מאת:

התפרסם בתאריך:

08/01/2020

אני תמיד לבד, אין לי חברים ואני בוכה לפחות פעם אחת ביום. מה עושים???

שאלה מקטגוריה:

היי, אני באמת לא יודע מה לעשות עם המצב שאני נמצא בו, אני פשוט בתוך "בור" שאין דרך לצאת ממנו, כבר שנה וחצי לפחות שאני מרגיש שחסרה לי אהבה/יחס ולא דווקא מבת זוג, אני גם מתכוון לחברים, יש לי רק חבר אחד שאני אוהב אותו מלא! והוא היחיד שנשאר לי אבל זה לגמרי לא מספיק לי כי אני רואה אותו פעם בכמה שבועות בד"כ, הייתה לי אופציה לא להתגייס לצבא מטעמי דת אבל התעקשתי להתגייס מהרבה סיבות, אבל הסיבה העיקרית (!) שמבינהן הייתה חברים! למעשה גם עכשיו אני מוצא את עצמי בלי חברים .המצב הנפשי השתנה לרעה באופן חמור! ואפילו פניתי מזמן לפסיכולוגית דרך העיריה כדי שתשחרר אותי קצת אבל היא לא הצליחה לזהות את הבעיה (גם בגלל שאני לא אחד שנפתח בקלות) והפנתה אותי למישהו שעוזר לי במערכת הצבאית, זה חשוב אבל זה משהו אחר, הוא מייעץ לי דברים לחיים ולצבא אבל לא מטפל בי נפשית, אני חושב שכבר ניסיתי את כל הדרכים שיש כדי להשיג קצת אהבה ויחס חם אפילו התחלתי לדבר עם בנות בכל מיני משחקים שיש בהם אופציה להתכתב ואם אני עשיתי דבר כזה זה אומר שהגעתי למצב ממש נואש, גם מדי פעם אני שולח עוד כמה הודעות נואשות לבנות ברשתות החברתיות בשביל להשיג קצת אהבה, אני לא הטיפוס, אני בוגר מאוד ואני לא זול עד כדי לשלוח הודעות נואשות לבנות, אבל אין לי מה לעשות אני מנסה לנחם את עצמי בזה שאני שולח הודעה שאולי איזו מישהיא תענה לי ואז אוכל לדבר איתה, אני מנסה להתגבר על כל העניין הזה ולשכוח מזה אבל זה תופס אותי בכל רגע ותבינו שאני ככה כבר שנה וחצי+, בקיצור אני נואש רצח לקצת יחס חם וכל הזמן עולות לי מחשבות אובדניות ואני לא רוצה את זה, אני רוצה לחיות בכיף שיהיו לי חברים לצחוק איתם, לצאת איתם בחמישי אחרי הבסיס, לעשות קצת שטויות, להנות, אני מתנהל כרגע כמו בן אדם בן 45 מבחינת הבגרות, אני בוגר מטבעי, אבל יש זמן להיות בוגר ויש זמן לצחוק ולהיות יותר משוחרר ולי אין עם מי לצחוק ולדבר אז יוצא שאני כל הזמן רציני וזה מקשה עלי! אין לי כח כבר, אני מגיע למצבים שאני נהיה חלש בגוף, פיזית, אין לי כח לרדת מדרגות ולעלות לפעמים בגלל המצב הנפשי. זהו.
אשמח אם תתנו לי איזו עצה למרות שאני כבר בסוג של גישה שלילית שכלום לא יעזור כי באמת באמת באמת שניסיתי הכל אבל הכל. מקווה שהייתי מובן כי אני בעצמי לא ממש יודע איך להגיד את כל מה שאני מרגיש. תודה רבה!

תשובה:

חבר יקר,

הזדהיתי וכאבתי מאוד לקרוא את שאלתך.

ניכר היה לי שאתה בחור בוגר ועשיר בניסיון ובחכמת חיים, דבריך נקראו על ידי בצורה קולחת ובבהירות רבה ונעימה בדיוק כפי שכתבת אותם והצלחת להעביר במילים את התחושות שלך והמסר הכובש. נהניתי כל כך שאני כבר מציע לך את חברותי ואשמח לקרוא ולשמוע עוד ממך בהמשך בע"ה.

כפי שאמרת, ניסית כבר הרבה ואתה אינך בטוח שיש בכלל פתרונות. אני רוצה להצטרף לשורה זו שלך ולהתחיל ממנה. לפעמים אכן יש מה שנקרא לקויות חברתיות מסוימות לאנשים, אותם אפשר ללמוד, לרכוש כלים מעשיים ולהשתפר במיומנויות השונות. זה יכול להיות קושי בליזום, בלנהל ולפתח שיחה סתמית, בלהיות יותר מעניין ואטרקטיבי, בלא להיות 'חסר טקט' ועוד.

ישנם הרבה אנשים בעולם ש'נולדו עם זה', עם היכולת להיות 'כספית' בחברה ולמגנט אליהם את כולם. הם נראים ונשמעים טוב, מקרינים ביטחון עצמי שנודף למרחקים ומודעים לכך שהם 'מליון דולר'. (האם טוב להם יותר בחיים? לא בטוח. נסה לשאול אותם פעם… וזה גם בד"כ לא ממש מלווה אותם כל החיים) לעומתם ישנם לא מעט מאיתנו, שתסלח לי על ההגדרה המעט-בוטה ולא PC 'נמצאים על הרצף'.

אני חושב שלרובינו הגדול, בכל גיל, יש עוד הרבה מה ללמוד, להשתפר ולהשתלם במיומנויות תקשורת חברתית.

לעיתים דברים נפתרים לבד באמת עם הזמן והשנים, לפעמים החסר פחות בולט בהמשך החיים, בעיקר כאשר אתה מוצא שותפה לחיים או מספר חברים ומשדר איתם באותו הראש ו/או ממלא את חייך בעשייה מגוונת ומעשירה.

גם אז עדיין, עלול כל אדם, באשר הוא, חברתי ככל שיהיה, להרגיש לעיתים סימנים של בדידות, מצוקה וחסר פנימי, כאלו שיכולים גם להביא אותו לידי נחיתות עצמית, תסכול ואכזבה מעצמו ואף לידי בכי.

משאלתך עדיין אינני מבין האם אתה חושב שיש לך לקות מסוימת במיומנויות הנצרכות לתקשורת, להפך, תחושתי היא שאתה אדם נבון ומוצלח, עם אופי קצת 'בוגר' שלא מצליח תמיד למצוא את החברים ה'זורמים' סביבו כדי לעשות את 'מה שצריך לעשות' בגיל הזה לדעתך, להשתובב וליהנות מהחיים.

במידה וכך, זכור שאכן כל אדם הוא בעל אופי שונה ומורכב. אין חובה או 'מצווה' כלשהי לחוות את חיי הנערות בצורה מסוימת, כפי שנגזרת לפעמים מהסביבה הפופולארית או מסרטי נעורים וכדו'.

אם בשבילך ליהנות זה לקרוא ספר טוב, לשמוע מוזיקה באוזניות או כל צורה אחרת של בילוי מועדף עליך- אל לך להרגיש רע עם עצמך או "זקן". בע"ה תוכל למנן את הריגושים והבילויים שלך גם בעתיד עם בת הזוג או עם חבר לחיים, הכל בסדר.

האם אתה מכיר את 'יום השכן הבינלאומי'?

זהו יום 'חג' שנוסד לפני כעשור בצרפת כיום שמטרתו לצאת לרחוב ולתקן את חוסר ההיכרות האנושית שלנו עם האנשים הקרובים לנו וגם ליצור מודעות לבדידות הסביבתית.

אחד הסיפורים שמהווים שיא ביחס לכך הוא הסיפור ההזוי של תושבת ספרד שהתחזתה כ28 שנים לעיוורת ובני משפחתה גילו זאת במקרה כשראו שהיא מביטה מידי פעם במראה כאשר היא מתאפרת או צופה בסתר בתוכנית טלוויזיה. כששאלו אותה על הסיבה למעשה המוזר שלה היא פשוט ציינה שזה יותר קל לה מאשר לדבר ולברך את שכניה לשלום.

ב2018 בבריטניה מינתה ראשת הממשלה תרזה מיי במינוי מיוחד את 'שרת הבדידות' שתפקידה לאכוף חוקים כדי שאנשים לא יהיו בודדים ולגרום לחיבורים וקשרים כדי למנוע את התוצאות הרות האסון של הבדידות…

לפי נותנים של הלמ"ס גם בישראל 42% מבני 75 ומעלה מדווחים על תחושת בדידות קשה. המחקרים מצביעים על הבדידות כמגפה השקטה של המאה ה-21 וככזו שמובילה להאצת תהליכי ההזדקנות. מומחים השוו את נזקי הבדידות לעישון של 15 סיגריות ביום אחד.

בעולם של תקשורת, נגישות ורשתות חברתיות שהפכו את כל העולם כולו ל'כפר גלובלי' קטן שבו יכולים לתקשר ברגע קט עם מישהו במרחק חוצה יבשות, האבסורד הזה מדגיש ומהדהד רק עוד יותר את הבדידות הגוברת שעולה בו, את התחושה הפנימית ומצוקת ה'לבד', את הצורך בקשר אנושי קרוב ומכיל.

כאשר שהיתי בחו"ל ושוטטנו להנאתנו בטיילת ובחנויות מספר, היה נראה לי משהו מוזר בנוף. לא סתם שינוי באווירה ושגרה אלא תחושה של 'משהו שחסר'.

לקח לי זמן להבין שזה נוכחות המכשיר הסלולרי שנעדרה מידי האנשים.

כמעט כולם שם ללא יוצא מן הכלל פשוט חיו את הרגע. מוכרים בחנות חייכו והתייחסו ללקוח ללא המסך שדבוק להם ולאצבעותיהם כמקובל אצלנו, אנשים ישבו במסעדה ושוחחו ממש, יצרו קשר עין זה עם זה, הלכו בנינוחות ודיברו.

כמעט ולא היה ניתן לראות פלאפון פעיל שם. פשוט מדהים, וגם מסביר את הרוגע והנינוחות שהיתה במקום.

שעות מספר לאחר מכן, בעודנו נכנסים לטרמינל בישראל- הכתה בפנינו המציאות בחזרה, החל מהאנשים במטוס ונותני השירות בטרמינל- כולם צמודים הדק היטב למכשיר הסלולארי שלהם, עושים טובה שמתייחסים בין לבין לאדם שנמצא מולם. תרבות שמייצרת בדידות ונתק.

האמת היא שהבדידות היא נחלתן של רבים.

רוב האנשים בעולם משוועים לתקשורת וחברה אמיתית. האדם הוא יצור חברתי כתב הרמב"ם, ולכן גם חשוב שיקיף את עצמו בחברה חיובית ומקדמת, הוא זקוק להרגיש שמשקפים להם כי הם 'משהו', שהם שווים וטובים ונמצאים בחברת השווים. אתה לא לבד בסירה.

הסיבה העמוקה יותר לצורך בחברה נובעת גם מכך שאנשים פוחדים ולא יודעים איך להתמודד עם ה'לבד' שלהם. הם לא באמת מוכנים ויודעים מה לעשות עם עצמם כשהם רק עם עצמם לבד, ואז ממילא עולים להם כל מיני מחשבות מעיקות, על החיים ועל עצמם, מחשבות מדכאות ומייאשות למדיי.

לא יאומן שפעם לפחות כשנסעת באוטובוס, המתנת לתור לרופא או עלית במעלית וכדו' היית עם עצמך כמה דקות לבד, אבל היום אנחנו לא מסוגלים לרגע להיות באמת עם עצמנו וגם אם יש שניה בלי מישהו לידנו אנחנו נקברים מיד במכשיר ובודקים הודעות וכיו"ב ומייצרים לעצמנו הסחות דעת מתוזמנות כדי לא להיות לרגע מרוכזים וחיים עם עצמנו לבד. פשוט עצוב.

כשהייתי קצת פחות בגילך, והתחלתי את הישיבה גדולה, מסיבות שונות ורבות שאין המקום להרחיבם, הרגשתי בתחילת הדרך על עצמי גם כן קשיים בחברה.

אחד הבחורים הבוגרים בישיבה שצוות אלי לסדר ג' והיה בס"ה מספר שנתיים-שלוש מעלי, עזר לי אז במשל קולע ומלא בחכמת חיים שמלווה אותי הרבה מאז ואני אומר אותו בשמו.

כשהצבעתי בפניו על קבוצות קבוצות של חברים עליזים מהשיעור שלי, שעומדים בפינת בית המדרש, שותים קפה ומעשנים סיגריות, מפטפטים בחופשיות ונהנים מהעולם ומחיי החברה השוקקים שלהם, הוא אמר לי כך: "שרוול של כוסות חד פעמיות מגיע במארזים של מאה. כלומר- כוסות שהם ריקים וסטנדרטיים נכנסים בקלות אחד לתוך השני ומצטמצמים לחבילה אחת. אבל כוס שהיא מלאה ביין משובח, לא תתערבב בקלות עם כוס קפה, או כוס תה".

כלומר, תסתכל על זה כך- יש בך משהו 'לא סטנדרטי' כנראה, שלא מתחבר עם כל אחד בקלות. יש בך תוכן וצורה, שלוקח קצת יותר זמן למצוא את ה'שידוך' עבורה. אבל לכשימצא כנראה החיבור יהיה יותר אמיתי וגם יהיה לו יותר טווח ארוך מאשר חיבור שטחי וזול שמתבסס על יציאות בחמישי ביחד לשתות ביחד בירה ולרכל בשיחות סתמיות.

ובינתיים, נסה להתמקד ב"תמונה הגדולה" והחיובית של החיים, לנסות למצוא את הטוב שבחיים שלך, שביום יום שלך. לספר לעצמך את ההצלחות והחוויות שלך בכל השטחים. במה הצלחת והתקדמת עד כה, באיזה תהליך חיובי אתה נמצא ומה היעדים הבאים שלך. אני מאמין שזה ייתן לך קצת פרופורציות ויעשה הרגשה מעט יותר טובה. נסה למצוא לעצמך מישהו לפרוק בפניו פנים מול פנים את הדברים הללו, זה יכול להיות עם החבר שנשאר לך, בשיחה טלפונית אפילו, עם בן משפחה קרוב לך או אפילו עם עצמך בעת הדחק.

אני חושב, ומבין כך בין השורות, שיש לך יכולות רבות שתוכל לתרום לחברה, ולכן מציע לך לחשוב כאפיק נוסף גם להתנדב מעצמך לקהילה, אולי לעבודה עם ילדים צעירים או עם מבוגרים, חולים וכיו"ב.

בצורה זו תוכל גם להרגיש מסופק ומלא במשמעות עצמית ותורם לסביבה, להעלות לעצמך את הדימוי העצמי שלך ואת הערכתך האישית, להיות מי שאתה ומאידך למצוא בך גמישות והתאמה עצמית לסביבה משתנה, לפתח קשרים איכותיים ויחסים חדשים עם הסביבה, ללמד את עצמך דרכים חדשות לפתוח שיחה בכלים שונים וכן ללמוד עוד על העולם שסביבך ועל סגנונות תקשורת שונים של כל מיני אנשים.

שלך בידידות, אבי

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. ממש התחברתי לכותב השאלה, זה מרגיש כאילו אני כתבתי את זה.
    משמח לראות שאני לא לבד.
    ובאשר לתשובה אני מסכימה עם כל מילה.
    תודה לצוות האתר ובהצלחה לשואל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן