שאלות על אמיתות התורה בעבר ובדורנו

בתכתובת זו אגע בשני חלקים בנושא האמונה באמיתות התורה ונבואת משה. אחד, בנקודת המוצא, והשני בתקופתינו אנו. שאלות אלו מתוך אחרות מעסיקות אותי רבות, ואשמח לקבל תשובה מפורטת. א. ראשית קיומו של עם ישראל.
יסוד האמונה בישראל עובר מדור לדור מאב לבן. בכלל זה כמובן האמונה במתן תורה ונבואת משה. בכלל זה ישנה אמירה, שלא יתכן ששישים רבוא אנשים יכולים לטעות במה שראו, וכן שא"א להמציא שארע דבר ולומר שראו אותו מספר גדול כזה של אנשים.
והנה כאשר מתבוננים בסיפור המקרא נראה מתוך הדברים, שאף לפי דברי המקרא, להם עצמם, אותם האנשים שנכחו בזמן שהאירועים שהתרחשו, היו פקפוקים וחוסר ודאות בכל מיני דברים שנאמרו להם. דוגמא אחת היא מיד אחר יציאת מצרים, כאשר רדפו המצרים אחר בני ישראל, וחשב העם שאין לו תקוה, ואמרו(שמות יד') "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר". ואף אחר שנאמר בקריעת ים סוף "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", רואים שלא היתה זאת אמונה מוחלטת, כפי שרואים שטענו אותה טענה באילם כאשר לא היה להם אוכל (שם טז) "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". ואף לאחר המעמד בהר סיני, עדיין כאשר בשש משה לרדת מן ההר, רוב מוחלט של העם עשו להם עגל, ופקפקו בשובו. ואף 'קמו לצחק', דבר שלפי משמעות הכתובים פירושו משלשת העבירות שנאסרו עליהם אך עשרות ימים קודם לכן, במעמד הר סיני. כך היה בסיפור המרגלים, שפקפקו ביכולת הקל להכניסם לארץ. וכך היה במעשה קרח, שפקפקו בעליונותו של משה על שאר העדה.
כל זה מעלה שאלה פשוטה, אם העם עצמו שנכח באותם אירועים הסתפק בספיקות אלו, פירושו של דבר שלא היה בזה די להוכיח להם שאכן הם מושגחים ע"י הקל שישמור עליהם, וידאג שתקוים להם ההבטחה שהובטחה להם שיבואו לארץ, ופקפקו ג"כ באמינותו של משה. וכך גם לאחר מה שהיה בהר סיני, זה לא נתן להם בהירות בדבר הקשר הנצחי המוכרח כתולדה מתוך מה שראו. ולא בהירות בדבר אמיתות נבואת משה. ולכן כל זמן ש'העסק נסע' הם נסעו, וכאשר היה חסר עמוק של מזון או סיכון שיפלו במלחמה, הם שבו ומרדו. (כך גם בסיפור הנביאים שעבדו לאלילים שוב ושוב). ואם להם זה לא היה בהיר, מהיכן היהדות שואבת את אמונתה.
שאלה זו מתעצמת לנוכח העובדה שבהר סיני לא נאמרו אלא עשרה דברים, ושאר התורה ניתנה לפי המסורת ע"י משה. וא"כ עיקר הביסוס של התורה הוא מחמת האמונה במשה. [אמונה שמבוססת לפי חלק מן ההוגים היהודים על כך שראו במעמד שהיה בהר, שהקל שנגלה להם הזמין את משה ואמר לו (דברים ה) "ואתה פה עמד עמדי", למרות שיש להעיר כי פשטות המקרא שזה נאמר למשה, ולא מוזכר ששמעו שזה נאמר לו]. ומאחר שרואים שהעם שנכח שם פקפק באמיתות נבואתו, א"כ על מה היהדות מסתמכת באמונה שלמה שמשה אמת ותורתו אמת?.
ב. המשך קיום הקשר בין עם ישראל לאלוקיו.
מאז היותינו לעם חלפו למעלה משלשת אלפי שנה. מתוכם רק כשמונה מאות ושלושים שנה עמד בית המקדש, מקום השראת השכינה בישראל, על תילו. בבית שני ברובו לא היה אפילו דיבור ישיר בין ישראל לאלוקיו ע"י נביאים. גם אחר שנוסיף את השנים שקדמו לבנין הבית, ימי המשכן בכל גלגוליו, עדיין במרבית שנותיו של עם ישראל הוא ללא מקום מקדש.
השאלה היא, איך יתכן שהדבר שלכאורה הוא חלק בסיסי ויסודי בבריאה, בנין מקום המקדש, מקום בו הקשר עם האלוקים נוכח, נמצא רק בחלק כה מועט ביחס לשנות קיום העם. האם זה לא מוביל למחשבה שמא הסיפור הסתיים?.
דבר נוסף, בזמן שאין בית מקדש קיים, מאות (בקירוב) מחוקי התורה אינם קיימים. האם זה מסתבר לומר שחלק כה גדול מן התורה ניתן לזמן מועט יחסית למשך ימי קיומו של עם ישראל, ובמרבית שנותיו הוא אינו יכול לקיים כ"כ הרבה מדיני התורה?. מה גם שאין הרבה התייחסות בתורה לתקופה זו, תקופה בה הקשר אם האלוקים מתנהל באופן אחר, ללא קרבנות וללא תוכחת הנביאים.
ואסיים בשאלת תם, מהיכן היום לאחר שנים כה רבות, קרוב לאלפיים שנה ללא מקדש ונביאים, אפשר ללמוד שהקשר עם הישות העליונה עודנו קיים?.

תשובה

תשובה:
שואל נכבד מאוד.
ראשית אפתח בהתנצלות עמוקה על איחור תשובתי. שאלתך ראויה למענה ראוי ומפורט; ועתותיי לא היו בידי.
בשאלתך אתה מתייחס לחטאי דור המדבר, ותמה: כיצד יתכן שעם שראה בעיניו ניסים כה גדולים חוטא שוב ושוב? כיצד יתכן שהר סיני עודנו בוער באש, כלשון הפסוק (דברים ט, טו), ומן הצד השני רוקדים סביב עגל הזהב? הגמרא (שבת פח, ב; גיטין לו, ב) שמתייחסת לתופעה מעין זו, מתבטאת על כך במילים קשות: "אמר עולא, עלובה כלה מזנה בתוך חופתה".
אני מאמין שהינך מכיר את דברי הכוזרי המפורסמים (מאמר א, אותיות צב – צז) על חטא זה. "אמר החבר: חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם, והגדול מי שחטאיו ספורים". ומאריך לבאר שם שחטא העגל לא היה בו כפירה בשליחות משה, אלא רצון ליצור מתווך בינם לבין הא-ל. ובעקבותיו גם הרמב"ן על התורה ביאר כן.
וכאן יכול המפקפק לטעון – כפי שכבר טען הכוזרי (שם) – "אמר הכוזרי: וזה מנטותך ועזרך לעמך, ואי זה עוון גדול מזה, ואי זה מעשה יישאר אחר זה". במילים אחרות, אל תטשטש את החטא!
אבל אם נקרא את הסיפור כפי שהוא מתואר בתורה, ניווכח לראות שמוכרחים לומר שזהו הביאור בחטא העגל. אם נאמר שחטא העגל כלל בתוכו כפירה בה', או במתן תורה, היאך יעלה על הדעת שאהרן הכהן, אחיו של משה רבינו, יישא חלק פעיל בחטא זה?! וכי אהרן הכהן שכח את מה שהוא חווה בעצמו בשותפות לפני מספר ימים? ולא זו בלבד, אלא התורה עצמה מספרת לנו את זה??
בנוסף, איני יודע מנין הסקת ש "רוב מוחלט של העם עשו להם עגל", בזמן שבתורה נאמר שרק שלשת אלפי איש נהרגו על חטא זה. באחוזים זה חצי אחוז! בפרט אם נוסיף את הנשים שלא חטאו בעגל, שאז היחס נמוך בהרבה.
על שאר המקרים שתיארת, כמו קריעת ים סוף ואילים – תרשה לי לתמוה על תמיהתך. הבה נדמיין לעצמנו, עם שלם יוצא למסע בלי לשאול כיצד הוא יתכלכל. והנה עוברים להם יום ויומיים, ואין אוכל ושתיה. הבטן מקרקרת, הילדים בוכים, הגוף תשוש וחלש מצום ממושך; במצב שכזה אין זה הגיוני שאנשים יתמרמרו?? עומדים מול ים גועש, מאחוריהם צבא ערוך לטבח, אין זה מתבקש שתתגנב ללב העם תרעומת??
הנביא (ירמיהו ב, ב) כותב, "כֹּה אָמַר יְיָ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הקב"ה משבח את עם ישראל וזוכר להם את ההקרבה העצומה שהם עשו. לא מוזכר שהקב"ה מתרעם על התלונות. התלונות היו הגיוניות!
אם כי חשוב לציין שהרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א) כתב, "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".
כלומר, הרמב"ם מדגיש שקודם מתן תורה לא היתה אמונת ישראל אמונה מושלמת; מפני שכפי שהמציאות מוכיחה שאמונה על פי מופתים אינה מושלמת. והאור שמח (משך חכמה תחילת פרשת שמות כתב, "ודו"ק בכל דברי רבינו בהלכות יסודי התורה פרק ז' וח' כי כל דבריו קדושים וברוח נבואה אמרן בלי ספק".
פרשנות זו לחטאי דור המדבר עולה גם מדברי המשנה בפרקי אבות (פרק ה משנה ד) שכותבת, "עשר ניסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי".
שים לב! המשנה לא כותבת חטאים. בתורה לא כתוב "ויחטאו לפני זה עשר פעמים". המעשים הללו קרויים "ניסיונות". מה הפירוש ניסיונות? אם ניקח תינוק שזה עתה מתחיל ללכת, הוא הולך פסיעה ונופל. אח"כ שתי פסיעות, וכן הלאה. האם ניתן לקרוא לאותם נפילות בשם "נפילות"? לא. זהו דרכו של עולם.
עם ישראל נמצא בראשית היווצרותו, עוברים עליו שינויים רבים. מעם שחי בקרבת עובדי אלילים מהסוג הגרוע ביותר (ויקרא יח, ג, וברש"י), הם הופכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו). זהו תהליך! טבעו של תהליך שאין הוא נבנה בצורה רציפה, אלא בצורה שיש בה מעלות ומורדות.
מעשה קרח אכן מעורר קושי עצום. כיצד שילוב של רדיפת כבוד וליצנות, הולידו כזו מחלוקת. על מעשה זה נאמרו ביאורים שונים. הנצי"ב בתחילת פרשת קרח, מבאר באריכות שנקודת החטא היתה הרצון להתקרב להקב"ה בלא הגבלה, ועל פי תחושות אישיות.
אמנם עדיין ניתן לתמוה, לשם מה התורה סיפרה לנו את זה? לְמה זה חשוב? התשובה לכך היא שהתורה רצתה ללמד אותנו שהבחירה החופשית בכפירה לא ניטלת מהאדם. ואדם שירצה יוכל לכפור גם אם הוא יראה את הדברים מול עיניו ממש. [ויעוי' בלקח טוב (במדבר עמ' קסג - קסה) שהביא התכתבות חשובה בין הרב שולזינגר לסטייפלר ולרב שך בענין זה].
שים לב! למרות כל ההגבלות שמעמד הר סיני גרם לעם ישראל [ויעוי' במשנה ברורה (תצד, יב) שמסביר מדוע אוכלים מאכלי חלב בשבועות. והוא מתאר כיצד לא היה לעם ישראל כלים ולא בשר], לא מתואר בתורה ניסיון של יחידים לעבור על עבירות. לא עבירות מעשרת הדברות, ולא עבירות שנאמרו אחר כך. מוכח מכאן שהעם האמין בכל ליבו שצריך לקיים ולציית לאותם חוקים ומצוות, גם לאותם שנאמרו אחרי מתן תורה.
זאת מלבד אותו אדם שקושש עצים, שגם כלפיו כתבו התוס' (בבא בתרא קיט, ב), "דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים"; ואותו בן מצרי שקילל את שם השם, שראשיתו היתה שלא בקדושה.
בקצרה, עם ישראל קיבל על עצמו את התורה בשלימות. הסיפור המקראי מתאר לנו שזה לא הלך להם בקלות. היו להם קשיי התחלה. תיאור אותם קשיים, רק מראה את העובדה שהתורה ניתנה מן השמים, והיא לא נכתבה על ידי בשר ודם. אף מייסד דת לא יתאר את קשיי התבססות שיטתו. אף מייסד דת לא ינסה לייסד דת שתהיה כל כך מנוגדת להלך הרוח שהיה רווח עד אותו זמן. להילחם בעבודת אלילים בעולם שטוף באלילים, ועוד כהנה וכהנה. אף מייסד דת לא יכתוב שהוא יודע שיבוא היום שלא ישמעו לו, והוא מזהיר ומתריע מפני זה.
אוסיף עוד הערה חשובה. חטא אינו מראה כפירה. חטא מראה על כישלון. חטא מראה על טעות. אם מתוארים במקרא ובנביא חטאים אין זה אומר שהעם עשה אותם בשרירות לב, וטען שאין מצוות כאלה. בכל עבירה ועבירה, ולכל ניסיון וניסיון היו סיבות לטעות.
אצטט לך גמרא שניתן לראות ממנה בבירור שאף עובדי העבודה זרה לא כפרו באמיתות התורה. וז"ל הגמרא (סנהדרין קב, ב) [בצירוף דברי רש"י], "רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר למחר נפתח בחברין [=נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד]. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. וכו'. אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי [=אילו היית שם היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט]. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא".
מתוך דברי הגמרא אתה למד, שאותה עבודה זרה לא נבעה מכפירה בה' ובמצוותיו אלא מטעות באופן העבודה הראוי. ליבם של בני אותם דורות היה פתוח כאולם, ובכל דבר ודבר בבריאה הם ראו אלוקות. עד כדי כך שהם הרגישו שהם מסוגלים לעבוד כל דבר מהבריאה.
כעת אעבור לשאלתך השנייה. בשאלתך אתה תמה היאך יתכן שהמקדש פעל בעם ישראל כל כך מעט זמן? כל כך הרבה מצוות וכל כך הרבה תקנות בשביל כל כך מעט זמן?
שאלה זו הינה אחת מהשאלות המרכזיות שהיהודים התמודדו מולם בימי הביניים. אחת הטענות המרכזיות שהנצרות אהבה לטעון היתה שהא-ל עזב אותנו. הפקיר אותנו לגורלנו ונטש אותנו לגורלנו מתוך הסתמכות על טוב ליבם של האומות, ומשכך זהו הוכחה שהתורה השתנתה ח"ו.
ובכן, אם נתבונן בקורות ימי עמנו, ניווכח לראות שהגלות גידלה את עם ישראל. הציפייה לתיקון העולם, הערגה לבנין המקדש ולחידוש עבודת הקרבנות; גרמה להם להיות טובים יותר מאשר בזמן שהמקדש היה קיים בפועל.
בית המקדש הוא דבר יסודי בבריאה בגלל שהוא מקום חיבור בין העליונים והתחתונים. הקב"ה רצה לשכון בתוכנו. אבל בעוונותינו רתמנו את הכלי הזה והורדנו אותו לצרכינו האישיים. תיאורים בני אותה תקופה, ודברי חז"ל מעלים תמונה עגומה מאוד, על שחיתות ויריבויות. על מעילה בכספי ההקדש לצורך כבוד ויקר.
חורבן בית המקדש שימש תמרור אזהרה לעם ישראל. הקב"ה לא ייתן להשתמש בהשראת השכינה לשם צרכים אישיים. מכאן ואילך ייאלצו בני ישראל לחפש בכוחות עצמם את השכינה. חיפוש זה יגרום שרק הראויים לכך יזכו להשגה בה'. כל המון העם, וכן אותם מושחתים, שוב לא יוכלו להשתמש עם השראת השכינה בצורה שלילית.
אם לא היה מקדש, לא היינו יודעים לְמה עלינו לצַפות. היינו רגילים לבוסס בחשכת העולם הזה, בלי לדעת שיש רובד עמוק יותר לבריאה. לשם כך נתן לנו הקב"ה מתנה שהיתה מעבר למדרגותינו הרוחניות. מקום שבו ניתן למשש קירבת ה'. מקום כזה מחייב רשימת חוקים ואזהרות פרטנית, בכדי ליצור יראה ודיסטנס.
לו היינו משתמשים עם מתנה זו נכון, היינו זוכים ליהנות ממתנה זו זמן רב יותר. לצערנו, לא היינו ראויים. גם הניסיון השני לתת לנו מקדש, לא צלח; ועל כן נאלצנו לצאת לדרך ארוכה ומדממת. דרך מצולקת שבה נישא כל העת את עינינו לציון ונערוג אליה. תקוה זו תגרום לנו לתקן את עצמינו ולנסות להיות ראויים לאימונו המחודש של הקב"ה.
משל למה הדבר דומה? לאב שרצה להעניק לבנו אופניים. לפני הרכיבה הראשונה הוא צייד אותו ברשימת כללי עשה ולא תעשה. הילד – כדרכם של ילדים – לא ציית להוראות. לאחר מספר אזהרות, נלקחו ממנו האופניים, ונֶאֶמר לו שבהיותו בן שלוש עשרה, אם התנהגותו תהיה כראוי, הוא ישוב ויקבל את האופניים.
תקופת ההמתנה הזו אינה סתם. מטרתה היא לגרום להשתוקקות, תוך כדי הפנמה שלא מומלץ לא לציית להוראות. בזמן ההמתנה ינסה הילד להיות טוב יותר מהרגיל, בכדי למצוא חן בעיני אביו.
תקופת הגלות הולידה לנו את המשנה והגמרא, חיבורי ההלכה והאגדה. דורות על גבי דורות של יהודים הזכירו את ירושלים. ערגו אליה. השתוקקו לקרבת ה'.
טעות היא לחשוב שהתורה ניתנה רק לתקופה שבה יש בית המקדש. בית המקדש הוא לא תכלית לכשעצמה. הוא כלי עזר להשגת שכינה. אין שום סיבה לחשוב שכאשר בטל כלי העזר בטלו המצוות.
כמו כן, איך ניתן לחשוב שהקשר עם הקב"ה הסתיים בזמן שמרגישים אותו גם כיום? סוד ההישרדות של עם ישראל, מהווה אחת מן ההוכחות לקשר הרציף שהקב"ה מנהל איתנו. גדולי הדורות ועובדי ה' ממשיכים לחוש קשר עם הקב"ה. גם אנחנו – האנשים הרגילים – מרגישים בעיתות רצון, קשר עם הקב"ה. בשם אותו קשר הלכו דורות של יהודים והסכימו לעלות על המוקד. בשם אותו קשר הסכמנו להיות העם הדחוי שבאומות. בשם אותו קשר המשכנו לקיים מצוות, גם כשזה לא היה נראה פשוט.
אני מקווה שתשובתי עזרה לך, ואשמח לענות על כל שאלה.

בהצלחה.
בניהו.
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן