באמת עברתי את הטראומה הזו?

איך להתחיל …
כבר שנה שאני בפנים בתוך העצמי המסחרר , מערבולת של בושה ואשמה ואור .
ליפני שנה "נזכרתי" לאט לאט עם רמזים קטנים שעברתי תקיפה מינית בילדות במשך שנים (נראה לי ?)
ומאז הכל השתנה וחלק ממני נגמר ..
החודשים הראשונים היו מערבולת קשוחה . נפילות על הרצפה , באנגים במיטה , בכי , חוסר גבולות , הרבה כוח נפשי לא לאבד את הדאגה לעצמי .
מצאתי טיפול שיא המזל תוך חודש כבר הייתי מטופלת במרכז לנפגעות תקיפה מינית , אני ???
נפגעת תקיפה מינית ? לא הספקתי לעכל ונכנסתי לטיפול .
שיחות שיחות , מבינה כמה אני דפוקה כמה זה שינה אותי כמה פעלתי מתוך זה .
מחליטה לעשות טוב לעצמי , עוברת דירה, עוברת עיר , נשארת בטיפול.
מפקפקת מפקפקת מפקפקת
מרגישה שאין סיכוי שאני משקרת אני מרגישה את זה בעור בתוכי . אבל עדיין לעולם לא הרגשתי בטוחה שהכאב שלי הוא אמיתי .
מה עם חלמתי את כל זה ?
כן כן יש המון רמזים , הייתי חולה שנים בתור ילדה ולא מצאו סיבה .
האישה פגעה בי לקחו לה את הילדים-הרווחה- כשהיתה אמא בעצמה

ועוד מלא נקודות עצובות שמתחברות עכשיו .
אז אזרתי אומץ וסיפרתי להורים. הם אחלה .
ניתקו איתה קשר ועם כל המשפחה כי כולם לא מאמינים שזה באמת קרה .
ועכשיו אני פה אחרי 7 חודשים שלא הייתי בבית הורי , רק כמה שעות נסיעה …

1. אני הולכת לחג , זה יהיה החג הראשון שלנו בחיים בלי המשפחה המורחבת , מפחדת להרגיש אשמה … שם …
2. יש סיכוי שכן ?… שאני כן ממציאה ?…

תשובה

שואלת יקרה מאד
רגע אחד, רגע לפני שננסה לצלול מעט פנימה, לחפש בתוכך את התשובה לשאלתך המטלטלת, אני מבקשת לשהות לעוד רגע-לנשום אותה אתך יחד.

לא בכדי, יקירתי פתחת את שאלתך בתיאור של מערבולת וסחרור. סחף של רגשות מטלטלים, מערערים-מחד, מעשים שנעשים בעולם המציאותי- שיחות, מעברים, קשרים שנחבלים- מאידך.
זעזועים, זעזועים,זעזועים.

ומול כל זה, הספק הזה, הנוקב, המנקר, המציק- אולי.. אולי כל הכאוס הזה סתם.. דמיון. המצאה. חלום.

כמה כאב, כמה טלטלות. כמה אי ודאות.
אני תוהה לעצמי מה מייסר יותר, הכאב מהפגיעה או הספק שכל זה היה סתם. פרי דמיונך. האחריות האיומה על חייך, על הפגיעה בחיי אנשים אחרים, המשפחה כולה, בעצם.
עד כמה קשה לקחת אחריות כבדה כל כך כשאת לא לגמרי בטוחה שזה שם. הרי גם כאשר יש בטחון מלא וודאי -הקושי והמועקה לשתף, לטפל, לגלות את המסתרים אל המציאות החיצונית הוא קושי שקשה לתאר אותו במילים.
סלעים של בושה. קורות עבות של מחסומים.
אז אולי זה סתם? זה כבר תהומות של קושי.

ואולי, לרגע נעצור כאן.
ננשום לתוך הפחד.
אל הכאב הזה הנמצא מעצם הכאוס שלוקח את החיים איתו.
לעצור את המערבולת ולנשום אל הכאן והעכשיו. לנשום עד שהשרירים מרפים מהמתח ומגלים את אותה ילדה חוששת בתוכך. לחבק אותה.
עוד רגע ארוך ומרגיע.

הסתכלי עליה,
מה היא אומרת?

האם, האם יתכן שהבושה איתה היא מתמודדת גורמת לה לפקפק?
האם יתכן שהקושי בהתמודדות מול הגילוי מעלות את הצורך לטשטש, לומר שלא היה?

ואולי היא באמת לא בטוחה. אולי הילדונת הזו זקוקה להגדרות ברורות לתחושות שהיא חשה. היא הרגישה דברים והיא זקוקה לתת להם שם וצורה.
האם זה נקרא פגיעה? זה לא? מה זה כן? היא זקוקה לידע, להבנה, להגדרה.

האם היא יכולה לשתף אוזן שומעת באמת בבלבול הזה בתוכה?

יקרה ואהובה.
החלק הזה של ההבנה ואולי הרבה מעבר לכך- ההשלמה והשלמות בנפש הנו החלק החשוב ביותר בתהליך.
עם כל כמה שלמעשיך ישנן השלכות משמעותיות על המציאות כגון הניתוק מהמשפחה הרחבה, הרי שכל אלו מתגמדות אל מול המשמעות של היותך את, שלמה עם צעדיך.

תחושה של שלמות מבפנים אינה חוסכת מאיתנו את הקושי של המחירים אותם אנו משלמים בבחירות שלנו אולם היא מביאה אותנו לשלם אותם ממקום אחר. שלם. ברור. לא מתבלבל.

בעיניי הקטנות, עוד בטרם נוגעים בפגיעה עצמה ובטיפול בה חשוב עד מאוד להיות איתך שם, ברגעים האלו בהם משהו בך כל כך מהסס. כל כך מתלבט.

ליבי לוחש לי שיש משהו עמוק בספק שאת מטילה.
אין זו רק הטלת ספק כי אם נקודת עומק משמעותית בנפשך.

יתכן ויש שם את אופייך העדין, המצטמרר מעובדת היותו מחולל מהומות. עדיף לשתוק.
מי צריך את הכאוס הזה?
אולי יש שם את הילדה ש"נזכרה" "נרמזה" (איך, מתי, למה, על ידי מי?) והערפל לא מצדיק בעיניה פסיעה קדימה.
ויכולות להיות עוד אפשרויות רבות כל כך.
אין לי כי אם את מלותיך כאן ועם כל רצוני העז לא אוכל לדעת בטרם אקשיב לך, לאט, עם הזמן הדרוש והסבלנות הראויה עד שהתשובה תעלה מתוכך. ( אוכל אמנם בכתב, בשמחה).

אבל אין לי ספק שעליך לתת לבלבול הזה במה מכובדת מול איש מקצוע שישהה עמך שם עד שתתבונני בה, בנפשך ותביני מה מציק לה. עד שתתבונן שוב, מעט מרחוק על הקורה ובמקום להשאב לתוך מה שקורה תוכל לנהל את מה שקורה גם אם החלטתה לבסוף תהיה להניח לדברים.

יקירתי.
אני בעצם עוצרת בשאלה שלך כי התשובה אליה, כראות עיני, שהיא מבקשת ממך לעצור.

לא עוד תשובה שתוביל לעוד מהלך שיוביל לעוד ספק.
לא.
לעמוד רגע אחד על עומדנו ופשוט להיות שם.
משהו בתוכך צועק כבר הרבה זמן.

נראה בעיני שזה הזמן לעצור ולנסות להקשיב לו ורצוי כמובן מול מישהו שפנוי להקשבה הזו.
איש מקצוע שיעזור לך להבין מה בעצם קורא לך, וזו לא שגיאת כתיב, מבפנים.

מתפללת עליך. שתזכי לאותה נשימה עמוקה ועוד רבות כמותה. מרגיעות. עוצרות את הסחף.
שהקריאה שלך מבפנים תזכה להקשבה אמיתית. שהבנה אמיתית לתוכך תתבהר. להבין למה, מדוע, אם והאם.
לאט. בלי לרוץ.
והחשוב מכל שבסוף כל התהליך הזה תחושי שלימה ובוחרת.
לא נגררת. לא נסחפת-
בוחרת.

היותך בוחרת יתן לך את הכח לשלם את מחירו של כל צעד שאת מבקשת לעשות בכדי להיטיב עם נפשך.

מתפללת לשמוע שאת במקום הזה.
מתפללת שתמצאי את האדם הנכון עבורך ואת הכח לעצור ולומר:
רגע. אני עוד לא שם. תיהיו איתי היכן שאני. ואני מבולבלת.

באהבה רבה, אתך עם כל ליבי, לו יכלת לדעת עד כמה,
דקלה.

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן