התפרסם בתאריך:

22/12/2021

חרדה חברתית, רגישות תחושתית – איך מתקדמים בחיים?

שאלה מקטגוריה:

שלום וברכה
ברצוני להתייעץ על כמה נושאים, מקווה שזה לא ארוך מדי.
– אני בת 32 רווקה.
כן עשיתי השתדלות בשידוכים לפי מה שמקובל ולא יותר מדי, מגיל 19 בערך אני בשידוכים ולא מצאתי זיווג.
אף פעם לא הייתי לחוצה להתחתן ולא התפללתי על זה יותר מדי חוץ מרגעים מסוימים של משבר.
אני יודעת שצריך להתחתן כי אני לא ארצה להישאר רווקה זקנה בודדה בבית אבות, אבל אין לי את הרצון הטבעי של כל אישה למצוא בן זוג ולהקים אתו משפחה. אולי זה גם בגלל שיש לי כמה בעיות רגשיות שמונעות ממני להיקשר לבני אדם וזה מונע ממני מלהתחתן בתת מודע.
גם כבר אין הצעות שידוכים אולי כי אני כבר נחשבת "זקנה" ושכחו ממני.
אני חושבת שכשהייתי יותר קטנה כן רציתי ילדים או אפילו אח קטן ושאני אטפל בו אבל מאז לא זכור לי שרציתי ילדים, במיוחד אחרי שקיבלתי את האחיינית הראשונה לפני 6 שנים ראיתי שזה ממש לא בשבילי (ילדים בכללי)
אני לא יודעת עד כמה השתדלות מבחינתי אני צריכה לעשות כדי להתחתן, בזמן שאני לא בחשיבה נורמטיבית של רוב האנשים. איך אני יכולה לגרום לעצמי לרצות להתחתן?

– מאז שעברתי למסגרות חרדיות האופי שלי השתנה לגמרי, מאדם שכל היום בילה בחוץ עם חברות לאדם שסגור בבית בלי חברה בכלל(בבית ספר הקודם גם הייתי שקטה אבל בשכונה לא). אמא שלי רואה את זה בתור ברכה שנהייתי יותר מעודנת אבל לי זה לא היה טוב, הרגשתי שאני שונה מאחרים אבל רק בגיל מאוחר הבנתי מה ה"בעיה" בי.
רק בגיל 19-20 בערך כשעברתי לסמינר עם פנימייה הבנתי לבד שיש לי חרדה חברתית קשה, אז ניסיתי בדרכים שהכרתי לצאת מזה וכמובן ללא הועיל, התקדמתי ממש טיפה. באותו תקופה חוויתי את ה"דיכאון" הראשון שלי ולא הבנתי מה זה בהתחלה עד שקלטתי… (לא היה לי סימפטומים של "גיל ההתבגרות" הייתי ילדה טובה שעושה כל מה שאומרים לה, חוויתי את זה בגיל יותר מאוחר. תמיד חשבתי שאני ילדה רובוט בלי רגשות ורצונות עד גיל 23)
מאז היו לי הרבה פעמים תחושות דיכאון ובדידות, והרגשת חנק מהחיים עד שבנקודה מסוימת הרגשתי שאני חייבת לברוח לאנשהו ואז טסתי לחו"ל בפעם הראשונה בגיל 24 ושם פיתחתי יותר ביטחון עצמי, טסתי 3 פעמים סה"כ לתקופה לא קצרה וזה מאוד עזר לי להירגע מבחינה נפשית ולפתח את האישיות שלי בצורה בריאה. (מה שבארץ אולי הייתי מצליחה להתקדם במשך כמה שנים שם זה קרה בכמה חודשים.)
בגיל 29 התחלתי טיפול רגשי דרך יצירה ושם גיליתי שיש לי רגישות תחושתית שזה מה שאולי גרם לי לפתח חרדה חברתית ועוד כל מיני חרדות אחרות כנראה בגלל שלא טיפלתי בזה בזמן, אמורים לגלות את זה עוד בגילאי הגן ולטפל בזה אבל בגיל כזה מאוחר להתחיל לטפל ברגישות תחושתית זה יותר קשה. (הייתי שנה וחודשיים בטיפול רגשי עם הפסקה של 5 חודש באמצע)
באמצע הטיפולים גם עשיתי כמה פגישות עם פסיכולוג מסוים שרב נחשב אמר לי ללכת אליו כדי להאיץ תהליכים מבחינת שידוכים כי אני לא צעירה, אבל הפסיכולוג בעצמו אמר שהוא לא יכול לעזור לי כל עוד אני לא אטפל בבעיה התחושתית. (הרגשתי מראש שזה לא הכיוון ושהוא לא יוכל לעזור לי)

לגבי המטפלת הרגשית היא עזרה לי באמת להבין את עצמי וזאת הייתה הקלה עצומה מבחינתי, היא גם גילתה שיש לי פחד יותר מגברים מה שלא סיפרתי לעולם לאף אחד היא קלטה את זה דרך ציורים שציירתי, זה לא שחוויתי איזה טראומה אלא פשוט ככה גדלתי כנראה בגלל הפחד ממגע.
החרדה החברתית שלי כבר לא קשה מאוד אבל היא בהחלט קיימת ומפריעה לי בתפקוד היומיומי.
באיזשהו שלב עשיתי הפסקה מהטיפולים כדי לחשוב קצת מה הלאה ולא חזרתי אליה בגלל שאז התפרצה הקורונה והעבודה שלי מאוד גדלה מבחינת שעות וקושי העבודה. זה הכניס אותי לסטרס ולתחושות דיכאון המצב הנפשי מאוד השפיע עלי פיזית, כל הגוף שלי היה בכאבים והבעיות שינה שלי החמירו לי, גם דברים שהייתי אוהבת לעשות ועשיתי אפילו באופן יומיומי, הפסקתי איתם ועד היום חלק מהדברים לא חזרתי לעשות כי ה"תשוקה" לזה נעלמה.
לא חזרתי לטיפול רגשי כי היה לי קשה לשרוד את היומיום ולא היה לי זמן לעצמי.
-תמיד אומרים שלאדם צריך שיהיה לו איזשהו חלום או משהו שהוא רואה את עצמו עושה בעוד 5 או 10 שנים אבל לא היה לי את זה אף פעם. הפעם היחידה שהיה לי משהו שקרוב לחלום זה בגיל 29 ורציתי לטוס לשנה שלימה במטרה שהמצב הנפשי שלי עוד יותר ישתפר אבל ממש ברגע האחרון אחרי כל ההכנות שהייתי אמורה לטוס אחרי פסח הקורונה הגיעה לעולם וזה גם מה שגרם לי לבעיות נפשיות עם הקושי הפיזי המוגבר בעבודה והעבודה תחת לחץ.
הכאבים נהיו כרוניים מעל לשנה וחצי ואז הלכתי לבדוק את זה אבל אמרו שהכל מלחץ. בסופו של דבר התפטרתי מהעבודה כדי לטפל בעצמי.
כרגע אני חודשיים בלי עבודה ואני יודעת שאני צריכה לחזור לטיפולים הרגשיים אבל זה המון כסף וקשה לי להתחיל את זה שוב.

-לגבי עבודה, אף פעם לא היה לי חלום ואין איזשהו תחום שאני רוצה לעבוד בו, הכל נראה לי לא מתאים.
עבדתי בכמה סוגי עבודות "סטודנטים" שלא מצריכות השכלה גבוהה ובכולם סבלתי כי לא נהניתי לא מהעבודה ולא מהחברה וזה לא התאים לי אבל עבדתי בחריצות בלי להתלונן עד שהמצב הנפשי שלי היה בלתי נסבל והברירה היחידה הייתה להתפטר.
ככה היה לי עם כל העבודות עד עכשיו, עבדתי עד שהרגשתי שאני חייבת לברוח כי אני לא מצליחה להחזיק מעמד יותר. אני לא מצליחה לראות את עצמי מתחילה בשום סוג של עבודה כי זה מרגיש שהכל יכניס אותי ללחץ.

-אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי בשום מקום, לא מבחינת עבודה, לא מבחינת חברה ולא מבחינת החיים. תמיד הרגשתי שהחיים פשוט בורחים אני חיה רק כי אני נושמת וזהו

-זה נשמע שהכל לא טוב אבל אני לא טיפוס דכאוני, כן יש לי תחביבים שאני אוהבת לעשות (מוזיקה, ספורט) אבל זה לא תחום שאני אוכל או ארצה לעבוד בו. כן יש לי אחיינים שאני אוהבת אבל רק הם, אין איזה מישהו בוגר שאני מעריכה ואוהבת ואין לי אפילו חברה אחת שאני יכולה באמת להרגיש איתה בנוח ולספר דברים משמחים או עצובים. כן אני מרגישה לבד ולפעמים אני גם רוצה לבלות עם חברות אבל זה משהו שקשה לי כי אני לא מרגישה נעים בסביבת אנשים.

אפילו לשלוח הודעה לבוסית שלי בעבודה כדי לשאול אם הגיעו התלושי שכר (אחרי שהתפטרתי ואחרי 3 שנות עבודה) היה לי ממש קשה והייתי צריכה לאזור הרבה אומץ לזה.

אשמח לקבל איזשהו מענה, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לשאול כי הכל מבולבל לי.
תודה רבה וסליחה על האורך 🙂

תשובה:

שואלת יקרה מאוד,

שוב ושוב קראתי את השאלה שלך. שוב ושוב הרהרתי בה בניסיון להבין איזו תשובה תנחם אותך, תמלא אותך.

האם היית רוצה שרק אכאב איתך? האם היית רוצה שאשקף לך את המציאות שארזת בשאלה? האם היית רוצה שאדחוף אותך להמשך טיפול, או שפשוט אגיד לך להרפות? האם היית רוצה שאגלה אמפתיה ואזדהה עם הכאב והבדידות? האם היית רוצה בכלל משהו אחר?

כמה חבל שאינך פה לידי. שאני לא יכולה לפנות אלייך כדבר חברה אל חברה. להתעניין, לשאול, להקשיב, לשתוק, להזדהות, להבין. לשאול איך אני יכולה לעזור ובאיזה אופן אני יכולה להקל.

אבל כיוון שהמצב הוא כזה שאני נדרשת לגשש בעצמי בדרך לתשובה הראויה לך, אז אעשה את ההשתדלות שלי ואני תקווה שתצליחי לשאוב אפילו קצת נחמה מהתשובה.

ברשותך, אני רוצה לבקש ממך במהלך הדקות הבאות להתנתק מכל מה שמכאיב ומתסכל –

לשכוח מהבדידות. להתעלם מהשאלות המטרידות שנוגעות לשידוכים שלך. להניח בצד את ההתלבטויות. להתכחש לכך שכרגע את בין עבודות. לבחור לשכוח ולהתעלם מכל מה שהמפגש איתו מעורר תחושה לא נעימה.

מה נשאר לך אחרי שאיבדת את כל זה? נשאר הספורט. נשארה המוזיקה. נשארה ההנאה. הכיף. החוויה הרכה והמענגת של ההרפיה. נשארת את, בלי כל המניעים, העכבות. חופשיה להתמסר לכל חוויה של הנאה.

ההנאה היא מה שמפריד בין חיים נטולי משמעות לחיים מלאי משמעות. בין חיים במתכונת של הישרדות, לחיים שיש בהם חיות ומשמעות. חיים שיש בהם תאבון, שיש בהם משיכה, שיש בהם מטרה, שיש בהם קסם, שיש בהם טעם של עוד.

ד״ר טל בן -שחר, מרצה לפסיכולוגיה חיוביות (אני ממליצה לך מאוד על הספר שלו ״באושר ובאושר״), נתן לנו את הנוסחה הבאה שמטרתה למנף כל תחושת הנאה לחוויה של אושר שתלך איתנו לאורך זמן:

הנאה + משמעות = אושר.

כדי להשיג לעצמך רגעים של אושר, שיהפכו לשעות, לימים, לשנים ולחיים שיש בהם חיות, אני ממליצה לך על התרגול הבא:

לפני כל פעילות שאת יוזמת, עצרי לרגע ושאלי את עצמך את שתי השאלות הבאות:

1. האם אני נהנית ממה שאני עושה?

2. איזו משמעות יש למה שאני עושה?

כל תשובה שתעני לעצמך, עונה על הכללים. אל תחפשי תשובות מתוחכמות. תתחברי לפשטות, לברור מאליו. אין תשובה שהיא לא נכונה. אין תשובה שהיא לא לגיטימית.

בואי ננסה לתרגל את זה לרגע יחד: את יוצאת הערב לדייט.

1. האם אני נהנית ממה שאני עושה? כן. אולי בגלל שאני אוהבת לשתות קולה? אולי בגלל שאני אוהבת להתאפר? אולי בגלל שאני אוהבת להרשים בחורים עם סיפורי חו״ל צבעוניים? אולי בגלל הפרפר הקטן בבטן שמגיח לרגע קט?

2. איזו משמעות יש למה שאני עושה? אולי העובדה שאני פועלת באופן אקטיבי כדי למנוע מצב שאזדקן חלילה לבדי בבית אבות? אולי העובדה שזה מקרב אותי לזיווג האמיתי שלי?

לפעמים תשיגי רק הנאה, אבל לא משמעות. לפעמים תהיה משמעות ולא הנאה. לפעמים שניהם, ולפעמים שניהם לא. במצבים כאלה, דאגי לפצות את עצמך בפעילות שתבטיח לך הנאה ומשמעות. לכי למקומות הבטוחים והמוכרים – צאי לפעילות ספורט. האזיני למוזיקה שאת אוהבת. צאי עם אחיינים שלך לסיבוב. תכנני את הטיול הבא שלך לחול.

בכל מצב שהוא שאלי את עצמך, איך את שוזרת בו רגעים קטנים של אושר, של הנאה, של משמעות. אל תירתעי, גם כשמדובר במצבים מכאיבים ומאתגרים.

לדוגמה: את הולכת לטיפול? דאגי שהטיפול יהיה מהנה. את יכולה לבחור בשיטת טיפול שאת מפיקה ממנה הנאה לצד התהליך הטיפולי המייגע. כדי להתמיד בטיפול, את צריכה ליהנות. ההנאה תניע אותך להתמיד. המשמעות תעניק לך את המוטיבציה להתמסר ולעבוד קשה כדי לצאת בסוף נשכרת.

השאלה מה קורה במצבים שאת לא מצליחה לחוות בהם רגעים של אושר כלל: מצבים חברתיים.

מצבים חברתיים פוגשים אותנו כמעט בכל מישור – במישור הזוגי, התעסוקתי, הקהילתי, ועוד. בשאלתך, תיארת התמודדות קשה מנשוא. התמודדות עם חרדה חברתית.

החרדה החברתית גוזלת ממך את ההנאה שמגיעה בעקבות החיבור הפשוט שבין אנשים. היא פוגעת ביכולת שלך לחוות רגעים קטנים של אושר ביחסים בין-אישיים. היא מפגישה אותך עם תחושות לא נעימות, דווקא במקום בו את אמורה להרפות, להשתחרר, להתפנק.

כואב לי לחשוב על מה שנחסך ממך. כואב לי להבין עד כמה בעצמך את כמהה לטוב שאינטראקציה חברתית מזמנת. כואב לי להסכים עם המצב.

אני לא יכולה להחליף את המקום של המטפלת שלך. אני גם לא רוצה להחליף אותה. טוב עשית שפנית לטיפול. אני מחזקת את ידייך מתוך אמונה גדולה, שבסוף התהליך ממתין לך אור גדול. ממתינה לך ההנאה. החוויה. האושר שמביא איתו הביחד.

לצד זאת, אני רוצה להציע לך להתעקש יחד איתי על החוויה המענגת של המפגש הבין-אישי. תתעקשי להשיג אותה לעצמך. תתעקשי להחליף את החוויה הכואבת בחוויה טובה ומזוקקת מכל רע.

מגיע לך להתחבר. מגיע לך לאהוב. מגיע לך להיות נאהבת.

ביום בו תצליחי להמיר את החוויה הכואבת בחוויה טובה, תרגישי שעולמות שלמים נפתחים בפנייך. תזכי לרצות את הזוגיות. את המשפחתיות. את הקהילתיות. את המפגש הספונטני עם החברה.

גם במצבים חברתיים נסי ליישם את משוואת האושר. לצד כל הכאב שהם מבאים, שאלי את עצמך: איזו הנאה אני מפיקה מהמפגש? איזו משמעות אני מפיקה מהמפגש?

לדוגמה: את רוצה לפגוש חברה והנה את מרגישה את הלחץ מתחיל לטפס. אל תיבהלי ממנו, הוא בטיפול. תתפני ליישם את משוואת האושר. מה ההנאה? להחליף חוויות, להקשיב, לשתות תה יחד. מה המשמעות? להפיג את הבדידות. לעשות עוד צעד קטן בדרך לניצחון על החרדה החברתית.

לסיום, אני רוצה להזכיר לי ולך את הציווי האלוקי ליהנות מכל השפע שהבריאה מזמנת לנו. הנזיר שבוחר להתנזר מתענוגות העולם הזה, נדרש בסוף 30 יום להקריב ״אשם נזיר״. מטרת הקורבן היא לכפר על כך שהוא בחר לפרוש מהנאות העולם הזה.

אל תמנעי מעצמך את הנאות העולם הזה. בכל דבר שאת עושה, חפשי את המשוואה של משמעות + הנאה = אושר. באשר לאתגר החברתי, ביום בוא תתחלפנה התחושות המעיקות בתחושות של הנאה, תזכי לאושר הגדול.

מתפללת עלייך שתזכי לרגעים גדולים וקטנים של אושר.

דבורה ב.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן