עולמי חרב עלי ואמונתי התערערה

שלום. אני נשוי באושר פלוס 6. אחד מהם ילד עם אוטיזם. מסתובב הרבה באתר שלכם כי אני רוצה תשובה אמיתית ובנתיים אן לי. יש לי בעיה קשה באמונה. לצערי אני לא מאמין. ועולמי חרב עליי. מעולם לא שאלתי שאלות תמיד הייתי אדם שעשה מה שמצפים ממנו ובטח שזה לא מקובל בגילי לעשות אבל זה קרה והכול בגלל הילד שלי שפקח את עניי למה אני צריך להאמין ולא. לדעת את השם . אולי הכול.לא נכון. אני מתפלל אל השם. אבל הוא לא עונה לי. ולא מדבר איתי. האים הוא לא יכול לשלוח לי sms קטן ? חצי ממצוות התורה לא רלוונטיות. להיום. ונראות לי פרימיטיביות, גם אמונת חכמים נגמרה לי רואה בהם בני אדם כמוני כמוך ולא רואה כבר שאי אפשר לחלוק עלהם ,לא נראה לי שחשוב ללמוד תורה אלא בעיקר לעשות חסד ואת זה למדתי מהילד שלי , אן לי חשק לקיים מצוות למרות שאני ממשיך בגלל אישתי וילדיי. אני בדיכאון ועם לב שבור. ניטלה ממני השמחה. אודה לכם. אם תעזרו לי.

תשובה

שלום לך איש יקר,
אני מתנצל מאד על עיכוב תשובתי.
אני גם מודה לך - על שאלותיך, שלימדו אותי ועוררו בי מחשבות רבות.
מכתבך נגע ללבי. צר לי על צערך ועל העצבות שאתה שרוי בה. הלוואי ואצליח בשורות הבאות מעט לנחם אותך ולרפא את לבך השבור.
אני חש שהכאב שלך נובע ממקום אמיתי מאד והשאלות שאתה שואל ראויות להתייחסות עמוקה. אני לא בטוח שאצליח במסגרת זו לגעת בכל הנקודות שהעלית. אשתדל לכתוב כפי כוחותיי ומנקודת המבט האישית שלי, בתקווה שהדברים יפתחו לך פתח של תקוה וזווית ראיה חדשה.
בראשית הדברים אנסה לכתוב כמה מחשבות כלליות על אמונה ועל כפירה, ואשתדל בהמשך להתייחס לשאלתך בצורה יותר ספציפית.

כפירה שהיא בקשת אמת
אולי זה יישמע מפתיע אבל אני תמיד חושב שבכל "כפירה" יש גרעין של אמת. לא זו בלבד: לא פעם ה"כפירה" היא שלב חיוני בדרך אל האמונה, או בלשון אחרת: היא תנאי להגיע אל אמת גבוהה יותר.
מדוע יש ב"כפירה" גרעין של אמת? קודם כל, בגלל שהיא מאותתת לנו שאנחנו לא במקום הנכון. היא מאותתת לאדם שהאמונה כפי שהוא מבין אותה, או כפי שהוא "מספר" אותה לעצמו לא מדברת אליו, שיש לו איזה שהוא "חור בעלילה", שמשהו לא מסתדר לו ושהוא לא מצליח להתחבר. לא יהיה צודק ונכון להדחיק את הקולות האלה שמתעוררים בי ולהתעלם מן האיתות הזה.
חייבים להודות שהדבר לא קל: ה"כפירה" מזעזעת את עולמו הישן של האדם. היא מטלטלת אותו ומוציאה אותו מ"אזור הנוחות" שלו, ומאלצת אותו לצאת מהמקום החמים של האמונה התמימה, אל דרך של חוסר וודאות ושל ספיקות. אבל ניתן לראות בכך גם צד חיובי - היא מחייבת את האדם לרענן מחדש את התפיסות שלו ולבנות מחדש את אמונתו. כפי ששמת לב, כתבתי לעיל את המילה "כפירה" במרכאות, כי אני לא מדבר על מצב של מרד מכוון או התרסה לשמה, אלא תהליך טבעי של אדם שנפשו כמהה לחיבור עמוק יותר ולוודאות, ומתוך כך הוא לא מסתפק בסיסמאות וברעיונות שטחיים. מדובר על בקשת אמת ממקום עמוק בנפשו.
ב"כפירה" יש גרעין של אמת במישור נוסף: השאלות עצמן הן לא פעם שאלות צודקות. גם אם יתכן ויהיו כאלה שיגיעו מהן למסקנות מוטעות ובעייתיות, אך זה לא אומר שהשאלות עצמן אינן צודקות. אדם שואל שאלה והיא פעמים רבות נכונה, כואבת, אמיתית. ניקח לדוגמה את השאלה שלך על כך שאלוקים מסתיר את עצמו ולא מתגלה אלינו, על כך שנדמה לנו כאילו אינו שומע אותנו ואינו מגיב לתפילתנו. השאלה על הסתר פני האלוקים בעולמנו היא שאלה דתית עמוקה, האנשים הכי מאמינים בכל הדורות התחבטו בה וזעקו אותה. ספר תהלים של דוד המלך למשל, אחד מחיבורי התפילה והשירה הכי מרגשים שיש לנו, מלא בזעקה הזו. הנה מספר פסוקים לדוגמה: "לָמָּה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (תהלים י), "עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי" (תהלים יג), "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ" (תהלים מד). "לָמָּה ה' תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי" (תהלים פח), והדוגמאות עוד רבות. וראה זה פלא, למרות הזעקה הזו שנשמעת מבין דפיו, ספר תהלים הוא עדיין ספר מופלא של אמונה ודבקות, ואמנם צריך להבין איך נוצר השילוב הזה (אשתדל בהמשך לכתוב כמה מילים בעניין).
בנוסף, ה"כפירה" היא לעתים ביטוי טבעי של שחרור ועצמאות. אנחנו מכירים את זה מתהליך ההתבגרות של האדם. עד שלב מסוים בילדותו הוא נותן אימון עיוור בכל מה שאומרים לו המבוגרים, וככל שהוא עומד על דעתו וככל שאפשרויות הבחירה ניתנות בידיו, הוא מתחיל לשאול את עצמו על נכונות הדברים שסיפרו לו, ומתחיל לפתח מבט ביקורתי משלו. ה"כפירה" והטלת הספק, שמחליפים את הציות העיוור, מסמנים את העובדה שהוא חושב באופן עצמאי ושהוא מקבל לידיו את אפשרות הבחירה. עם החופש באים הספקות ועם כח הבחירה בא העול והאחריות - לבחור בדרך הנכונה בסופו של דבר.
אנשים רגילים להביט על המושגים "אמונה" ו"כפירה" כמצבים בינאריים, כאילו מדובר בעניין של "שחור ולבן" - או שאתה נמצא במקום האחד או שאתה בצדו השני, או שאתה במצב של "אמונה" או שאתה במצב של "כפירה", אך זה לא מדוייק. האמונה היא מצב דינמי, שהכפירה נמצאת תמיד ברקע שלו. האמונה היא בחירה של האדם, ומהנחה זו עצמה נגזר שיש לו תמיד את האפשרות גם לכפור. הוא בוחר באמונה על פני הכפירה, ולמעשה זהו תהליך שבו הוא כל הזמן הולך מן הכפירה אל האמונה, בכל פעם הוא נמצא בנקודת ציון אחרת על פני הדרך הזו. זוהי דרך, זה מסע שצריך לטפס בו, וזה תהליך. משום כך, התהליך אינו בהכרח רציף ותמיד במגמת עליה. פעמים שהאדם מתקרב שני צעדים קדימה וצעד אחורה. פעמים שהוא נופל ומתרחק וצריך לאזור את כוחותיו לטפס בשנית, וחוזר חלילה; וכך נצרפת אמונתו ומתחדדת ומתבררת דווקא על רקע הכפירה.

אמונה ואישיות
אנשים רגילים לחשוב שה"אמונה" וה"כפירה" נמצאות במישור אחד - במישור השכלי, או במישור של התודעה הגלויה של האדם - במה שהוא מצהיר, בין אם כלפי חוץ ובין אם בינו לבין עצמו. אבל למעשה האמונה מופיעה במישורים שונים בנפשו ותודעתו של האדם. נפשו של האדם כל כך עמוקה וכל כך מלאה רבדים, חלקה גלויה וחלקה נסתרת (אפילו בפני האדם עצמו), ובכל הרבדים האלה ובכל העושר הזה של הנפש מתפרס השדה שבו צריכים לזרוע ולהצמיח את האמונה. מסיבה זו אין "כפירה" (ובאותו מידה כמובן גם "אמונה") של אדם אחד דומה לשל חברו, כשם שאין המורכבות של נפשו ושל חייו דומה לשל חברו. האמונה היא תוצר של עולמו הפנימי של האדם, של הרגישות המיוחדת שלו, של מאורעות חייו הייחודיים, ועוד ועוד. מסיבה זו, לא קיימת תשובה אחת קבועה לשאלות שאדם שואל את עצמו במסע אל האמונה. לכל אחד צריכה להיות "התשובה הנכונה" שלו, שעליה להיות מותאמת למורכבות השאלה - כפי שהיא מופיעה בעולמו האישי והנפשי.
לא פעם, כשמישהו שואל "שאלה באמונה", יש לחלקנו נטיה לקפוץ ולנסות להשיב "תשובה ניצחת". יש לנו רצון להגיד את הדבר "הנכון" כדי "לשכנע" אותו (לפעמים התהליך הזה מתרחש בתוכנו, כשמתעוררת אצלנו קושיה, קול פנימי אחר עומד כנגדה ומנסה ליישב את הקושיה עם העמדה שאנחנו "אמורים" להחזיק בה). זה טבעי ונורמלי. אנחנו כבני אדם מבקשים להישאר בעמדה שלנו ולהצדיק אותה, אנחנו מבקשים להיות צודקים. אלא שאנחנו שוכחים שהשאלה היא פעמים רבות סימפטום, היא מגלה על כאב עמוק יותר. השאלה כפי שהיא יוצאת החוצה היא ניסוח אחד, שטחי למדי, של משהו עמוק יותר. יש כאן נפש ששואלת, וצריך לראות את כל מורכבות הנפש בכדי להבין מה בכלל השאלה. לכל אדם "פרצוף האמונה" שלו, אמונה איננה צביר אמירות/טענות/עובדות או עמדות מסוימות בלבד, אלא הדרך שבה הדברים נקלטים, מעובדים ונוכחים בחיי האדם וברבדי נפשו, ועל כן עלינו לנהוג בכובד ראש מתאים כלפי שאלות הנפש.
מאותה סיבה, "מצב האמונה" של האדם איננו סטטי, אלא משתנה ומתפתח לפי מצב נפשו באותה שעה, לפי מצבו האישי והמשפחתי, ואפילו לפי מצבו הגופני. כמו שמחלה משפיעה על מצב רוחו של האדם, וכמו שעייפות או רעב מחלישים אותו, וכמו שמשבר אישי או משפחתי משפיעים עליו. אולי יש אנשים שאצלם האמונה היא סטטית, אבל אני חושש שהיא בה במידה גם שטחית מאד אצלם. אם מושג האמונה הוא רק להכריז כלפי חוץ "אני מאמין" בלי חיבור אמיתי לדברים, אם זו רק הצהרה, קליפה ריקה מתוכן, אז אולי יותר קל להשאיר את זה במצב סטטי בלי הרבה מאמץ; אבל אם האמונה נוגעת לשורשי ההווייה שלי ולכל רבדי נפשי, אז הגיוני ביותר שגם האמונה תהיה דינמית - כשם שהנפש דינמית.

הספק והאמונה
נקודה שניה, באופן פרדוקסלי דווקא הספק (או האפשרות להטיל ספק) היא המצע שעליו צומחת האמונה. אסביר: באופן אישי אני משוכנע שהאמונה היהודית היא אמיתית ונכונה. אני משוכנע ביסודות האמונה ובאמיתות התורה. רבות נכתב במהלך הדורות כדי לבסס את האמונה היהודית, בדרכים שונות וחכמות. ואף על פי כן, אני לא מכיר דרך לשכנע מישהו באופן וודאי באמת הזו. אני לא מאמין שיש אפשרות להביא את האדם לרמת וודאות של מאה אחוז, שאחריה כבר לא יהיה לו שום ספק ושום פקפוק לעולם.
המציאות מראה שאין נוסחה אחת שמדברת לכולם, ושאין איזו הוכחת קסם שאחריה אין יותר פקפוק. אותם דברים עצמם יכולים ליפול על אוזן קשבת אצל אחד ולהכנס ללבו, ואילו השני יישאר אדיש אליהם לגמרי. יותר מזה: לא בהכרח מדובר על דברים חדשים, אלא אפילו רעיונות ואמירות שאנחנו מכירים מילדותנו - אחד יחוש אליהם חיבור עמוק, ואצל השני - כלום (לעתים התופעה הזו מתרחשת אצל אותו אדם: אותם הדברים בתקופת זמן אחת לא יעשו עליו כל רושם, ואילו בתקופת חיים אחרת יציתו בקרבו אש להבה). מכאן ניתן ללמוד שההבדל הוא כנראה לא ב"מידע" או ב"ידע", אלא באדם - במצבו של מי שקולט את הדברים באותו רגע, בתמונת העולם שלו, בציפיות שלו, בהנחות היסוד, ועוד. בסוד הדבר עומדת נקודת המפגש בין האדם לבין הדברים שהוא שומע, ושני הצדדים צריכים להיות תואמים. הדברים הכי נכונים צריכים להיות מותאמים אליי ולדבר בשפת עולמי, אחרת הם יהיו חסרי משמעות עבורי.
אתה מבקש בדבריך "לדעת", אתה רוצה שתהיה לך ידיעה ברורה, וזו בקשה מובנת. בעולם שלנו חוסר וודאות הוא דבר מפחיד, וידיעה היא דבר שנוסך בטחון. אבל יש כאן איזו אשליה: אנחנו מנסים לתפוס הרבה דברים דרך הערוץ של הידיעה, בהנחה שבדרך זו יהיה לנו קל הרבה יותר לפעול, אבל החיים מראים שידע לא בהכרח מניע לפעולה ולא בהכרח מסייע לאדם. אפשר להיות אדישים לגמרי לידיעה. למעלה מכך, אדם פועל במקרים רבים באופן הפוך ממה שהוא יודע שטוב לו או ממה שהוא יודע שנכון. ה"דבק" שמחבר בין חיי האדם ל"ידיעה" הוא "כלי הקיבול" שלו, הנפש והאישיות שלו. שם נדרשת העבודה.

אמונה וודאות
אבל יש כאן משהו הרבה יותר בסיסי. אי אפשר להגיע לעולם לרמת וודאות של מאה אחוז בכל הנוגע לאמונה, וכך זה צריך להיות מלכתחילה. זה מוּבנה בעולם. רמת וודאות מלאה לא היתה מאפשרת לנו בחירה, אלא היתה הופכת אותנו לרובוטים. האמונה חייבת להישאר בבחירת האדם, ומשום כך היא לעולם תצמח על רקע האפשרות להסתפק, היא תמיד תהיה הכרעה אישית של האדם ולא משהו שנכפה עליו מבחוץ "כי זו אמת מוחלטת".
אם נעמיק יותר, למעשה, כל העולם שלנו בנוי באופן כזה שאלוקים נעלם ממנו. זהו "החלל הפנוי" שהוא השאיר בכדי לאפשר לנו להיות בו. אלוקים מסתתר בכדי לאפשר את קיומנו כבני אדם חופשיים. אם היה מתגלה באופן מלא - האישיות שלנו היתה נמחקת, היינו מוכרחים בכל מעשינו (אם לא מתאיינים לגמרי מול הנוכחות שלו). יש כאן משהו אבסורדי: בשביל לאפשר את קיומנו, בכדי לתת לנו חופש פעולה, בכדי שנוכל לבחור בעצמנו לפנות אליו ולהתחבר אליו - הוא מוכרח להסתתר מאתנו, אבל ההסתתרות הזו עצמה כואבת לנו ומבלבלת אותנו. אנחנו מכירים את המודל הזה מהיחס בין הורים לילדים בחיים שלנו. בגיל הרך האדם מחובר לגמרי להורים שלו ותלוי בהם, וככל שהוא גדל מתרחש ניתוק בניו לבינם (בלשון המקובלים "נסירה"). הניתוק של האדם העצמאי מההורים שלו הוא מצד אחד הדבר הטוב ביותר שקורה לו, ומצד שני הוא מלווה בכאב ובחרדה. מפחיד ומתסכל לעמוד לבד מול העולם ולהתמודד אתו בכוחות עצמך. כמה טוב לתינוק להיות מוגן ומחובק ותלוי; ואף על פי כן, כל אבא ירצה שהבן שלו יסתדר בלעדיו וייפתח אישיות משלו. מסיבה זו האבא כופה את מידת הרחמים שלו ומאלץ את עצמו "לשחרר" את הילד, לעזוב אותו, לתת לו ללמוד ללכת לבד, גם אם זה כרוך בנפילות. גם אם זה נראה כמעשה הפוך מאהבה - האבא נאלץ להסתתר מחיי הילד, בכדי שהילד יבנה את חייו בעצמו. הוא מסתתר אבל מציץ באכפתיות גדולה ובדאגה, "מציץ מן החרכים".
אלא שההסתתרות שלו מותירה אותנו בחוסר וודאות, ויתירה מזו - מקשה עלינו את המפגש איתו. כיצד ניתן לפגוש "אל מסתתר"?
[במאמר המוסגר קצת: אני חושב שהשאלה: איך נפגשים אתו? היא השאלה המשמעותית ביותר בעולמו של האדם באשר הוא, לאו דווקא אצל יהודים בלבד. הקושיה הזו נולדת מתוך הבנה עמוקה של האדם שמציאותו בעולם איננה חסרת פשר, שנפשו איננה חד פעמית, ושכל העולם המופלא שסביבו איננו תאונה מקרית, ומכאן הקושיה: איך אני קושר את עצמי למשמעות של כל זה? ואיך אני קושר את עצמי למי שעומד מאחורי כל זה?
יתכן ולא תמיד אנו חשים בשאלה הקיומית הזו, אבל היא תנאי ראשוני. הקיום שלנו הוא חידתי ומופלא. אמנם החידה הזו לא מטרידה תמיד את האדם, אבל רק אחרי שאתה חש במלוא ישותך את החידה הזו אתה יכול לחפש את הדרך לתשובה. למעשה כל הדתות בעולם באות לענות על הקושיה הזו בדיוק, ומנסות לפתור את חידת הקיום של האדם. לנו יש דרך עתיקה שקיבלנו מאבותינו: כל התורה, והנביאים, והמדרשים, והחכמים לדורותיהם, מנסים לשרטט את הדרך הזו בדיוק: את הדרך לקשור קשר עם אלוקים - סיבת קיומנו ומשמעות קיומנו בעולם].
אני חושב שהנחת היסוד, ממנה יוצאים אל החיפוש, צריכה להיות שההסתתרות הזו, הגם שהיא כואבת, היא בעצם מתנה עבורנו. הקב"ה רוצה שנעמוד במלוא קומתנו ועצמאותנו ונקשור אתו קשר מתוך בחירה. הוא מסתתר כדי שניצור בעצמנו את הקשר אתו ונגלה אותו בעולמנו כפי כוחנו. מכאן אפשר להתחיל במסע החיפוש.
הדרך אל אלוקים היא אינסופית, המאמין תמיד נמצא על אחד משלבי הסולם בדרך, כל אחד לפי דרגתו. אין אדם שכבר השיג את הגילוי השלם ואת האמת המוחלטת, כי האמת הזו היא כל כך ענקית שהאדם לעולם לא יוכל לתפוס אותה בשלמותה. מאחר ומדובר בתהליך - תמיד יהיו ברקע הספקות, תמיד יש את החלקים הלא-מובנים, וזו תמיד חתירה אל קשר, גילוי עוד חלק ועוד חלק. מסיבה זו כתבתי לעיל שהספק הוא המצע שעליו צומחת האמונה. מתוך חוסר הוודאות שאליו הושלך האדם, מתוך העולם הזה - שהוא העלם פני האל - האדם מתחיל לחתור למעלה, בוחר לגלות את פני אלוקים בתוך חייו, וזהו מסע בלתי פוסק (שיש בו כמובן גם נפילות לעתים), אבל הוא יכול להיות מסע מלא עונג, כי בכל פעם אפשר לגלות עוד מִקטע מהאמת, לגלות יותר מפניו של האלוקים, ללכת בעקבות הסימנים שהוא השאיר, למצוא את החרכים דרכם הוא מביט ולקשור איתו קשר ממשי.
אני חושב שהאדם לא צריך לשאוף לפתור בהכרח את השאלות, כי רבות מהן עמוקות ואין להן תשובה מלאה. אולי עם הזמן תיחשף לנו מעט מן התשובה, אולי כולה, ולעתים אף לא מקצתה; אבל האדם כן צריך לחתור ל"מפגש" עם אלוקים. אם יזכה וייווצר מפגש כזה הרי שהשאלות יהיו הרבה פחות מטרידות, שכן גם אם אני לא מבין הכל וגם אם יש לי קושיות - אני עדיין יודע שנפגשתי איתו, וזה אושר גדול ורפואה גדולה.

משל מלך הודו - ידיעה ומפגש
יש משל שאני אוהב, שנקרא "משל מלך הודו", שכתב רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי". אכתוב אותו כאן ממש בקצרה, במילים שלי (ראה כוזרי, מאמר ראשון, אות יט ואילך):
החכם היהודי ("החבר") שואל את מלך כוזר: מה היה קורה אם היו מספרים לך סיפורים על קיומו של מלך בהודו, ועל מעשיו הנפלאים, והיו דורשים ממך להעריץ מלך זה, לשבח אותו ולספר על חסדו - וכל זאת רק על סמך השמועה, האם היית עושה זאת?
על כך עונה הכוזרי: וודאי שלא, שכן הייתי מטיל ספק בכל הפרטים ששמעתי: מנין שמלך הודו כל-כך מיוחד?! מנין שבכלל יש מלך בהודו?!
ומה היה קורה, שואל "החבר", אם היו באים אליך מגיעים שליחים ישירים ממלך הודו, עם מכתב חתום ממלך הודו, ועם מתנות ייחודיות שמתאימות רק למלך כזה, האם אז היית נוהג באופן שונה?!
מה שאני אוהב במשל הזה הוא שהוא יוצר הנגדה בין שני מצבים שקיימים אצלנו ביחס לאמונה: מצב אחד שבו אני יודע על המלך רק באמצעות "מידע" - באמצעות מה שמדברים עליו ומספרים עליו, וזאת בעצם ידיעה חיצונית, אלו "נתונים" שמגיעים אליי; והמצב השני הוא שאני יודע על המלך בגלל שהיה בינינו "מפגש". המפגש הוא חוויה בלתי אמצעית, שאי אפשר לטעות בה. ברגע שנוצר בינינו מפגש, אני לא צריך להסתמך על "סיפורים", על "מידע", על דיבורים *על* קיומו של המלך, שכן אני חוויתי את המפגש בעצמי, וזו ידיעה פנימית ואישית שלי.
יש כאן הבדל מהותי בין מי שיודע על קיומו של אלוקים מתוך מה שמדברים (וגם הבנה שכלית היא לצורך העניין חיצונית באותה מידה) לבין מי שחווה מפגש. הנקודה המשמעותית היא ש"מפגש" זה משהו שהוא תמיד אישי ואי אפשר להעביר אותו הלאה. שכן אם חוויתי מפגש ואני מספר לך על כך, אצלך זה כבר רק מידע חיצוני, זה רק סיפור. אצלך זה משהו שאני מדבר עליו, אי אפשר להעביר את חווית המפגש למישהו אחר שלא באמצעות מילים, והמעבר לרובד של המילים הוא בעצמו כבר הימצאות במקום חיצוני יותר. רק אם אתה בעצמך תחוש במפגש - תדע על מה אני מדבר.
יש גבול למקום שאליו יכולים להביא אותי המילים, ההסברים והשכנועים. התהליך השכלי חשוב מאד ואסור לזלזל בו, וודאי שהאדם צריך למצוא תשובות מניחות את הדעת ולהשתכנע ברובד השכלי, אבל יחד עם זאת הוא צריך לחתור אל המפגש, אל החיבור שמעבר להסברים. כשנוצר מפגש - הרבה מהשאלות השכליות מתעמעמות. גם אם הן שאלות מצוינות ועדיין לא מיושבות, אפשר לשים אותן בצד לרגע - שהרי פגשתי אותו וחוויתי את קיומו, ומה לי שאיני מבין בדיוק את הדרך שבה הוא מתגלה ואת הדרך שבה הוא מנהיג את עולמו וכדומה (בימי הביניים עסקו חכמי עמנו בביסוס האמונה על פי הפילוסופיה היוונית שהיתה בבסיס החשיבה אז, ועמלו הרבה על הסברים ליישב את האמונה היהודית עם שאלות רבות שיצרה תורת אריסטו. לעומתם, רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' מעלה על נס את ה"נסיון" שיש לנו כעם בכך שחווינו [ועדיין חווים] "מפגש" עם אלוקים, ומשום כך השאלות הפילוסופיות - ככל שיהיו נכונות - יכולות להישאר ברמה האינטלקטואלית, אבל פחות מטרידות אותנו במישור הדתי).
המפגש הזה מתקיים בעולם יום יום. על אף שאלוקים מסתיר את עצמו, אפשר לפגוש אותו. הרבה אנשים יכולים להעיד על כך, אבל כאמור, צריך להתנסות בזה בעצמנו. בדרך כלל זה לא מגיע כמתנה, כגילוי מלמעלה, אלא דרושה לכך חתירה של האדם מלמטה כלפי מעלה. בעולם הזה - הוא אחראי על הגילוי, הוא זה שחושף את פני האלוקים, הוא זה שיכול להגביר את הנוכחות האלוקית בעולמו. מדי פעם מאיר ברק, מדי פעם הוא מצליח לראות אור אלוקי בחייו, מדי פעם יזכה לראות שהקב"ה מדבר אליו, דרך הבריאה, דרך הסובבים אותו, או בדרכים אחרות. הוא יזכה לראות בחיוך מלמעלה. יזכה באהבה.

באופן מעשי
הארכתי מדי, ואיני בטוח כלל שקלעתי למה שאתה חפץ לשמוע, שכן כאמור יש כאן עניין מאד אינדיבידואלי. אנסה מכאן לרדת קצת לפסים מעשיים יותר, ואקוה שתמצא בכך איזו עצה בשבילך או שביב רעיון שיכוון אותך.
אתה מבטא כאב גדול ואני מזדהה איתך מאד; אך אפשר לקחת את המקום שאליו הגעת גם כקריאת אתגר, כבת קול המכריזה "לך לך מארצך". הוּצאת מ"אזור הנוחות" שלך, הושלכת למסע - מסע בירור והעמקה, מסע חיפוש מחודש אחרי שורשים. לא מזמן קראנו על מ"ב המסעות שעברו בני ישראל במדבר, וגדולי החסידות אומרים שכל אדם עובר בחייו מ"ב מסעות. אז הנה כנראה עוד אחד ממסעותיך.
אני לא מכיר אותך באופן אישי ולכן אכתוב בקווים כלליים רעיונות שאפשר לפעול בהם, ואולי תמצא בהם תועלת.
אפשר לחלק את העבודה המעשית לכמה מישורים:

המישור השכלי/תודעתי - על אף הדברים לעיל חשוב לי להדגיש שיש המון מקום להתקדם במישור השכלי, בלימוד בכל מרחבי התורה, בדרכים חדשות ומרעננות, בלימוד הגות יהודית מסוגים שונים, ועוד. אינני מכיר את הרקע שלך או ההשכלה התורנית שלך, אבל הייתי ממליץ לך למצוא ערוצים חדשים של למידה, שהדברים ה"ישנים" יהיו "חדשים בעיניך". לנסות למצוא את ה"מפגש" דרך לימוד התורה, לנסות להתחבר בדרכים שעוד לא ניסית - אם זה על ידי רבנים מסוג אחר (בכתב או בעל פה), ואם זה בצורה אחרת של לימוד (נושאים אחרים, סגנון לימוד אחר). מישור זה כולל מציאת חברה מתאימה, או קהילה מתאימה ללימוד. הדגש הוא לא על הידיעה בלבד אלא על צורת וחווית הידיעה. כך לדוגמה, אדם שחסר לו ידע נרחב, והוא מכיר את התורה באופן שטחי - צריך להגביר את הידיעה שלו בשטחים נוספים, לעומק ולרוחב. דוגמה אחרת: אדם שמגיע ממקום שהוא "אידיאולוגי" מאד - שהשיח בו הוא תמיד במילים גבוהות וב"דוגמות", צריך לחפש אולי להרפות ולנסות להתחבר אל התורה בדרך נפשית יותר ורגשית יותר, וכן להיפך.

המישור הגופני - היום אנו יודעים על הקשר המיוחד בין הגוף לנפש, על כך שלגוף יש השפעה מיוחדת על הנפש, וכן להיפך. לגוף יש שפה משלו והקשבה משלו, ובאמצעות הפעלת הגוף ניתן ללמד את האדם דברים שאי אפשר ללמד דרך התודעה שלו. אפשר ללמוד דרך הגוף באופן שלא ניתן דרך השכל. זהו ערוץ שונה שקולט ומשדר בתדרים שונים. אני חושב שבכך טמון גם סוד המצוות המעשיות. המצוות הן אמצעי מדהים "לחנך" את הגוף וממילא את האדם דברים שאולי אי אפשר ללמוד בדרך של תודעה רגילה. הגוף עושה מעשים ועל ידי כך האדם מתחבר. זהו נושא שאפשר להאריך בו, ואכתוב כאן רק בקצרה: יש אנשים שעודף חשיבה דווקא עומד להם לרועץ ומבלבל אותם, ואת העשייה בפועל הם מזניחים במחשבה (מוטעית): "עד שאני לא מבין בשכל - אני לא עושה". אבל לעתים התהליך הוא הפוך ההבנה מגיעה בעקבות העשיה. כמו בריקוד. אדם שמח רוקד (התודעה מביאה להפעלת הגוף), אבל אפשר גם הפוך: אדם מתחיל לרקוד ומכך נעשה שמח (הגוף מפעיל את התודעה). באותה מידה מצוה יכולה להכניס את האדם למצב (Mood) של אמונה.
[במאמר מוסגר: יש נקודה נוספת, שאינה נוגעת למעשי המצוות, אלא למסגרת ההלכתית. ביהדות יש מסגרת קבועה של מעשים שאנחנו מחוייבים אליה. ההלכה נועדה לשמור על המסגרת, שהמעשים יימשכו בכל עת, גם אם הכוונה נחלשת או נעלמת. כדי שהדבר לא יהיה תלוי רק במוטיבציה של האדם, במצב הרוח שלו וכו'. מעין מה שנאמר על מצוות בחו"ל, על הפסוק בירמיה "הציבי לך ציונים" דרשו חז"ל: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ - היו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים..." (ואפשר לומר את זה גם על גלות של האדם בתוך עצמו, ועל יציאה לחוצה לארץ המובטחת של עצמו) אבל צריך שלא לבלבל בין האמצעים למטרה. המסגרת נועדה לשמר את המעשים, אבל המטרה היא התוכן שצריך ליצוק לתוך המסגרת. לעתים המטרה היא בעצם תחושת המחויבות וההקרבה, אבל מעשי המצוות טומנים בחובם גם תוכן חיובי עשיר. ההלכה היא מסגרת 'אימונית' (מלשון 'אימון' Training), שהיא אמצעי להוביל את האדם אל המטרה - תודעה מסוימת, קשר עם הקב"ה, תיקון המידות, וכן הלאה.
אפשר להזכיר כאן את ההבדל בין יראה לאהבה שמובא בחז"ל: "עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט" (ירושלמי ברכות ט, ה). יראה יוצרת תחושת כפייה, וכפייה עלולה לגרום לאדם לבעוט, או לעשות את הדברים כפי שכפאו שד. לעומת זאת, אהבה מגיעה מבחירה - היא לא דבר שמוכרחים לעשות. היא משהו שנובע מתוכי בהנאה. האהבה מבוססת על חירות. חייבים את המסגרת - את היראה - כי היא שומרת עלינו בזמנים שאנחנו פחות מחוברים; אך חייבים למלא אותה באהבה - ורוח האהבה היא חופשית לגמרי והיא בבחירתו של האדם].
אני רוצה להזכיר בהקשר הזה משהו בעניין מצוות התפילה, כיון שהזכרת אותה במכתבך, למרות שזה נושא שדורש אריכות גדולה.
ראשית, התפילה היא דוגמה מעניינת למצווה שבה משולבים המעשה והתודעה, וכן גם: האהבה והיראה, או החירות והכפייה.
המעשה והתודעה - כשאני מכופף את ברכיי, כורע ומשתחווה אל מול האלוקים, אני מפעיל את הגוף שלי ומשתמש בו כדי לציין הכנעה; כשאני פורס את ידיי למעלה, אני מפעיל את הגוף ומשתמש בו כדי לציין כמיהה או השתוקקות. מילים לא מספיקות, זהו דיבור בשפה אחרת: אני רותם את הגוף למחווה מול אלוקים. במקביל - הפעולה עם הגוף מחלחלת גם אל התודעה, ובעזרת המילים אני משלים את המחווה הגופנית.
ההלכה מחייבת אותנו להתפלל שלוש פעמים ביום, ולומר בכל פעם נוסח קבוע. זו המסגרת. שלוש פעמים בכל יום, אותן המילים באותו הסדר. את התוכן הפנימי אנחנו צריכים ליצוק לתוך המסגרת. את סערות הנפש, את הרגשות השונים המתרוצצים בנו, את ההשתוקקות, וגם את הספקות והפחדים, את החלקים הכי אנושיים שלי - כמו השאיפות הכמוסות והבקשות הפשוטות, את כל זה אנחנו חופשיים להכניס לתוך המסגרת. יש כאן "משחק" עדין בין חופש למסגרת, וכך זה גם בחלקים אחרים של המערכת הדתית והאמונית.
אבל יש נקודה חשובה יותר, לעניות דעתי, כשמדברים על תפילה. נדמה לי שיש נטיה לחשוב שאנשים ש"מתפללים טוב" - אלה אנשים צדיקים, מושלמים באמונתם, נקיים במעשיהם, וכן הלאה. לאנשים כאלה - אין הרי שום בעיה. הם נגשים אל התפילה, וכל המילים שם מתאימים להם ומשקפים את דעתם ואת רגשותיהם. הפלא ופלא. אבל זו טעות גדולה. התפילה בעיניי היא זירת אימון אינסופית. היא שדה שבו מתחילים להתאמן על האמיתות, שבו מתרגלים את התודעה הנכונה, שבה מתחילים לטפס לקראת דיאלוג עם אלוקים, דיאלוג שלא תמיד מצליח - כי לא כל תפילה מצליחה ומוצלחת. זהו שטח אימונים באמונה. אל התפילה לא באים שלמים ו"מחוברים" - ההיפך הוא הנכון: התפילה היא כלי לתרגול, היא נועדה לעבודה על החיבור. התפילה היא כלי דרכו אנו מכניסים את אלוקים לחיינו. אנו קוראים בשמו, ומנכיחים אותו במציאות הארצית שלנו. אנחנו מנווטים את הצמאון שלנו לקשר, למשמעות, להבנה של העולם, אל המקור של הכל, ולאט לאט מחברים נימים דקים של קשר, ולאט לאט אכן נוצר קשר ואנו מתרוממים ונתרמים ממנו.

המישור האישי - כאמור, אי אפשר לנתק בין המצב האישי והנפשי ובין האמונה. לעתים התחושה של חוסר משמעות או של חוסר אמון נובעת מקונפליקט בחייו של האדם, ממשבר שהוא נמצא בו, או מאיזה כאב שמלווה אותו. במקרה כזה, אין טעם לטפל בסימפטום, ויש לברר את מקור הכאב ולרפא אותו. לעתים משבר אמוני הוא כעין איתות שאנחנו לא נמצאים במקום הנכון ברבדים "פשוטים" יותר בחיינו. לעתים מצב נפשי של עצבות או דיכאון ישפיעו על כך, לעתים קושי בתחום היחסים בתוך המשפחה או בתוך הקהילה, וכן הלאה.
האמונה מבוססת על רגש בסיסי חשוב של "אמון": אמון בבני אדם, אמון בחברה, אמון בעולם. לעתים חווית האמון הכללי שלנו נפגמת, ואז יש לעבוד על העניין הזה, בלי קשר לדת או אמונה. הייתי ממליץ לבחון גם את המישור הזה - לברר האם כואב ואיפה כואב, מה חסר ואיפה, ולנסות להשלים את החסר ולרפא את הכאב. אלוקים מדבר אלינו דרך הבריאה, דרך התורה ודרך בני אדם, ולעתים קשה לנו לראות את היופי בגלל שאיזה עננה מערפלת את עינינו ומכבידה על הראיה שלנו, קשה לנו להבחין מבעל לזה באור האלוקי. חז"ל אומרים שהשכינה מתגלה בתוך מערכת יחסים טובה בין בני אדם ("איש ואשה זכו - שכינה ביניהם"), חז"ל מלמדים אותנו לזהות את הטוב והיפה בעולם כרצון ה' וכגילוי אלוקי, אבל אם האדם חווה את העולם כנוקשה, כמאכזב, כקר, כאכזרי, אז משהו חוסם אותו מלחוות את האור הזה.
ולכן הייתי אולי ממליץ לך לנסות להבין איפה אתה עומד מבחינת כל הדברים האלה, במישורים שונים בחייך. יש אדם שצריך להחכים וללמוד, ולהשקיט את שכלו, כי הוא טיפוס שכלתן יותר וכל העולם עובר אצלו דרך השכל (וצריך להבין שיש מישורים נוספים), ויש אדם שצריך מפגש מעשי - לתרגל את המפגש עם האלוקי, ולהכניס את זה לחייו, אם בדרך הרגשית ואם בדרך המעשה. יש אדם שנפשו איננה פנויה בשל כאבים שונים בחייו, במישור המשפחתי או החברתי וכדומה, ואז צריך להפנות את המחשבה על טיפול באזורים האלה והבראה שלהם. אלה רק דוגמאות כלליות, אך אני מקווה שהרעיון ברור.
הזכרת שיש לך ילד עם אוטיזם, ואני מבין שזו חוויה כואבת ומטלטלת עבורך. לבי איתך. אין ספק שצריך לקחת בחשבון את החוויה הזו ולחשוב איך לעבד אותה, איך להתמודד ואיך לקבל כוחות להתמודד, אולי בעזרת אנשים מתאימים מתחום הייעוץ והטיפול. התמודדות עם ייסורים היא לא רק קושי במישור האישי אלא גם שאלה דתית כבדת משקל, ואין סיבה שתצטרך לשאת אותה לבדך.

כמה שורות לסיכום:
הצבת בשאלתך את עניין הידיעה, ושאלת מדוע אי אפשר לדעת באופן ברור וסופי שהאלוקים אמת ותורתו אמת. התשובה שלי היא שעלינו לשאוף לדעת כמה שיותר, אבל עלינו לחפש את המפגש, כי הידיעה לבדה עקרה. הידיעה המוחלטת אף איננה אפשרית כי היא תבטל את החופש שלנו לבחור, וכל האידיאל הוא מערכת יחסים בין האדם לבוראו, המבוססת על שני "פרנטרים" שבחרו להיות במערכת יחסים. אלוקים מסתתר כדי שנחפש אותו ונגלה אותו והאדם נדרש לגייס את כוחותיו למסע הזה. האמונה היא בחירה והכרעה של האדם וזה מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת. החופש לבחור הוא אמון שהקב"ה נותן בנו כבני אדם. הוא מבקש שנגדל כאישיות עצמאית ונבחר בו מתוך חופש. אמנם, כחלק טבעי ממציאות זו, וכחלק מהאנושיות שלנו, יש זמנים של חולשה, ומדובר בתהליך שיש בו עליות וירידות. הגיוני מאד שגם המצב הנפשי והאישי ישפיעו על התהליך הזה ויפגמו בו, ולכן צריך להתחיל לטפל במישורים הבסיסיים האלה, אמונה בריאה - בנפש שמחה ובריאה.
אני בטוח שלא עניתי על כל השאלות. השתדלתי לכתוב רעיונות וקווים כלליים מנקודת המבט שלי, אבל הדברים ארוכים, ובעיקר מאד אישיים. אף פעם לא אצליח לתאר מה תהיה הדרך שבה אתה תתחבר לאמונה, כי זהו מסע אישי ונפשי שלך בלבד.
אני מאחל לך הצלחה במסע הזה, מאחל לך את כל הטוב, ומאחל לך "מפגש" אמיתי עם הטוב.
בהערכה ובאמונה - בך,
אלי

[email protected]>

נ.ב. אני מפנה אותך לתשובות נוספות שכתבתי בנושא, כאן וכאן, אולי ישלימו את הדברים שניסיתי לומר לך.

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
6 תגובות
  1. אברהם הגב

    אלי היקר. תשובתך נפלאה (כתמיד).
    מעניינת, אמיתית ונוגעת.

    ולך שואל יקר, אפנה אותך לדרשה קצרה שנשא ר' משה שפירא זצ"ל בסעודת הברית של בני. תמצא את זה באתר של 'קול הלשון' בתוך התיקיה 'עניינים שונים' של הרב שפירא תחת השם "בסעודת ברית לתינוק עם תסמונת דאון". מקווה שזה יועיל מעט….
    אם תרצה לשוחח עם אב נוסף לילד מיוחד (על כוס קפה ועוגה) על ההורות המיוחדת שלנו ועל המשמעויות הנלוות (כגון אלו שהעלת בפנייתך), תבקש מאנשי אקשיבה היקרים לתת לך את פרטי הקשר שלי, יותר מאשמח.

    ואלי, שוב, יישר כחך על התשובה.

    בידידות.
    אברהם

    • פלונית הגב

      לא מצאתי את הכתובת של הדרשה… אם ניתן לקבל את הקישור אשמח לכך.

  2. חן הגב

    תשובה נפלאה, ישר כח!
    כתבת רעיון שנתקלתי בו בדיוק השבת, בספרו של האדמו"ר מפיאסצנה, חובת התלמידים:
    " כך הוא הדבר, אנו במצבינו ובדורינו… שבשיכלנו שכל אנושי אי אפשר לנו לחקור ולדעת שום דבר רוחני, אלא אף לעורר את עצמינו ולגלות מעט מפנימיות נפשינו מחוץ למכסה גופינו, יכולים אנו בדברים האוחזים את הרוח ואת הנפש יותר מאשר בדברי עיון"
    זה ספר חסידי יקר שהתחלתי לקרוא בו, והוא נותן כלים מדהימים להתחבר לאמונה ולבורא דרך הרגש והפנימיות בצורה שלא הכרתי.
    מאוד התחברתי למה שכתבת, שיש הרבה דרכים חדשות להתחבר למורשתנו הישנה, אם ע"י הרצאות של מגוון סגנונות רבנים, אם ע"י ספרים בני דורנו ועוד.
    הצלחה רבה במסע לשואל, ולכולנו.

  3. נפעם הגב

    וואו, וואו, וואו!
    איזו תשובה. איזו גאונות. איזו בהירות ואיזה רגש.
    מפעים ממש.

  4. ענבר הגב

    תשובה נפלאה ומחכימה!
    יישר כח.

  5. אורי הגב

    תשובה נוגעת ללב.

    יחד עם זאת – לא ברור מדוע אלוהים היה חייב להתחבא על מנת לאפשר לנו בחירה חופשית. אדם וחוה ראו את אלוהים ודיברו איתו ובכל זאת קיבלו בחירות חופשיות לגמרי להמרות את פיו – כך שזה אפשרי לקבל החלטה חופשית ואפילו לעשות מעשים "רעים" כמו לאכול פרי גם אם אתה מודע לאלוהים בצורה מלאה ושלמה, כך גם קין, אברהם, יעקב, משה, כל עם ישראל במעמד הר סיני, וכל הנביאים שהתנבאו – רבים מהם המרו את פיו של אלוהים וחטאו, התווכחו איתו, ושמרו על חופש בחירה מוחלט במעשיהם למרות שהם נחשפו אליו באופן חד משמעי ובלתי ניתן לערעור – חלקם אפילו ראו את פניו ולא מתו למרות הפסוק המפורש! כל מה שהאדם ששאל את השאלה ביקש זה סימן אחד ברור – הוא לא ביקש להיחשף לאלוהים כל רגע ורגע.

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן