מאת:

התפרסם בתאריך:

25/11/2021

אני חסרת אונים וחסרת קרקע לא מבינה איך בכלל לגדל ילדים לכזה עולם

שאלה מקטגוריה:

שאלה:

אני אדם מאמין ואמשיך להאמין שיש מי שמשגיח על העולם אבל אני לא יודעת מה הוא רוצה שנעשה עם כאלה חוויות שוברות אמון
אני עומדת חסרת אונים וחסרת קרקע, לא מבינה איך ואם אני רוצה בכלל לגדל ילדים לכזה עולם.
אני מבינה שמשהו צריך להשתנות, לא מבינה איך ולא יודעת מה לעשות. וכאילו בלי קשר אני מוצאת את עצמי עצבנית כמו שלא הייתי הרבה זמן.
אני כועסת. מאד מאד כועסת וממורמרת, אפילו על דברים שלא קשורים. אני מאשימה אחרים בשטויות שפעם לא היו מפריעים לי,
כל דבר קטן מקומם אותי לחלוטין. הפכתי לסוג של קיפוד פחדן ושונאת את עצמי ככה.
אולי זו שאלה גדולה או כללית מדי, אבל אני בעצם שואלת איך אפשר לחיות טוב, בביטחון ושלווה
בעולם כזה הפוך? ואולי נגזר עלינו לחיות כך, אולי כחברה פספסנו וירדנו לגמרי מהפסים?

תשובה:

יקירה,

אני כל כך מזדהה עם התחושות שאת מתארת, ובטוחה שאנחנו לא היחידות. השאלה שלך מהווה עבורי הזדמנות לחפור פנימה לתוך המשאבים שקיימים עבורי כרגע, ולהתפתח יחד איתך בחיפוש המשותף.

רגע לפני הפריסה לרוחב ולחקירה משותפת, בואי נתחיל מעצמנו:

בואי איתי, תעמדי במקומך. על שתי רגליים.

שימי לב לכפות הרגליים שבמגע עם הקרקע. אפשרי רגע של תשומת לב לתמיכה הזו, של הרגליים שמחזיקות את הגוף, והקרקע שמחזיקה את כל אשר עליה- את הרגליים והגוף שלך כעת.

שימי לב שהקרקע תמיד תמיד שם, יציבה, מחזיקה, תומכת, מקרקעת.

כעת הפני תשומת לב לנשימה שלך, שה' מזרים דרכך באמונה רבה.

אפשרי לנשימה להתארך ולהגיע דרך כפות הרגליים עד לקרקע שתחתיהן.

איך התחושה?

– כמו שאפשר להסביר יום ולילה,

אך הידיעה החוויתית שלך של אור וחושך הם אלה שיודעים ללא עוררין.

תמיד תוכלי לחזור לחוויה הזו, היא תמיד זמינה בשבילך ואפילו בשכיבה במיטה; הקרקע תמיד תחתך,

את תמיד מוחזקת.

*

*

*

יקירה,

כעת אשמח ללמוד יחד איתך סוגיה בויסות רגשי, במענה לבקשתך לחיות אחרת. אני מעזה לקרוא לה בשם: דרך של ויסות ובחירה.

ויסות מתיחס ליכולת להרגיע, לרומם ולהפעיל חלקים בהתאם לשיקול הדעת שלך.

ובחירה מתיחסת לבחירה בפועל, לאור שיקול הדעת הזה.

למען הסדר במידע הרב, חילקתי לכמה פריזמות להתבוננות:

1. נוירוביולוגית

2. רוחנית

3. פסיכולוגית

אתחיל מהזוית הפזיולוגית, המבנה הטבעי שלנו.

מערכת העצבית המרכזית (מח+עמוד השדרה) עשוי מכמה חלקים: עמוד השדרה והחיבור לגוף, האזור הרגשי (המערכת הלימבית) שמצויה עמוק במח, והקורטקס הגבוה שעוטף את המערכת הלימבית.

המערכת הרגשית משותפת גם ליונקים, המסוגלים להתקשר ולהרגיש. הקורטקס הגבוה ובעיקר החלק שמאחורי המצח- האונות הקדמיות- מהווה מעין "מגדל פיקוח" על התפקודים השונים כגון: תכנון, בקרה, גמישות, הבנת האחר, שיקול דעת, ויסות רגשי. ניתן לקרוא לו "המח המתבונן" שמאפשר הסתכלות ומעקב על מה שקורה- ממש כמו מגדל פיקוח בשדה תעופה פעיל.

האונות הקדמיות מבדילות בן אנוש מבעל חיים, זהו החלק של "מותר האדם מן הבהמה"

כמו בעלי חיים, אין לנו בחירה על הרגש הראשוני שעולה לנו.

יש לנו בחירה איך לפעול איתו, לנתב אותו, לנהל את התוצאה המעשית שכוללת מעשים חיצוניים וגם מעשים פנימיים- תשומת לב ומחשבות.

כי להבין זאת יותר לעומק, אפנה אותך ללינק המפרט את הנושא. מודל כף היד לילדים – איך המוח שלנו פועל – YouTube.

במקרה שהמערכת הרגשית מוצפת מתחושה פיזית לא נעימה או מקליטה חושית שמאותתת על סכנה –

מערכת ההישרדות מופעלת באופן אוטומטי.

המח הגבוה מוצא מתפקוד, והחלק ההישרדותי שמורכב מרגש ופעולה גופנית- מופעלים. התגובות העיקריות ההישרדותיות הינן מלחמה, בריחה וקפאון (fight, flight, freeze).

על מנת לשרוד בעולם, עדיף למח לחשוד שמה שמונח לפני ומה שאני חווה הוא סכנה כדי לשרוד. למשל, עדיף לי לחשוד שהדבר הארוך שמונח על השביל הוא נחש – ולהציל את עצמי (גם אם מדובר בטעות ומדובר במקל תמים), מאשר לטעות ולחשוב שזה מקל בעוד זה נחש.

המערכת ההישרדותית אין מנגנון של התבוננות ושיקול דעת, אלא רק סחף רגשי.

מבחינה רוחנית, הרמח"ל בספרו "דרך ה'" מגדיר את חלקי האדם:

אנו עשויים מגוף, נפש בהמית הכוללת מחשבות וחושים, ונפש אלוקית המחברת את האדם אל הנשמה האלוקית שאינה מורגשת בחושים, אך מזרימה מידע מגבוה שלבסוף נקלט בחושים ובמחשבות. הבחירה שלנו אינה סביב הרגשות, אלא המחשבות והפעולות שאנו עושים בתגובה לגירוי שה' מזמן לנו. אין איסור לכעוס, יש מצווה להאמין שהכל מאיתו יתברך לטובה (מחשבה שמונעת כעס), ויש איסור לשבור כלים בחימה (התנהגות שנובעת מכעס). עלינו להביט בגבולות הבחירה ומהמקום הגבוה- לבחור מחשבות ופעולות שיקדמו אותנו לטוב.

מבחינה פסיכולוגית, יש לנו חלקים שונים שפועלים: גוף, רגש, מחשבות. הרגשות הם כמו ילדים קטנים שרואים רק מטווח קצר ואין להם פרספקטיבה. הרגשות עושים מה שנראה להם ובא להם, מה שהם הורגלו לעשות או שהם קופצים לעשות ברגע נתון. הם מופעלים ולא בוחרים, ולכן זקוקים ל"עצמי הגבוה" (שמשכנו באונות הקדמיות כאמור) כמנצח על המקהלה. תארו לעצמכם גן ילדים ללא גננת, תזמורת ללא מנצח. יכולים לשמוע את הקקפוניה? – כך זה אצלנו בנפש, אם לא נפעל להאיר את העצמי על החלקים. העצמי הוא כמו שמש שמאירה תמיד, אך לפעמים מכוסה בעננים. כשהשמש תאיר לעננים היא תפזר אותם ואורה יזרח לעולם. התפקיד הפסיכולוגי במובן הזה, הוא להתחבר לעצמי הגבוה, שהוא המח המתבונן, שהוא גם הנפש האלוקית, ולהזרים הקשבה, חיבור, הבנה והכוונה לחלקים.

כדי להיות אדם שלם, אנו זקוקים לכל שכבות המערכת: לגוף יש מידע חיוני שמספר על מצבינו הפיזי והרגשי.

למשל, אם אדם אינו חש בטוב וזקוק לטפל בגופו- עליו להקשיב לגוף כדי להתקדם לקראת הרמוניה פיזית.

או במישור הרגשי- אם אדם זקוק להפוגה כדי לנשום ולהתרענן, או להתיחס ולרפא פגיעה/עלבון/לפתור קונפליקט וכו' – עליו לשים לב למה שעולה ברמה הרגשית, ורק משם יוכל לסייע לעצמו.

כשיש מועקה – זהו איתות, כמו מצפן, שקורא לנו לשים לב מה קורא לנו. למה הקריאה הזו מזמינה? לאיזו אמירה או הכרה? לאיזו התפתחות?

למעשה, ההרמוניה הזו היא ההגדרה לבריאות נפש.

דיסוננס וריחוק, פיצול בין חלקים – זה חוסר איזון רגעי ועד למצב כרוני.

אולי כעת את יכולה להבין את המערכת שלך שהתערערה,

ושרשרת התגובות ההישרדותיות (רגשיות וגופניות) שמופעלת.

הבלאגן הזה מאותת לך לחזור ולהקשיב לעצמך, לחלקים. מה כל אחד רוצה למענך? מה הם מפחדים שיקרה אם הם לא יגיבו כך?

למה החלקים זקוקים כדי להרגע מתפקידם רווי המאמץ?

אחת הבעיות היא, שהתבלבלנו בין דמות מובילה להנחיה פנימית.

כל דמות מובילה, היא בסך הכל אדם. עם מערכות בדיוק כפי שתואר לעיל. ככל שאדם מפותח יותר רוחנית, כך הוא ישליט את שכלו-המח הגבוה- וינחה בעזרתו את צאן רגשותיו ומחשבותיו.

אך בסופו של יום, כל אדם הוא אדם כמתואר.

אף אחד לא יוכל להנחות את החלקים של האחר. אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומך, ואת לא יכולה לשלוט על ההנחיה של הזולת את חלקיו.

נשאר לנו אם כן, לא להאמיון ולבטוח באחרים שינחו אותנו,

אלא לפתח את ההנחיה בין הנפש האלוקית לנפש הנמוכה.

ככל שתפתחי את התודעה והחיבורים הללו, כך יגבר בטחונך- לא כי את נשענת על קנה שהוא ספק רצוץ, אלא כי את באמת מסוגלת להיות האמא המווסתת, המנצחת על המקהלה, השמש שמאירה ברוך, אור וחום, רועת הצאן של חלקייך.

האושר והיציבות שנובעים מהחיבור הזה- הוא מה שהרב וולבא זצ"ל הגדיר "שמחה היא הרמוניה בין חלקי האדם".

בשורה טובה נוספת היא, שיש לנו מערכת של נוירוני מראה, שמופעלים בהתאמה למי שמולנו. כשמערכת הישרדותית מופעלת- היא מפעילה את האדם שלידו (רק תחשבי על עצמך עומדת מול אדם עצבני – איך זה משפיע עליך?). גם לכיוון המווסת- כשמח אחד עסוק ברגיעה, במציאת פרספקטיבה רחבה, בנוכחות – זה מהווה הזמנה למערכות של בני האדם מסביבו לחזור לויסות. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" מקבל הבנה פזיולוגית. זה באמת כך, ברמת תאי המח.

בריאות נפשית ובגרות הינם תוצרים של אונות קדמיות מפותחות, היכולת "לחזור לפסים" גם אם ירדנו.

מתוך עקרון המח הגמיש, האונות הקדמיות, מושב הנפש הגבוהה, ניתנות תמיד להתפתחות. זה ענין של הרגל. זה לא יבוא ברגע, אבל כל רגע של ויסות מהווה חריש נוסף בדרך החדשה שנסללת לך דרך החיבורים (סינפסות) במחך- בנפשך.

על מנת לסייע לך בהתפתחות ולתת כיוון אפשרי וישים, הכנתי סדרת הקלטות קצרה המצורפת לתשובה. מעין "טעימות של חיבור", שתרגול קבוע איתם מפעיל ומפתח את ההרמוניה ומיומנויות הויסות. תוכלי להקשיב ולקחת מה שמתאים לך כרגע ובכל זמן- בין אם בהקשבה להקלטה, ובין אם לקיחת הרעיון וישום בדרך שמתאימה לך.

הרווח מתואר ב"חובות הלבבות": שלוות הבוטח. אם אמונה היא ידיעה, ביטחון הוא התחושה של האמונה.

לכי בדרך זו- ואשריך בשלוות חיי העולם הזה על כל גליו, ביכולת לבחור את הצעד הבא מתוך יציבות והרמוניה,

ושכר מידת הביטחון שמור לך לעולם הבא .

קשב לנשימה (2)

מאחלת שתמצאי מנוחה אשה בית אשה- במובן של אשה בתוכה פנימה, בחיבור שלך-איתך.

איתך בדרך,

שפרה

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן