אם מחפשים את ההפרעה באינטרנט, מוצאים דפוס מחשבות שזהה לשלי.
מחשבות כמו:
1. מה יש מעבר ליקום?
2. למה אני קיים?
3. מה קורה כשנפטרים מן העולם?
4. האם אנחנו בעלי בחירה, או דומים לחיות בהכל? (כל אחד גדל במקום אחר, עם דפוס חשיבה אחר- מה שאולי יגרום לו לבחור אחרת. אם כך, האם אפשר לשפוט אנשים שעושים מעשים רעים? הרי יצרם הרע לאותו מעשה הוא גבוה/הם קיבלו תובנה כי מעשיהם טובים). יכול להיות שהשאלה הזו בעצם מתחברת לשאלת הגוף והנפש..
לשאלות הללו יש לי תשובות שמספקות (אולי מלבד השאלה הרביעית שעלתה לאחרונה, ולא בדיוק חקרתי בנושא), ולכן לא אזדקק לתשובות לשאלות הללו, בגלל שהשאלות נשאלות באופן אובססיבי. אולי למעט השאלה הרביעית שכפי שציינתי, באמת עלתה לאחרונה.
בכל אופן, אחרי כל זה ברצוני לשאול, איך להתמודד עם הכאב שהתופעה הזו גורמת לי? אני מרגיש כ"כ נבדל, המציאות נראית לי לעתים שונה וחסרת טעם, זה כבר מעבר למקום הדתי שבי.
השאלה הרביעית בפרט התחילה לפגוע כי היא באמת פרקטית במציאות היומיומית, אני באמת מפחד כשאני מסתכל על משפחתי, על חבריי, אולי כולנו כשאר בעלי החיים? זה באמת מפחיד אותי..
שואל שאלה זו, גם בתקוה שאם אדם אחר יזדקק לעזרה באו

לקריאת התשובה >
חינוך ילדים

מפחדת וחוששת מהאחריות להיות הורה לילד

אני בהריון ראשון כמה שנים אחרי החתונה. מוזר לומר אבל אין לי את ההתרגשות כל כך שזה קרה. מאד מפחדת וחוששת מהאחריות של להיות הורה לילד שכל מה שאני עושה ויעשה ישפיע עליו נפשית כולל חסכים ודברים תורשתיים שאין לי כל כך שליטה עליהם. כמו גם חינוך שלי עצמי שלא משהו ואני לא רוצה שהחלקים הרעים שלי יעברו הלאה. ויש לי הרבה על מה לעבוד בשלב הזה של החיים שאני לא במיטבי ואומרים שהחינוך מתחיל הרבה לפני הולדת הילד, עוד בחינוך של ההורים, האיפוק הערכים, ואני ממש גרועה בזה…די מפונקת ועושה מה שבא לי בכל תחום ולא יודעת לדבר אל ילדים ולתת חום. אני גם לא כלכך מאמינה ביכולת שלי להיות אמא טובה (אני יודעת שזה מה שרוב האימהות חושבות) אבל אני מרגישה גם נפשית במצב כל כך רגיש ומדוכא. ולא מאמין בעצמי. ולא כלכך מתפקד. ואפילו עכשיו בהריון אני לא מצליחה בכלל להתחבר לעובר וכל הזמן חוששת שאני חושפת אותו לדברים לא טובים ולהשפעות רעות הן במחשבות שלי והן בזה שאני לא יכולה להתחבר רגשית ורק חושבת שלילי. ומפחדת בעיקר מדכאון אחרי לידה כי יש לי רקע כזה, וגם מהמשבר הנפשי והזוגי שיכול להיות לי כשפתאום החיים משתנים וצריך לדאוג לילד ואין מה לעשות אי אפשר להיעלם או למסור אותו לאימוץ הוא שלך לעולם ועד וגם מבחינה זוגית זה יכול לייצר הרבה יותר מחלוקות. וגם מבחינה טכנית זה דורש לצאת מעצמי מלא , לישון פחות ולדאוג לו בעיקר לצרכים רגשיים שאני לא יודעת אם במצבי בכלל יכולה לתת. ולא רוצה שעוד כך וכך שנים הוא יכתוב לכם פה שגדל לאמא כך וכך. לא מגיע לו להיוולד למציאות לקויה ולחסכים.
אשמח לשמוע אם יש עצה. ואני אחסוך לכם להפנות אות

לקריאת התשובה >
חברה

האם להישאר עם חברה שיוצאת בשאלה?

האם להמשיך להיות חברה שלה? אני אוהבת אותה מאוד. לא היה בנאדם שהבין אותי ככה קודם, וגם לא היה בנאדם שאני הבנתי ככה קודם. אני גם לא חושבת שהיא תשפיע עליי לרעה, לפחות לא בשלב הזה, כי אני רואה כמה היא מסכנה. והכי חשוב – אני כמעט הדבר האחרון שמחזיק אותה כאן. ברגע שאני אעזוב, היא עלולה ליפול סופית. ואני מכירה אותה. אני יודעת כמה גרוע זה יהיה.
מצד שני, לפעמים אני מרגישה פשוט דחף לעזוב אותה. אני מרגישה שהנפש שלה לא בריאה. היא פשוט לא שולטת בעצמה בכלל. היא יודעת כמה גרוע מה שהיא עושה אבל לא מצליחה להפסיק. זה מרתיע אותי. כל הדברים האלו מפחידים אותי.
אם לא הייתי דואגת לה, הייתי עוזבת אותה. היא בעצמה אמרה לי שאני אעשה מה שטוב לי ולא אחשוב עליה. אבל אני מאוד דואגת לה. אני רוצה לעזוב בלי נקיפות מצפון – אולי עוד יכולתי לפחות לעכב אותה קצת? אולי יכולתי לגרום לה לחזור? מה גם שאני איכשהו גרמתי בעקיפין לכל הדבר הזה לקרות (העברתי לה כמה סרטים שבהם עצמם אין בעיה, אבל דרכם היא הגיעה למקומות ממש לא טובים). אני יודעת שאם לא אנהג נכון אני עלולה להסתובב עם נקיפות מצפון לכל החיים. מה לעשות?!
אשמח לתשובה מהירה כי אני ממש אובדת עצות!

לקריאת התשובה >
קורונה

חנוקה בבית ובתוך עצמי

רציתי יש לי מחשבות מעיקות מאוד. מחשבות של דאגה גדולה. ובעיקר רדיפה עצמית. אני כל היום בביקורת על עצמי ולא יכולה להתנתק מזה. כמובן שזה ניסיון גדול מאוד של כעס, מרירות, עצבות.. אני כמעט בגיל 18, ואני חנוקה בבית שלי (בפרט עכשיו שאנחנו בסגר) ההורים שלי סופר קיצונים ולא נותנים לי לצאת לחברות… אני חנוקה בבית. וחנוקה בתוך עצמי. ומרגישה פשוט חסרת אונים. אני מביעה את צערי בעיקר לפני אבי שעד עכשיו היה סובלני אליי . אבל עלה לו סף הסבלנות והוא מטיח כלפיי שזה המצב למען הבריאות שלנו… בעוד המצב הבריאותי של הנפש שלי רק מסכן אותי . רק מחשבה אחת של ייאוש זה עול עבורי. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי.
יש לציין שאני נערה רגילה לחלוטין. רק שהמצב פשוט מעיק ובילתי נתפס..
ההורים שלי יודעים שמתחילת הנגיף ניראלי מעבר לשנה אני כלואה כביכול בבית. מלבד פעמים בודדות שפגשתי אנשים.
אני מאמינה שה לא נותן ניסיון שאי אפשר לעמוד בו. אבל הלב שלי כלכך חסר סובלנות אחרי כל התקופה שעברתי. ואני לא רוצה ליפול מדרך ה.
הבנתי מרבי שלום ארוש שהעצה – חוק התודה להודות על הקושי.
אבל אני בהתחבטות עצמית לגבי זה.
כי התקדמתי כל כך מהר בתהליך התשובה ואני לא רוצה להעמיס על עצמי וכו..

לקריאת התשובה >
מעמד האישה

למה נשים סובלות יותר?

עדיין נורא קשה לי לקבל דברים, אני מקווה שזה מותר שאני מוסיפה לשאול. אני אנסה לתמצת את זה במס נקודות :
1. ברוך שלא עשני אישה – אומרים שאומרים אתזה כי אישה לא מחויבת במצוות ולימוד תודה והגבר כן-אוקי אז אם הגבר כן לומד והיא לא , והוא מברך ברוך שלא עשני כמוהה זה אומר שהוא יותר ממנה? הרי באותו מקום גם אומרים שלא עשני גוי ועבד כלומר כל העמדות הפחותות מהגבר איך זה מסתדר אם זה שהאישה היא כן חשובה כמו הגבר ולא פחות? ואם אנחנו בדרגה רוחנית ככ גבוהה שאנחנו לא צריכות ללמוד תורה כמו שיש מי שמתרצים, למה אנחנו לא מברכות ברוך שלא עשני גבר? כשאני שומעת מישהו לידי מברך ברוך שלא עשני אישה אני מרגישה פחותה… אני טועה?

2. למה שאישה לא נאמנה לבעלה היא הופכת לאסורה והגבר מחוייב להתגרש ממנה! ואילו אם הגבר טועה ואפילו מס פעמים אין חובה לגרש? למה לגבר מותר לטעות? או שזה יותר קביל? למה אצלו זה נסלח? ואצל אישה אין לזה מקום ?

לקריאת התשובה >
חרדים

למה לי להיות חרדי? העוולות בציבור זועקות לשמים!

שלום וברכה. אני אברך חסידי אב לכמה ילדים ב"ה משתייך לאחת החסידויות החשובות. אני נמצא כרגע במשבר גדול מהרקע אליו אני שייך. אולי השטריימל שאל ראשי הוא בדיחה אחת גדולה? ואפרט למה כוונתי. משבר הקרונה גרם לשבר גדול בכל תחומי

לקריאת התשובה >
שידוכים

אני רווקה חרדית שכבר מתקרבת ל30 ומרגישה שהכל תקוע איתי

אני רווקה חרדית מתבגרת (כבר רואה את ה30 באופק…), לא צריכה להכביר מילים על הקושי שבתקופה הזו, עם כל זה שיש בה הרבה יופי ואני חושבת שניצלתי אותה לבנייה עצמית והתקדמות אישית.
לאחרונה הכל נהיה קשה מדי.
התחושה שאני נעה במעגלים סביב עצמי, שאין סיכוי שמשהו ישתנה אי פעם. אני בטיפול, ונחשבת בחורה עם הרבה מודעות עצמית,ועדיין, אני מרגישה שמשהו (והלוואי וידעתי מה) תקוע עמוק וחזק ועד שלא אצליח להשתחרר ממנו, אין לי סיכוי לאהבה…
אני תקועה גם מבחינה מקצועית, עובדת שנים בעבודה עם המון לחץ, שלא מספקת אותי, ומוציאה ממני דברים שאני לא אוהבת (קשיחות, רשמיות ועוד…).
בזמן האחרון ממש עולה בי צורך להתנתק. מהכל. מהבית, העבודה, אפילו מהדת כדי להצליח אולי להתחבר סוף סוף לעצמי באמת ולהבין מה תקוע ואיפה.
אני יודעת שזו פנטזיה לא מציאותית, ואולי אפילו מסוכנת במידת מה, אבל ממש מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך עוד באותה מתכונת.
לא יודעת אם תוכלו לחדש לי משהו, אבל מנסה…
ותודה גדולה על זה שאתם קיימים…

לקריאת התשובה >
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן