מאת:

התפרסם בתאריך:

03/06/2021

משתלם להיות צדיקים? אז למה רק הצדיקים נפטרים?

שאלה מקטגוריה:

שבוע טוב, תודה על האפשרות לשאול…
יש לי שאלה , שהייתי חושבת אותה עוד בתור ילדה, ששמעתי על כל מיני אירועים , פיגועים וכ..(שלא נדע) בעקבות האסון המזעזע במירון השאלה הזאת שוב עלתה לי והחלטתי לנסות להבין, עד כמה שאפשר..
תמיד שהייתי שומעת על אנשים שנפטרו בצורה טרגדטית, או על רבנים גדולים, היו אומרים שהם קורבנות ציבור, במקום צרה גדולה יותר, או שה' לוקח את הטובים , את אשר יאהב ה' יוכיח, צדיק ןרע לו , כי הוא מקבל את השכר בעולם הבא וכ… והמסקנה היחידה בתור ילדה שנוצרה אצלי היתה ש: "אסור לי להיות צדיקה או טובה מידי" כי אז אני אמות חלילה, ואז מה אם אומרים שהשכר בעולם הבא הוא רב יותר , ומי שסובל פה למעלה לא יסבול, אני לא רוצה לסבול, ואם אומרים את אשר יאהב ה' יוכיח אז אולי חלילה.. עדיף שלא יאהבו אותי ככה?.. כי עם כל האמונה שבעולם הבא טוב יותר וכ.. בתכלס מי רוצה למות?… ואילו על הרשע רשום "כי לא אחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה".. כלומר הקב"ה רוצה שהוא יחייה ויתקן? אז אולי צריך להיות קצת רשעים?.. כדי לחיות? ולא טובים מידי ?

תשובה:

שלום וברכה,

אני מודה לך על השאלה, שעוררה בי מחשבות רבות. אקווה שתמצאי בדברים הבאים תשובה לשאלתך.

אני רוצה להתחיל קודם כל מהפחד. הפחד מהמוות. זהו פחד טבעי, עמוק, שכל אדם חווה אותו. המוות מכה אותנו בהלם, ואנו מתקשים להתמודד איתו. לעתים אנו בורחים מלעמוד מולו, מדחיקים, או מנסים להרבות במילים ובהסברים, ובכך מקלים מעלינו את העמידה וההתמודדות מול השבר והערעור שיש בעצם המוות. אבל האמת היא שראוי ונכון להודות בקיומו של הפחד ומותר לפחד.

חז"ל קבעו ששלושת הימים הראשונים לאחר הפטירה מיועדים "לבכי". הגמרא אומרת ש"אָבֵל – אין לו פה". כלומר, קודם כל צריך לעמוד מול המוות ולשתוק, קודם כל לבכות – בלי לדבר. הנטיה שלנו היא להכניס את הדברים במסגרת של הגיון והסבר, כדרך להתמודד עם חוסר האונים, אבל האמת היא שההסבר הוא לפעמים גם סוג של בריחה מעמידה מול האימה הגדולה שיש במוות. אחת מן הצורות של הבריחה הזו היא הכחשה: לנסות להכחיש את הכאב. בצורה הקיצונית שלה אנו מנסים להפוך את היוצרות – להגיד על רע שהוא בעצם טוב. בין היתר, מנסים למצוא נוסחאות כאלה גם כלפי המוות, גם אם אנחנו מרגישים ויודעים שזה דבר רע בהחלט.

התורה אומרת שהמת מטמא, והרש"ר הירש כותב (בפירושו לתורה במספר מקומות) כי הסיבה לכך היא שהמפגש עם המוות פוגע בכושר המוסרי והרוחני של האדם. הוא מסביר את זה באריכות בדרך משלו אבל אכתוב זאת במילים שלי: המפגש עם המת מעמיד בסימן שאלה את הרצינות שבה אנו מתייחסים אל החיים, הוא מעמיד בסימן שאלה את הערכים שלנו, את המאמצים שלנו להתנהג כפי שצריך, הוא גורם לנו לפגוש בעוצמה גדולה בהסתר פנים. אם החיים הם גילוי של אור פני ה', הרי שהמוות הוא סילוק האור.

זהו המצע שלדעתי עליו להתחיל לדבר על שאלתך. קודם כל להבין ולהכיר ברגשות האנושיים הבסיסיים כלפי המציאות הזו שנקראת מוות, ובוודאי שכלפי מוות טראגי של אנשים שנלקחים בדמי ימיהם בנסיבות קשות. התעלמות מהרגשות האלה ופנייה רק לדיבורים תיאורטיים בטעות יסודה. גם הרגשות שיש לנו כלפי המוות, הפחד הקיומי של האדם, הם חלק מהנפש שלנו כפי שרצה הבורא שתהיה לנו. עלינו להקשיב לרגש הזה שעולה בנו, לא להתכחש אליו, וללמוד כיצד מתמודדים איתו.

מכאן אני מגיע לנזק שיכול להיווצר מכך שהאדם שומע מישהו מדבר בשם התורה ובשם השקפת היהדות היהודית והוא מקבל את הדברים בלי הפעלת ביקורת או מנגנון סינון, ואינו שואל את עצמו האם הדברים מתאימים לו ונכונים עבורו.

כולנו יודעים שעלינו לשמור על עצמנו מלהיחשף לתכנים לא טובים, שעלולים להשפיע עלינו לרעה, אבל פחות מדברים על כך שלעתים גם השקפה רוחנית מסוימת, עלולה להזיק לנו ולהשפיע עלינו באופן שלילי. חז"ל לא היססו לומר שהתורה עצמה, אותה תורה, עלולה להפוך ל"סם מוות" לאדם שלא זוכה. "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – סם מוות". לעתים מדובר על דרך בעבודת ה', שעבור אדם אחד יכולה להיות דרך שגורמת לו להתעלות ולהתחבר, ואילו עבור מישהו אחר – עם מבנה נפש שונה – עלולה דרך זו להיות לו סם מוות ממש ולגרום לו לפרוק עול, או לחיות בצורה לא בריאה ואפילו מעוותת.

אני חושב שהדברים נכונים גם כלפי השאלה שלך: את מציגה דעה או מחשבה, לפיה: "אלוקים לוקח את הטובים". לפני שאני ניגש לדון האם הרעיון עצמו נכון או לא (ואקדים כבר במילה אחת, התשובה היא: לא!), האדם צריך לשאול את עצמו קודם כל האם הוא נכון עבורי. אם אני מרגיש שאמירה כזו מדכאת אותי ומרחיקה אותי מעבודת ה' ומהתנהגות טובה – הרי שלפחות ביחס אליי דעה כזו היא לא נכונה ולא אמיתית.

כעת אגש לעצם הטיעון – "אלוקים לוקח את הטובים". אתחיל מתגובה פשוטה על כך, ואחר כך אנסה להרחיב ולהעמיק קצת:

המשפט "אלוקים לוקח את הטובים" פשוט אינו נכון!

ראשית, הוא כנראה לא נכון עובדתית (האם באמת נפטרים דווקא האנשים הטובים? אמנם רגילים להספיד את התכונות הטובות של אנשים שנפטרו ולהבליט אותן, ואכן נכון שלעתים נפטרים אנשים צדיקים ומיוחדים מאד, אבל האם תמיד הנפטרים הם טובים־יותר מאנשים שנשארו לחיות? האם בכלל יש לנו דרך למדוד זאת?).

בנוסף, המשפט הזה לא נכון מבחינת השקפת היהדות, כפי שעולה מלימוד במקורות, במקרא ובדברי חז"ל.

מלבד שהמשפט הזה לא נכון, ומלבד הנזק הרוחני שיכול לצאת ממנו, אני תוהה אם אין כאן אפילו ח"ו חירוף וגידוף כלפי שמיא.

כעת אנסה להרחיב:

הנחת היסוד הראשונה היא שמה שאנחנו חווים כטוב וכרע, אלו באמת חוויות אמיתיות ונכונות. חייבים להניח שמושגי הטוב והרע הם מושגים שאנחנו כבני אדם יכולים לתפוס, לפחות ברמה הבסיסית.

מוות וייסורים הם דבר רע, ובריאות ואריכות ימים – הם דבר טוב. פסוק מפורש מקביל בין הדברים: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. החיים – דבר טוב. המוות – דבר רע.

לפיכך, אדם שאומר על מוות שהוא בעצם דבר טוב מעוות את ראיית המציאות שלנו והוא למעשה דובר שקר.

חז"ל אומרים שעל שמועות טובות האדם צריך לברך "ברוך הטוב והמיטיב", ואילו על שמועות רעות: "ברוך דיין האמת". מי שיחליט שהוא רוצה לברך "ברוך הטוב והמיטיב" על דבר רע שקרה לו, על פטירת קרוב משפחה לא עלינו, או על אסון אחר, מתוך טענה שזה בעצם דבר טוב, אזי ברכתו תהיה לבטלה והוא לא יהיה מברך אלא מנאץ. הברכה המתאימה היא "ברוך דיין האמת", מתוך אמונה – שאותה אנחנו אכן יכולים להכיל פה בעולם – שהקב"ה אינו עושה עוול במשפט: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

אמנם, אנו מורגלים לומר "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" (=כל מה שעושה ה' – לטובה הוא עושה) – אבל צריך לשים לב לדיוק חשוב: איננו אומרים שהדבר בעצמו "טוב", אלא מאמינים שהוא "לטוב" – כלומר מוביל בסופו של דבר לטוב. למרות שאנחנו לא רואים את זה בעיניים שלנו בשלב הזה. אנו מאמינים שלמרות שכעת זה רע בעינינו ועצוב לנו (ולא טוב!), אף על פי כן – הקב"ה מנהל את הדברים באיזו דרך מופלאה שנסתרת מאתנו ומוביל אותם לידי כך שבסוף יצמח מזה טוב גדול.

אוי ואבוי אם נתבלבל ונתחיל להגיד על טוב שהוא רע ועל רע שהוא טוב. על כך מתאימים דברי הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע – טוֹב, וְלַטּוֹב – רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

אם נתכחש למראה עינינו ונתחיל להגיד על רע שהוא טוב, אזי כל תפיסת המציאות תתערער אצלנו ונאבד את כושר השיפוט הכללי בעולם, וההבחנה הבסיסית בין רע לטוב. עיוות כזה של התחושות הבסיסיות והמבט הבריא שהקב"ה נטע בנו, עלולים להביא לתופעות נוראות. כך קורה שבשם הדת אנשים יכולים לגרום לכאב לשני, בטענה שהם בעצם עושים לו טוב, ואפילו להתעלל פיזית ונפשית באחרים ולטעון שזה "הטוב האמיתי".

כאמור, המשפט "אלוקים לוקח את הטובים" איננו נכון מבחינת השקפת היהדות.

ההשקפה כאילו הקב"ה רוצה שהצדיקים ימותו, או שאין חשיבות לחייהם בעולם הזה, או שמי שצדיק "יותר מדי" סופו שיילקח מן העולם – השקפה זו היא טעות גמורה, והיא מנוגדת לדרך התורה!

אני מוצא לעצמי חובה לכתוב בהחלטיות, למרות שהדברים עמוקים ומורכבים וארוכים יותר. אני מרגיש חובה כזו כי נוצר כאן מצב של הסתכלות מעוותת על הקב"ה, אולי אפילו בגדר חירוף וגידוף כלפי שמיא ח"ו, כביכול רצונו וחפצו של הקב"ה הוא להמית את הצדיקים.

האמת הפשוטה, שעולה מקריאה של התורה באינספור מקומות, היא שהקב"ה חפץ בחיי האדם בעולם הזה, ומחשיב את חייו כאן מאד:

דוד המלך אומר בתהלים: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" – הקב"ה איננו חפץ במות האנשים הצדיקים, וכפי שרש"י מפרש שם: "הראני הקב"ה שדבר קשה וכבד הוא בעיניו להמית את חסידיו…".

פסוקי התורה לרוב מבטיחים חיים טובים ואריכות ימים כאן בעולם למי שדבק בה' ומקיים את מצוותיו. כך לדוגמה, אנחנו אומרים בכל יום את פרשת "והיה אם שמוע", שבה מותנה השפע הגשמי בקיום המצוות. פרשה זו מסתיימת בפסוק: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

כאן מדובר על חיים גשמיים וברכה פה בעולם הזה. ופסוקי התורה, הנביאים והכתובים, מלאים במסר הזה: הטוב שאנו חווים הוא אכן טוב, והרע שאנחנו חווים הוא אכן רע. מוות, מלחמות, ייסורים ומכות, מריבה בין אנשים, בדידות, עניות – כל אלה הם רע, והפכן – חיים, שלום, שלווה, חברות וזוגיות, רווחה כלכלית – כל אלה הם טוב.

אמנם, העולם שלנו לא מתוקן ויש בו הסתר פנים, ואנחנו לא רואים שבהכרח עשיית טוב מובילה לטוב (כמו בהבטחה של "והיה אם שמוע…"). אנחנו לא רואים באופן ברור את המערכת הזו של שכר לטובים ועונש לרשעים, אבל זה הדבר המקולקל בעולם שלנו, זה הדבר הלא-מובן. זו שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שמשה רבינו התקשה בה ולא קיבל תשובה. ירמיהו הנביא כותב שאלה זו בצורה חריפה מאד: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד". השאלה הזו נחשבת שאלה רק מפני שזהו מצב לא-נורמלי ולא צודק. גם משה רבינו וגם ירמיהו הנביא ידעו ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", ובכל זאת הקושיה אצלם נותרה בעינה, כי בפועל הרע הוא רע, ואי אפשר להכחיש את הרע ולומר שהוא בעצם טוב.

ולמרות שיש אנומליה, ולמרות שיש מציאות הפוכה כזו של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (שהיא כאמור בגדר "תקלה" בעולם); למרות זאת התורה מורה לנו להתמקד בעשיית טוב ולא להתייאש, ואנחנו מאמינים שעשיית טוב יש לה יכולת לשנות את המציאות ולהפוך אותה לטובה יותר. אנחנו יכולים לראות את זה שכאשר האדם מתנהג בצורה נאותה, נעימה ומכבדת, הוא הופך את כל הסביבה שלו ליותר טובה. עשיית טוב גוררת טוב ומתקנת את העולם במידה מסוימת (אנחנו מצפים לגאולה ולתיקון השלם, שאז יסור הרשע מן העולם והעולם יתוקן לגמרי, אבל בינתיים אנחנו צריכים לפעול במסגרת האפשר).

למעשה, יש כאן נקודה מאד עמוקה, שאפשר לקרוא לה "היחס נכון לעולם הזה".

זה נכון שיש ייסורים בעולם הזה, וזה נכון שייסורים באים לפעמים ככפרה על האדם (וראי בהמשך כמה מילים על הפסוק "כי את אשר יאהב ה' יוכיח"), אבל אם נשאל מה רצונו של הקב"ה, האם הקב"ה חפץ שצדיקים יתייסרו, ויותר מזה האם הוא רוצה שצדיקים ייפטרו מן העולם?

בואי נקרא משנה מפורשת, במסכת סנהדרין (פרק ו, משנה ה):

אָמַר רַבִּי מֵאִיר:

בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כְּבַיָּכוֹל)?

קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי.

רבי מאיר אומר שבכל פעם שאדם מצטער כאן בעולם הזה, השכינה כביכול מתאוננת ואומרת שכואב לה הראש וכואב לה הזרוע (או פירוש אחר: שכבד עליה הראש והזרוע). לא כתוב כאן שהקב"ה שמח שהוא מייסר את האדם, גם אם זה לטובתו; כתוב כאן שהקב"ה מצטער על כך, שיש כאן משהו לא־טוב ולא־רצוי.

יתירה מכך, המשנה הזו מופיעה במסכת סנהדרין, בהקשר של אנשים שהתחייבו מיתה בידי בית דין. מדובר באנשים רשעים, שעשו את מעשיהם בהתרסה, במזיד, בעדים והתראה.

הפסקה שמופיעה מיד לאחר מכן היא זו:

אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ,

קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.

הקב"ה רוצה שאנשים יחיו כאן בעולם הזה ומצטער על כך שהם נפטרים מן העולם. כך על רשעים, קל וחומר על צדיקים.

כאן אנו נוגעים בנקודה עמוקה: העולם הזה איננו חסר משמעות, כך גם עצם החיים בעולם הזה. התורה מייקרת מאד את החיים בעולם הזה, והראיה לכך היא הרצינות שבה היא מתייחסת לכל מעשה, והמגמה שלה לשנות ככל האפשר את חייו של האדם בעולם הזה, להיטיב את דרכיו ולשפר את העולם כולו, "לתקן עולם במלכות ש-די".

כל רגע שאדם חי הוא בעל ערך גדול; הטוב שהוא עושה פה, מערכות היחסים שהוא בונה, בניין האישיות שלו, כל זה בעל ערך ובעל משמעות אמיתית, לא רק כלי ריק (אינסטרומנט) לצבירת "זכויות" לעולם הבא. באיזה שהוא אופן מופלא (ונסתר מעינינו) יש קשר בין העולם הזה לעולם הבא. כשאני מחייך למישהו אחר או מוותר לחבר – פעלתי פעולה טובה אמיתית במציאות. גלי הטוב שיוצאים מעשייה כזו משפיעים ופועלים כבר בעולם הזה ואדוותיהם מתפשטים עוד ועוד. העולם הזה הוא מקום שבו צריך להיות, הוא לא מקום "בדיעבד", הוא לא חסר משמעות. כל עוד אנו חיים הוא מרכז הפעילות שלנו, הוא הכיוון ממנו אנו משקיפים והוא זה שנותן לנו את הפרספקטיבה. איננו מסוגלים – ומשום כך איננו מצווים – לנסות להסתכל על העולם מנקודות מבט שמחוצה לו.

מסיבות שאינן מובנות לנו, מנקודת מבט גבוהה יותר, וממטרה עליונה שמובילה בסוף לטוב, קורה שאנשים נלקחים בטרם עת. אנו מאמינים ש"אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ויחד עם זאת ש"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". אין בידינו את המפתחות להבנת התהליכים שמתרחשים בעולם. אמנם, העולם הזה איננו מתוקן, ושולטת בו ההסתרה וההעלם. לצערנו, יש בו רע, וייסורים וגם מוות ל"ע. אין בידינו הסברים לכל. ועם זאת, אנו צריכים להתחזק בעשיית טוב מתוך אמונה שהקב"ה רוצה בטובתנו גם בעולם הזה, ואינו בא בטרוניה עם בריותיו.

אם נצא רגע החוצה ונביט. אם נתבונן סביבנו. נלך ברחובות ראשיים, בערים גדולות, ונראה את מיליוני בני האדם ששוטפים ועוברים, שרצים לעיסוקיהם או מטיילים להנאתם, נראה את מגמת ה'. נראה כיצד רוח חיה פועמת בכל מילארדי הגופים בעולם הזה, על שלל מאווייהם, מחשבותיהם, דאגותיהם ושעשועיהם. נראה שזו המגמה האמיתית והרצון האמיתי – הקב"ה הוא "מלך חפץ בחיים".

הלוואי ונזכה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, גם מבחינה גשמית וגם מבחינה נפשית ורוחנית.

בברכה,

אלי

נספח:

בשאלתך הזכרת כמה ציטוטים. לחלקם התייחסתי לעיל, וכל אחד מהם צריך לימוד והרחבה בפני עצמו.

על פי רוב כשלומדים דברים לעומק מגלים שיש מורכבות, ושפסוק אחד או משפט אחד בחז"ל, כשהוא עומד לבדו – בלי ההקשר שלו, גורם לנו לטעות ולהסתכל על דברים בצורה של שחור-לבן, מבלי לראות את התמונה כולה.

אביא כאן שתי דוגמאות ממה שציטטת. אמנם, אפשר וצריך לדון בהן בארוכה, אבל אנסה בכל זאת להראות בקיצור כיצד הסתכלות עליהם בתוך ההקשר שלהם נותנת תמונה שלמה ומורכבת יותר.

הדוגמה הראשונה, הפסוק שהבאת מספר משלי (פרק ג): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" –

סוגיית הייסורים היא סוגיה רחבה ואין כאן המקום לעסוק בה. מהחיים שלנו, מתוך התפיסה האנושית הפשוטה, אנו מכירים בתועלת ובצורך שיש לפעמים ב"ייסורים של אהבה". אנו יודעים כי אדם שריחמו עליו ופינקו אותו ולא הקשו עליו ולא אתגרו אותו, יכול לגדול כאדם מסכן ואומלל מאד. לעתים דווקא הקשיים והאתגרים מגדלים ומצמיחים אישיות גדולה ועצמאית יותר. לעתים, אם מרחמים יותר מדי על האדם ומוותרים לו – בעצם מתאכזרים אליו.

אבל כאמור, סוגיית הייסורים היא סוגיה שיש לעסוק בה בנפרד, ומה שאני רוצה להראות הוא רק איפה ממוקם הפסוק הנ"ל ולנסות לקרוא אותו בתוך ההקשר שלו. לצורך כך אביא להלן את הקטע בספר משלי במלואו. הדגשתי כמה פסוקים עיקריים שבהם רואים את רצון ה' בהארכת החיים, בטוב גשמי ונפשי עבור האדם פה בעולם הזה, אבל בכלל, כאשר קוראים את הנימה של כל הקטע, רואים כמה אהבה ואכפתיות כלפי האדם יש בה, ואיך הפסוק "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" משובץ בכל המגמה הזו של הרצון להיטיב וגילוי האהבה. כמדומני שאין צורך להוסיף מילים כשקוראים את כל הקטע:

בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְו‍ֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע. רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ. וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ. מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה. אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

הדוגמה השניה, היא הציטוט שהבאת "כי לא אחפוץ במות הרשע", שמקורו בספר יחזקאל (לג): "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה". לפי מה שכתבת, רואים כאן שהקב"ה לכאורה חפץ רק בחייהם של רשעים, כדי שיספיקו לחזור בתשובה, אבל בחייהם של הצדיקים הוא לא ממש מעוניין. אבל גם כאן, כשקוראים את כל ההקשר, רואים את ההיפך:

וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה. אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ. בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת. וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה.

כאן רואים בצורה מפורשת שמה שמאפשר את ההצדקה לחיים הוא – להיות אדם טוב וצדיק. ואם צדיק מחליט לעשות רע – אז נגזר עליו מיתה (צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ), ואם רשע עושה טוב – הריהו נגזר לחיים (וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ), אם הרשע מחליט לחזור בתשובה ולתקן את העוול שעשה הוא רק יחיה ויאריך ימים: חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה.

בתוך ההקשר הזה בא הפסוק הנ"ל. בני ישראל אומרים אנחנו כבר פושעים ורשעים, ואם כן, העניין אבוד ואין טעם שנחזור בתשובה, מן הסתם כבר נגזר דיננו למות. על כך אומר הקב"ה: "חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה".

ברור ופשוט שהקב"ה חפץ מאד בחייו של הצדיק, ובוודאי שהוא ראוי לחיות, אבל החידוש הוא שהקב"ה חפץ אפילו בחייו של הרשע (והחיים שהוא יקבל יהיו לאחר שיחזור בתשובה – "בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ – וְחָיָה").

מכאן אפשר להתחבר לדברי רבי מאיר במשנה בסנהדרין (המובאים לעיל):

אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

4 תגובות

  1. מחילה מכבוד המשיב:
    חלק מהפרטים והמהלך כולו בתשובה סותר יסודות פשוטים ביהדות המבוארים בפרק הראשון במסילת ישרים: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' (שזה התענוג האמיתי) בעולם הבא – וכל מעשיו בעולם הזה הם אמצעים להגיע לעולם הבא". לא כמו מה שכתבת שהעוה"ז הוא לא רק צבירת זכויות לעוה"ב.
    היה חסר לי בתשובה יסוד פשוט שמשנה את כל מבט על המוות והיסורים – מוות הוא מעבר לעולם הבא ולא חידלון מוחלט. למה לא להזכיר יסוד פשוט המוזכר בכל הספרים. אולי כדאי לעיין בספר לקח טוב, פרקי אמונה ונחמה, עם מכתבים של גדולי ישראל החפץ חיים, רבי יחזקאל לוונשטיין, הרב עזריאל טאובר, הרב וולבה וכד' שכתבו ע"פ המסילת ישרים ?
    כל מהלך התשובה הוא מתוך מבט אנושי על המציאות ללא התיחסו לצורת המבט של יהדות על מציאות חיי האדם, כפי שציינתי.

  2. אני מבין שהתשובה יכולה להיראות כחידוש, אבל למעשה מדובר בהוספת רבדים עמוקים יותר למבט הרגיל. אין צורך לומר שלא באתי ח"ו לסתור את האמונה בעולם הבא, או את מאמרי חז"ל ודברי חכמים. עם זאת, המקורות על העולם הבא, אינם סותרים את הגישה שהצגתי ודבריי הם רק השלמה לתמונה המורכבת. אני מתאר לעצמי שיהיו אנשים שיקשה עליהם להבין את זה, כי אני מצייר כאן מורכבות, ומורכבות זה דבר לא פשוט. הרבה מהדברים שכתבתי הם הבנה פשוטה של דברי התורה וחז"ל, ולא המצאות חדשות (למשל דברי דוד המלך בתהלים: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו"), ולכן לא עלי המלאכה להסביר את ה"סתירה" כביכול שיש בין המקורות. מה שניסיתי לעשות בתשובה הוא לצייר פן נוסף, שבעיניי הוא אמיתי לא פחות, למבט של התורה על העולם הזה ועל חשיבותו. אכן, הענקתי תוקף למבט האנושי, דבר שפחות מצוי אולי בהשקפה הרווחת בשנים האחרונות, אבל יש לדברים יסודות איתנים. הענקתי תוקף מתוך אמונה שהקב"ה מדבר אלינו גם דרך מבנה הנפש שהוא יצר לנו. שלרגשות שלנו ולחוויה שלנו את העולם יש חשיבות. שעלינו להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו ולא להתכחש להן.
    קשה להסביר כאן בכמה מילים את השיקולים בכתיבת התשובה. אפשר לומר שהשיקול שלא להזכיר את עניין העולם הבא, הידוע לכל שומר תורה ומצוות, היה מתוך הקשבה אמיתית לשואלת ולמצוקה (האמיתית) שמשתקפת בשאלה שלה. היא לא מבקשת שאכתוב לה שוב את אותם הדברים שהיא שמעה ויודעת. היא לא מבקשת שאשכנע אותה להיות צדיקה כדי להילקח אל העולם הבא. הלא מזה בדיוק היא חוששת. דווקא המבט שאתה מנסה להדגיש הרתיע את השואלת. הדברים שכתבת נכונים אבל הם חלק אחד מן התמונה השלמה. ראייה כזו מפספסת קולות אחרים שעולים מדברי התורה, ראיה זו מהבילה את העולם לגמרי, והופכת אותו לחסר משמעות, וכפי שמציגה זאת השואלת. מהקצנה של המבט הזה ומראייתו כחזות הכל, האדם עלול להגיע למסקנה שאין שום משמעות לחיים בעולם הזה, והכל הבל, וממילא אין באמת טעם לחיות, ועדיף למות ולהיות בשמים. לכן חובה לנסות להצביע על קיומם של צדדים נוספים.
    כאן היה רצון לתת את הצד הנוסף, המשלים, על המציאות שלנו. מבט מנחם, מבט שמתחבר לאינטואיציה האנושית, שהיא כאמור גם דיבור אלוקי. יש כאן טענה שהקב"ה חפץ בזה העולם (אם אתה בקי קצת, אולי תדע שהרבה מתורת הקבלה ומורי החסידות שמו דגש גדול בדווקא על העולם הזה והגדילו את חשיבותו מאד). בנוסף, יש כאן השקפה של אמון וחיזוק למבט האנושי ולתודעה האנושית, שהיא כלי חשוב דרכו מתחבר האדם אל בוראו.
    הדברים ארוכים, ודורשים עוד הרחבה והתבוננות, אבל צריכים לפני־הכל לב פתוח ויכולת הקשבה לשפה מורכבת, כמו גם הקשבה והתבוננות במציאות וברגשות האדם, למידה רחבה ומעמיקה בתורה, וגם היכרות עם הגוונים השונים בדברי חכמינו ורבותינו לאורך הדורות.

    1. תודה רבה רבה , התשובה וגם התגובה היו בשבילי תענוג רוחני. ועזרו לי מאוד!
      יש לי שאלה שעולה לי רבות – אני מרגישה שהדרך בה אנו מחונכים ליהדות במוסדות הלימוד ובכלל באופן כללי בימינו היא מצומצמת מחשבתית. ורק מידי פעם אני רואה "אור", לדוגמא דרך תשובות כאן באתר.
      אני מרגישה שיש הרבה מעבר שלא מדברים עליו. ולצערי לפעמים נראה שיש דרכים שלא ביהדות שנראות קרובות יותר לאמת ואז פתאום יש איזה תשובה או מאמר נדיר שמגלה לי שהיהדות היא לא מה שאני גדלתי עליו.
      איפה אפשר להתעשר בידע הזה?

  3. שאלה, מה לגבי רבי נחמן וחנוך הצדיק שבאמת נלקחו טרם זמנם כי הם היו צדיקים ולא היה להם עוד מה לתקן?
    אז הפחד מלהיות צדיק ולהגיע לדרגות גבוהות עדיין קיים..
    אשמח להסבר.
    ויישר כח על התשובה המפורטת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן