מאת:

התפרסם בתאריך:

10/07/2019

מרגישה כעס על הקב"ה מרוב דיכאון

שאלה מקטגוריה:

אני אחת שעברה הרבה בחיים, משברים, הרבה דיכאונות כל פעם נופלת לתוך הדיכאון וקמה מחדש. בקיצור חיה במלחמות תמידיות.

בעיקבות כל הקשיים האלה נהיו לי הרבה בעיות באמונה..

בהתחלה זה היה רק שאלות כמו מה משמעות החיים. לאט לאט זה הגיע לכעס על ה' , כעס על כל הסבל שהוא נותן לי, כעס על זה שהוא ברא אותי,כעס על זה שאני רוצה להתקרב אליו, רוצה להרגיש אותו והוא יודע את זה ובכל זאת הוא נותן לי סבל..סבל שגורם לי להתרחק ממנו. הכעס הזה רק החמיר והחמיר עד שהגעתי למצב שמרוב כעס אני מחללת שבת בדווקא, לא מתפללת בדווקא, לא נוטלת ידיים בדווקא. ופשוט עוברת כמה שיותר עברות ופשוט לא אכפת לי מכלום.

עכשיו בתקופה האחרונה הכעס כבר נרגע,לא יודעת איך. עכשיו מה שאני מרגישה זה חוסר אונים, מרגישה כלואה בעולם שאני לא רוצה להיות בו,בעולם שאין לי מה לעשות בו,ה' פשוט שם אותי פה ואין לי לאן לברוח ומרגישה גם ריקנות מטורפת. ובזמן האחרון התחילו לי הרגשות משונות.. אולי זה ישמע לך מוזר אבל פתאום אני מרגישה כל כך מוזר עם זה שיש דבר כזה ה' שמנהל את העולם ומחליט מה יהיה איתי,שיש עולם הבא. הכל מרגיש לי כמו סרט, כמו חלום. אני יודעת שיש ה' , אבל פתאום באות אלי התחושות המוזרות האלה... אני מרגישה כמו בנאדם שרק עכשיו סיפרו לו שיש דבר כזה ה' ועולם הבא וכל הדברים האלה. אבל בעצם אני יודעת את זה מאז שנולדתי...פתאום הכל מבולבל לי. אני לא אוהבת את החיים ולא רוצה לחיות אבל אין לי ברירה , אני תקועה פה בעולם,צריכה להתמודד עם כל הקשיים. אז אני רוצה לפחות להרגיש שמחה, להרגיש משמעות לזה שאני חיה, להרגיש סיפוק. עכשיו אני מרגישה ריקנות עצווומה!. ולמרות כל התחושות המוזרות האלה, אני יודעת שהדבר היחיד שיציל אותי מכל התחושות האלה ומהריקנות ומהחוסר רצון לחיות זה רק אם אני אתקרב לה' ויאהב אותו, וירגיש שהוא קרוב אלי..אני יודעת שבלי זה אין סיכוי שאני אהיה מאושרת אי פעם. אני לא שמחה שזה המציאות ושמישהו שולט על החיים שלי...אבל אין לי ברירה,אני חייבת לקבל את המציאות הזאת, אני לא רוצה לסבול יותר. אבל באמת שאני לא יודעת איך לעשות את זה, איך להיפטר מכל התחושות האלה שהם נגד ה'.

היו לי תקופות שהייתי מחוברת לה' ומתפללת אליו ומרגישה אותו לצידי. איך הכל ה

תשובה:

שואלת יקרה ואהובה,

קראתי את שאלתך. את הכאב שעלה מחיבוטי הנפש העדינה והיפה שלך. את כותבת על תקופות של דיכאון שמלוות בכעס על ה', על תחושות של זרות לעולם, למהלך שלו ולבורא ועל חוסר אונים גדול וכואב שמקשה עליך להכיל את כל מה שרץ לך בראש, בלב…

אני רוצה לקרוא איתך מילים שכתבת:

לאט לאט זה הגיע לכעס על ה' , כעס על כל הסבל שהוא נותן לי, כעס על זה שהוא ברא אותי,כעס על זה שאני רוצה להתקרב אליו, רוצה להרגיש אותו והוא יודע את זה ובכל זאת הוא נותן לי סבל..סבל שגורם לי להתרחק ממנו.

וכאן אני רוצה לשאול אותך מעין, יצא לך פעם לכעוס על מישהו מנצרת עילית שאת לא מכירה אותו? יצא לך לכעוס על מישהו שגר ביפן או בדרום קוראה? זהו שכנראה שאנחנו לא כועסים על מי שלא אוהבים. בד"כ. אדם לא מרגיש רחוק ממי שזר לו אבל בהחלט מרגיש רחוק ממי שהוא אוהב ורוצה חיבור וקרבה, ממי שהוא מנסה ונופל ולא יודע איך להיות בקשר איתו, איך להחזיר את האהבה. מה דעתך מעין, לקחת את הרצון הזה שלך, את הכעס, את התסכול ואין האונים ולדבר איתו על זה? אני אספר לך שגם אני עושה את זה על בסיס יומי. הבנתי שבלי זה, יצטברו הרבה רגשות שאחר כך יגרמו לי ללכת לאיבוד. אני מגיעה אליו יום יום ומדברת איתו על מה שקורה ביננו. אם זה מתאים לך, פשוט תתחילי לדבר, להקשיב לתשובות שהוא מהדהד בתוכך, לתת מקום לכל הרגשות העוצמתיים שהנפש שלך מעלה, שהם צפים בך ורוצים מענה ומקום וחיבוק, לתת לו להוביל אותך אליו.

לגבי הענין שאת מתארת של חילול היקר והקדוש לך בדווקא, אני חושבת על ילד קטן וכועס, שהוא כל כך חסר אונים, הוא רוצה להשתייך לאבא, אבל הוא לא מוצא הדרך כי הוא לא פנוי, הוא כ"כ כועס! הוא רוצה לצרוח משהו, שגם הוא ירגיש, שה' יראה. ואולי את לא מכירה דרך אחרת להיות שייכת? ואולי זו הדרך שאת מכירה ואת צריכה לעבור מסע אל הדרכים האחרות, מסע אל אינסוף דרכים לאינסוף? ואני רוצה לומר לך שהוא רואה. הוא רואה אותך כל שניה. את יודעת במה הוא עסוק עכשיו? הוא עסוק בלהיטיב לך. הוא מגלגל את כל העולם בשביל להוביל אותך אל הטוב. טוב כזה שהוא נצחי. טוב שלא תמיד רואים בעיניים. טוב שלפעמים מלווה בכאב. כאב שכ"כ קשה לשאת. כאב שהוא מאבא. עכשיו, בזמן הזה, הוא שולח אותי כדי לספר לך על המטרות האמיתיות שלו, על הספר שלך, של מעין שהוא פותח וחושב: איך עוד אפשר לעזור לילדה הזאת? איך עוד אפשר לשלוח לה חיבוקים ומסרים של אהבה?

ואת, את לא מרגישה אותה. וזה הכאב הגדול ביותר, אבל מה, יש כאב הכרחי שהוא חלק מהחיים. לכל אדם יש כאב שהוא מתמודד איתו. כל אחד והתיקון שלו כאן. אבל יש כאב שהוא לא הכרחי-והכאב הזה זה הרבה ממה שאת מספרת-זה כל מה שנלווה להתמודדויות שיש לך כאן עלי אדמות, זה הכאב שאת מספרת של החוסר אונים-כשיש על מי להישען, הכאב של הבדידות, כשיש לך אבא שממש מוביל ומנהל את חייך ורק מחכה שתפתחי את הלב לחיבוק שלו, כאב שהוא לא הכרחי בכלל, רק שצריך לעבוד כדי לטעום ממנו צריך לעשות צעדים כדי להרגיש. אין מנוחה בעולם הזה. אפשר לבחור לתת למאורעות שלנו לנהל אותנו ואפשר לבחור לתת לנו לנהל אותם. לא קל אבל מתגמל בהחלט.

וכאן אני רוצה להוסיף ולומר לך שיתכן שכל היחסים שלך איתו, הם היחסים שלך עם עצמך ועם העולם. משהו מאוד ראשוני, שבו את סובלת מאוד וכועסת. יתכן שזה מוכר לך מאוד צמתים בחיים שלך. הקשר שלנו עם ה' דומה מאוד לקשר שלנו עם אנשים, הוא מאופיין בעליות ומורדות, בבגידות בחיפוש ובקרבה מחדש. וכמו עם קשר אנושי, גם שם צריך לדבר כדי להתקרב, צריך לפרוק, צריך לתת מקום. לפעמים קשה להגיע למקום הזה, למקום החסר אונים, ה"כגמול עלי אימו". לא קל להיות נזקק, בפרט שהדבר מלווה בכאב ובסבל. ואני רוצה לשאול אותך מה זה בשבילך להיות נזקקת? מה זה בשבילך להיות כועסת? מה זה בשבילך להיות בעולם? את כותבת על מחשבות פילוסופיות שמכניסות בך הרבה בלבול אולי אפילו בהלה ועל רצון עז לדעת "איך עושים את זה". ואני רוצה לומר לך שאני מכירה מקרים כאלה מקרוב. מקרים של אנשים שהתחילו לחשוב על משמעות בגלל תחושות של דיכאון וכאב, אנשים שהתחילו לראות את החיים כמו בסרט (שזו תחושה מציקה ומלאת סבל, מהיכרות אישית) של חוסר שייכות וניכור מהחיים. ואני רוצה לומר לך בפשטות שזה נובע ממנגנון של ניתוק. מנגנון שבו כואב מאוד, מכעיס מאוד ולא נותר אלא לעשות CUT ולומר אני גמרתי אני לא קיים יותר. אבל זה כואב שבעתיים. את צריכה ללמוד איך להתחבר ואת שואלת "איך עושים את זה", גם אני חיפשתי שיטה כזו שתגיד לי איך. למה? כי זה נולד מתוך מקום של מצוקה גדולה, מקום שהוא חסר סבלנות ורוצה כבר פתרון, רוצה שיפסק הסבל והרגע, שנתחבר לה' ויהיה הפי אנד. לצערי, זה דורש משהו אחר. כי השיטה הייחודית לך היא אצלך. אני רוצה לומר לך: אני לא יודעת איך עושים את זה. אני לא יודעת. וגם את. צריך להקשיב ללב. הוא לא עובד אצל אף אחד. אצל אף שיטה. בשביל אחת טוב לכבות את האורות ולרקוד ולאחרת טוב לשבת ולשתוק, בשביל אחת טוב לצעוק ולאחת טוב לשיר. מה אני יודעת? מה הדרך שלך להתקרב אליו את זה אני משאירה לך לגלות וזה צריך לבוא מתוך מוכנות לא לדעת. ולקבל את הכאב שיש בך. לא להתנגד אליו. ותזכרי את העיקרון הזה: לא להתנגד לכאב. לא להתנגד לכאב. תקשיבי לו. תני לו לעלות. תני לעצמך את כל הבמה לכאוב. ותקשיבי. שם הלב שלך יגלה לך מהי הדרך. כשתסכימי להיות ולחבק את הכאב שלך. כשתסכימי לתת מקום לילדה הפנימית שבך שכ"כ סובלת ולהיות לה לאם (את הרעיון הסברתי בתשובה אחרת אם תרצי להעמיק אשלח לך את התשובה). זה דורש התמסרות: אני הולכת לרפא את החיים שלי. יהיה מה שיהיה. ידרוש מה שידרוש. אני כאן בשביל עצמי לא מתנגדת. מקבלת. מקבלת את מה שעולה, מרגישה את זה ואז זה חולף.

למעשה דיכאון זה תחושות שלא נתנו להם ביטוי. ככה לפחות בהסתכלות שלי. ברגע שתלמדי לתת מקום לכאב, להרגיש אותו ועד הסוף, לכעוס עד הסוף, להרגיש חסרת אונים-ע-ד הסוף, זה יעבור. תרגישי הקלה. את מרגישה ריקנות כי את לא נותנת לעצמך. אז ממה תתמלאי?. ואני רוצה בהקשר הזה לומר לך שטיפול יכול לעזור לך מאוד. אם תרצי, אוכל להפנות אותך למישהי מתאימה באזור מגורייך. את צריכה מקום שיהדהד לך את עצמך כי לבד זה לא תמיד אפשרי. מקום שילמד אותך לתת לעצמך לקבל את הילדה הסובלת שבתוכך, לדבר איתה ומשם לעלות. מה את מרגישה מעין? ככה, תשאלי אותך. מרגישה מיותרת בעולם? מרגישה זרה לעולם? מרגישה שכואב עד בלתי נסבל? מה את מרגישה? מה כואב לך? הניתוק הזה יעבור ברגע שלא תסתירי מעצמך ומהקב"ה (ואם את נשואה אז גם מבן הזוג שלך) את מה שאת מרגישה. כי מי שמנתק, מנתקים אותו ומי שמתחבר למרות הכאב, הוא מרוויח את החיבוק והנחמה והקרבה והשייכות. זה לגמרי יושב שם.

ורצית תשובה מהירה. ואני רוצה לומר לך: תנשמי. לאט לאט. לאט לאט. אין פתרונות בזק. תקשיבי לעצמך. את יכולה עם התחושות האלה. הם לא יהרגו אותך. את יכולה איתם. להרגיש לתת להם לשטוף אותך. אחרי עשרים דקות תרגישי שהן שוכחות. תני להם. אל תפחדי. אל תתנגדי. רק ככה הדיכאון יעבור לך. בהתחייבות. אם תלמדי לתת לכל רגש מקום וביטוי בלי להדחיק את תצאי מזה לגמרי. וזו עבודת חיים שאת מתחילה אותה עכשיו. אם עולה מחשבה שהיא נגד ה' איך מתמודדים איתה? תבחרי צבע מסויים ותמרקרי אותה. היא מגיעה? שלום מחשבה, היי, בואי. בואי. מה את אומרת? את שונאת את ה'? כן. בסדר. זה מה שעולה עכשיו. לא לפחד מהמחשבה הזו לא להילחם בה. היא תלך כמו שהיא באה. כשמוסיפים לה מטענים רגשיים היא הופכת לנפיצה. בכלל התמודדות עם מחשבות אסורות הוא למרקר, אם זו מחשבה שהיא ממש אסורה (למשל מחשבה של כפירה), פשוט לומר: זה אסור

אני רוצה לסיים בדברים שלך, להדהד לך אותם ולומר תקשיבי לעצמך, את יודעת את התשובות, את יודעת. וגם לשאול ולהמשיך לשאול את בורא עולם-זה דבר יקר בפני עצמו. את מאמינה לי שהוא בוכה איתך, בוכה עליך, מחכה שתשימי לב לזעקת ליבך ונשמתך ולמה שאת יודעת עמוק בתוכך וכותבת: "למרות כל התחושות המוזרות האלה, אני יודעת שהדבר היחיד שיציל אותי מכל התחושות האלה ומהריקנות ומהחוסר רצון לחיות זה רק אם אני אתקרב לה' ויאהב אותו, וירגיש שהוא קרוב אלי..אני יודעת שבלי זה אין סיכוי שאני אהיה מאושרת אי פעם". ואת כ"כ צודקת! בלי החיבוק והנחמה שלו אין אפשרות לשרוד כאן. העולם כאוטי לגמרי, מבולבל וכואב והוא שם בשבילנו בשביל השליחות המיוחדת לכל אחד, איתו לגמרי, עד העצם. רק לפתוח את הלב, צוהר קטן להתחנן ולבקש מלפניו-אל תעזוב אותי, תתן לי להרגיש אותך, תעשה שבתוך כל המר הזה יהיה מתוק, תחבק אותי, אני אבודה, העולם זר לי. ככה לומר מילים של חיפוש של שאלה של געגוע ורצון. אני שומעת שאת מתגעגעת אליו. וגעגוע זה רגש כואב כי אין, כי חסר, אבל גם רגש קרוב, רגש שיש בו הרבה מן הרצון לשוב ולהתאחד כמו בימים הטובים בהם זכית לחוש אותו קרוב, ואז גם אם כאב, זה לא היה משנה, כי הוא היה שם בשבילך.

אני רוצה להקדיש לך שיר יפהפייה של ביני לנדאו שמתאר את הגלות שבה אנו נמצאים, ואיך הקב"ה איתנו, גם כשנדמה לנו שהוא לא פה, שהוא התרחק מאיתנו דווקא שם בתוך החושך וההסתרה, הוא נמצא ועומד ומחכה שתראי אותו שם, שתצליחי לשאוב ממנו נחמה. אני גם שומעת אותו. ואת יודעת מה, יש עוד אחד כזה אז מקווה שלא עברתי את הגבול אבל נראה לי שהוא גם נולד בשבילך. רבי נחמן כותב שכשאדם נמצא בתוך חושך וצועק "אייה" "אייכה" הוא מוריד את ה' אל תוך החושך ומתקן משהו שבלי הנפילה לאותו מקום לא היה יכול לקרות לעולם.

רסיסי לילה/ביני לנדאו

טעות היתה בידך עת חשבת לצערך

שלדרכים יצאת לבדך

כשעזבתי את ביתי נטשתיו גם אני

כיסיתי פניי וגנזתי אורי

בכדי שאהיה איתך ואיש לא יוכל לראותי

ובלילה

כששכבת בוכייה בשדות

הסתרתיך בצל כנפיי מפני הרוחות

וכשלבסוף נרדמת בשלולית דמעותייך

נשאתיך על כפיי וארחץ את פנייך

ואת הקוצים שליתי מתוך שיערך

וזה יהיה לך האות

שמעולם לא רחקתי ממך

שלחי ידך אל ראשי וראי

כמה רטוב הוא מטל

וקווצותי

מלאים רסיסים

של הלילה

ויזרח האור ועלה ואראה אלייך

והשבתי את שבותך וגאלתיך מכל ייסורייך

ואת השמחה אחזיר אל עינייך

***

אייכה/שולי רנד

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות

לפעמים אין לי כח בעולמך להיות

אנה מפניך אסתתר

מה אטען מה אצטדק

מה אדבר

חנון ורחום הן לפניך גלוי

כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי

נלחם בעצבות ביאוש המכרסם, כתולעת

השמחה נסתלקה ממני, וגם הדעת

קולות מן העבר לוחשים לי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש

איה איה אייכה

אותו זקן וכסיל, שולח בי חיצים

אני הולך וכושל הוא, הולך ומעצים

נשמה קדושה אל נא תבכי

שבורת כנף

הן תעידי עלי כמה

הייתי נכסף

כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש

איה איה אייכה

בסופו של יום אפלט אל החוף

האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף

ואז אצעק ואצטדק ואספר

איך בחושך הזה הייתי חותר

ושואל ומבקש וכוסף

אייכה

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן