מאת:

התפרסם בתאריך:

04/04/2021

מפריע לי שהיהדות אוסרת עליי להשתמש בהיגיון ובשכל הישר במקרים מסוימים!

שאלה מקטגוריה:

שלום,
מפריע לי מאוד שהיהדות כביכול אוסרת עליי להשתמש בהיגיון ובשכל הישר במקרים מסוימים!
למשל, המון פעמים אני שואלת שאלה כלשהי ועונים לי "אנחנו קטנים מדי בשביל להבין את זה". באופן עקרוני אני מסכימה עם זה, זה הגיוני שאני לא אמורה להבין כל דבר ואלוקים יותר חכם ממני. אבל אומרים את זה אפילו על דברים שרבנים כתבו-ורבנים, עם כל הכבוד, הם בני אדם. למה שלא אנסה להבין למה הם אמרו/פסקו/החליטו כך?
עוד דוגמה, לפעמים קוראים בתנ"ך או בכל מקור אחר על מעשה לא טוב שעשה מישהו לכאורה צדיק. ואז אומרים לי "הם היו צדיקים מעבר להשגה שלנו בכלל, ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אין לנו יכולת להבין, כל האומר ש___ חטא אינו אלא טועה" וכו'. וזה ממש לא נשמע לי! אם בנאדם עשה עברה, הוא עשה אותה. אין פה איך להתחמק.
דוגמה קצת שונה אבל באותו עניין: שלא נותנים לבדוק דתות אחרות ואפשרויות אחרות. אם אתם בטוחים בצדקתכם למה כל כך נבהלים אם מישהו רוצה לבדוק את האופציות האחרות? אפילו הרהור קטן של כפירה נחשב לחטא גדול… זה נשמע ממש כמו דיקטטורה עם משטרת מחשבות…
בקיצור, לפעמים זה נראה כאילו היהדות אומרת לי לא להפעיל את השכל, וזה דבר מחשיד מאוד.

תשובה:

נערה יקרה

אין ספק כי שאלותייך המנוסחות בבהירות וחדות, מנסרות בלבם של אנשים לא מעטים, אלא שרבים מהם אינם נוקטים יוזמה לחפש מענה, ונותרים עם התהיות…

אני מבקש להביע את הערכתי על כך שאת קמת ושיגרת את השאלה, דבר המראה על בגרות, בקשת אמת ויוזמתיות.

בראש הדברים את מבקשת לדעת האם יש לגיטימציה לרצון שלך להבין כל דבר שאומרים לך בשם התורה ובשם הרבנים, או שהיהדות דורשת להמנע משאלות והתמודדות.

טרם כל, נזכיר לעצמנו שהיהודים 'אלופים' בהעמדת שאלות וקושיות על כל דבר… הרי הם עונים על כל שאלה – בשאלה…

בליל הסדר ההגדה ערוכה כמענה לשאלה ותמיהה של הילד. "כי ישאלך בנך". אולם לא רק בליל הסדר, בכל עת התורה מעודדת שאלות וחתירה להבנה.

עובדה אשר לא ניתנת לערעור היא, שצורת לימוד התורה אשר מסורה בידינו מחז"ל, היא זו הנותנת לגיטימציה מלאה לשאלות, ואף מעודדת אותן.

כל מי שפתח פעם כרך של גמרא יודע שהמתודה של הלימוד היא לשאול תמיד "מאי טעמא?", "מנלן? (=מנין לנו?). לא מקבלים שום אמירה של חכם, ולו הגדול ביותר, כאקסיומה.

זאת ועוד, החשיבות בשאלת שאלות היא גם כאשר השאלה נותרת ללא מענה. מי לנו גדול מהגאון רבי עקיבא איגר, גדול האחרונים, שערך ספר מיוחד המכיל קושיות ללא מענה, וקרא את שמו "קושיות עצומות".

המקום המכובד שנותנים ל'שאלות' בלימוד התורה נובע מהתפיסה שהתורה ניתנה לנו כבני אדם, במטרה להתאחד עם שכלנו אנו, ואם אנו מוצאים פער בין הבנתנו לתוכן שנמסר לנו בתורה, מצוה עלינו לגשר מעל הפער הזה; ובאין הצלחה, עלינו לכבד את הקושיה ולא לזלזל בהבנתנו העצמית. על זה נאמר "אמת מארץ תצמח", שהאמת התורנית היא זו שנתפסת בשכל האדם (כך מפרש בעל קצות החושן בהקדמתו).

לא רק בדורות עברו למדו כך, כל מי שדרכה רגלו על מפתן ישיבה או כולל אברכים בימינו, יודע שהלומדים טורחים ומתייגעים לקרב את התכנים של הגמרא והפוסקים אל שכלם. ככל שגדולה היכולת של הלומד לשאול שאלות טובות ומאתגרות, כך נחשב הוא ל"למדן" גדול יותר.

לאחר שביססנו בקצרה את המקום המרכזי שהיהדות נותנת לשכל האדם, ולחיבור בינו ובין התורה, ניגש למה שתיארת בשאלתך.

את כותבת: "המון פעמים אני שואלת שאלה כלשהי ועונים לי 'אנחנו קטנים מדי בשביל להבין את זה'… אומרים את זה אפילו על דברים שרבנים כתוב, ורבנים עם כל הכבוד הם בני אדם. למה שלא אנסה להבין למה הם אמרו/פסקו/החליטו כך?".

אני מרשה לעצמי לנחש שאותן שאלות שאת מתארת, לא עסקו בהלכות בשר בחלב או מוקצה, כי בנושאים אלה ברור שאין שום בעיה להסביר את מה שעומד מאחורי פסק כלשהו, וגם אם צריכים הקדמות ולעתים ללמוד את הסוגיה, על כל פנים לא היו אומרים לך "אנחנו קטנים מדי בשביל להבין את זה"…

כנראה שהשאלות הללו עסקו בנושאים שקשורים למה שמכונה "השקפת התורה", כאשר רבנים בני דורנו מורים את הדרך בנושאים של צניעות, הנהגה מול העולם המערבי, ושאר ענינים העולים בנבכי החיים. ולעתים הוראות ופסקים אלה מעוררים אי-הבנה.

לדעתי, את רוב ככל הדברים שיוצאים מתחת ידי רבנים וגדולים בני דורנו, ניתן להסביר ולבאר לאזניים כרויות. נכון שלא תמיד השומע מגיע למצב של "גם אני הייתי פוסק כך", אבל הוא יכול להבין מה עומד בבסיס ההוראה, ולכבד אותה. כשם שבדרך כלל את ההוראות והכללים שקובעים הורים לילדיהם המתבגרים, ניתן להסביר, ובתנאי שלא יהיו רגשות שיפריעו לשכל להבין (דהיינו, לא בשעת מעשה…)

אין אנו צריכים לשאוף להזדהות מלאה עם אותה הוראה שאנו מקבלים, כי לא מדובר בדעה של חבר, אלא בהוראה ופסיקה של מי שבסולם ההיררכיה נמצא מעלינו, ואם כן, בבסיס הדברים עומד מרכיב ה"סמכות" (ההורים, הרבנים, גדולי ישראל, המערכת החינוכית שבה אנו לומדים וכדו'). אך מה שכן נכון ולגיטימי הוא לנסות ולקבל איזושהי הבנה ו'כיוון' על איזה בסיס שכלי יושבים הדברים.

ניטול דוגמה מתקופת הקורונה (ב"ה כבר מתחילים לשכוח…): בכל מדינה אמור הציבור לקבל ולקיים את ההוראות של משרד הבריאות, משום שהסמכות לקביעת הנהגת הציבור נתונה בידי הממשלה, אולם לגיטימי מצידו של העם לבקש הסברים. כמו כן ההולך לרופא ומקבל ממנו הוראה להמנע ממאכל מסויים, טוב יעשה הרופא אם יתן הסבר קצר.

כל זאת בתנאי שלא יהיה הרצון להבין תנאי להתנהגות המעשית. משום שהעמדת ההבנה כתנאי, מערערת את יסוד הסמכות שעומד בבסיס כל מערכת אנושית בריאה. וביתר שאת, כשמדובר בעניני דעת תורה ורצון ה', בודאי שהסמכות להורות לנו ולפרש מה ה' אלקינו שואל מעמנו בעת הזאת, נתונה בידי גדולי התורה העמלים בה מילדות ועד שיבה.

עתה נצייר מצב [שאינו חזון בלתי נפרץ…] שהצעיר מפנה שאלה אל המחנך או אל ההורה סביב הוראה מסוימת, ונימת הדברים בשאלתו משקפת שהוא בעצם מפנה תביעה וטרוניה, ועד שלא יבין את הדברים, אין ההוראה מקובלת בעיניו. במצבים כאלה, המענה שיקבל הצעיר איננו בהכרח לגופו של ענין…

כאשר הדיון חף מרגשות סוערים, והנחת היסוד של הדיון היא קבלת הסמכות, ורק שיש לצעיר רצון כנה להבין, אז יכול להתפתח דיון מועיל ופורה המניח את הדעת.

כעת עולה בדעתי רעיון ששמעתי בעבר: כאשר דואג האדומי שיבח את דוד לפני שאול, הוא פירט את מעלותיו של דוד בתחום הנגינה והמוזיקה. הגמרא במסכת סנהדרין דף צג: פירשה את הדברים כמשתמעים (ברובד הדרש) על גדולתו של דוד בתורה. את הביטוי "יודע נגן" שאמר דואג על דוד, תרגמה הגמרא: "שיודע לשאול". למדים אנו מכאן שהחלק הכי חשוב בשאלה הוא ה"מנגינה". היא זו שמסגירה האם מדובר ברצון אמיתי להבין מתוך בגרות וענווה, או שזו טרוניה המסרבת לקבל את הסמכות…

ב.

עתה אגש לדברייך אודות היחס לחטאי הקדמונים. וגם כאן אין המסגרת מאפשרת אריכות, ואתייחס בקצרה. את מלינה על ה"מריחה" שעושים מול חטאי אישי התנ"ך כביכול אין הדברים כפשוטם וכו'.

נראה לי שאין בסיס לחשוב כאילו מחמת הקושי לקבל את החטאים של אותם אישים נכבדים, על כן מנסים להקל במעשיהם, שהרי אין כמו התנ"ך וחז"ל שמניחים את הכל "על השולחן", ואינם חושכים את שבט הביקורת מאף אחד, כולל גדולי הגדולים כמו האבות, משה, דוד, וכו' (בשונה מהנצרות והאיסלם שמציירים את הנביאים שלהם כמושלמים, והאומר עליהם דבר שלילי עשוי למצוא את ראשו מופרד מכתפיו), בתנ"ך ובחז"ל קיים עיסוק בלתי פוסק בחטאי הגדולים (לעתים באופן שנשמע לנו אפילו בוטה).

המקומות בהם חז"ל אמרו על חטא מסויים "כל האומר פלוני חטא אינו אלא טועה", ספורים הם [ויש בהם סיבה מדוע מוכרח מגוף הסיפור להוציא את החטא מפשוטו, כגון בדוד ובת שבע, ואין אפשרות להאריך כאן]. רוב החטאים הממלאים את התנ"ך עוברים עליהם חז"ל בשתיקה, ואם כן כלפיהם נכון לומר "כל האומר פלוני חטא אינו אלא צודק".

נדמה לי שמה שמפריע לך הוא מה שמקובל בשיח של תנועת המוסר והמשגיחים בישיבות (וכן הדרשנים והמורים והמורות ההולכים בעקבותיהם), להתייחס לכל אישי התנ"ך (ובכלל הדורות הרחוקים מאתנו) באופן שמרחיק את מעשיהם מאיתנו, ושממילא גם ברשעים שבהם אין לנו השגה.

לטעמי, יש צדק בתלונתך. לפעמים קיימת תחושה אל מול אותו שיח, שמרוב דיבורים והתנצלויות על כך ש"אין לנו השגה", החטאים כמעט נעשים זכויות, והכל נעשה "בחינות", ונמצא שהמסר הישיר שהתורה רוצה ללמד אותנו מתעוות.

אמנם לעיקר הגישה הנ"ל יש בסיס הגיוני, כי הדורות ההם באמת היו רחוקים מאד מאיתנו, והם חיו באופן אחר לגמרי את העולם הרוחני. היתה ביניהם נבואה, ולהבדיל יצרא דעבודה זרה, כך שכל התייחסות שלנו אליהם צריכה להיות מתוך הבנת המרחק. ברור גם שאין לנו השגה מה מתחולל בלב של אברהם אבינו אשר "האבות הן הן המרכבה". גם ביחס לרשעים, יש מקור גדול בחז"ל שגם רשעי התנ"ך אינם קרובים לרשעים שאנו מכירים, ומנשה המלך שהיה רשע גדול מאד בא בחלום לאמורא רב אשי שקרא לו "חברנו", וגער בו: "אני לא חבר שלך". יעויין בגמרא בסנהדרין דף קב.

שנית, יש לדעת שהגישה הזו שמדגישה שוב ושוב את הפער והמרחק בינינו לבין הדורות הקדמונים ואת זה "שאין הדברים כפשוטם", באה בעיקר כתגובת-נגד לגישה החילונית בחקר התנ"ך וביחס לעבר היהודי שמלאה בזלזול ובחילול הקדושה והרוממות. הסיבה שהמשגיחים הדגישו זאת שוב ושוב, היה משום צורך חינוכי אל מול רוחות זרות.

נדבר על דוגמה מסויימת, מכירת יוסף או קנאת רחל באחותה. מצד אחד אין לברוח מכך שהתורה מצביעה על כך שפעל כאן כח בנפש האדם שנקרא קנאה, ואין זה בגדר "משל" אלא שמצד שני ברור שרחל אמנו אינה אשה פשוטה… וגם לא שבטי ישורון… כך שיש לתפוס את החבל בשני ראשים. מכל מקום אני מזדהה עם הכאב שאת מבטאת, שלפעמים קצת מגזימים בתחום הזה של ההרחקה, עד שהדברים מתערפלים ומאבדים רלוונטיות. וכן שמעתי בשם רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שהלין על כך, וקבע שכאשר לומדים את הפרשה של מכירת יוסף בכדי להבין מה התורה באה ללמד אותנו, הרי הסוגיא היא "קנאה" כפשוטו (וכך גם בגמרא בשבת דף יב למדו מפרשה זו כיצד על כל אב להזהר שלא לשנות בין הבנים כדי לא לעורר קנאה. ולא אמרו ש"אין לנו השגה מה היה שם").

את כותבת "אם אדם עשה עבירה, הוא עשה אותה, אין פה איך להתחמק". אני עונה: ברור שהוא עשה עבירה ובאמת לא מנסים להתחמק, אלא שמנסים להלחם בנטייה שיש לבני אדם, בפרט בדורות האחרונים כשאישי התנ"ך מחוללים, להיתפס באיזה חטא שמסופר ולעשות מאותם אנשים שהם ענקי עולם, פאר עמנו, אבותינו המופלאים, בני אדם קטנים. והיה לא תהיה!

ג.

לסיום את שואלת מדוע היהדות לא מאפשרת לבדוק דתות אחרות, וכביכול סוגרת לנו את השכל…

ובכן, אם נדייק את הדברים, נמצא שיש דוקא הכרה בצורך לבסס את האמונה, וכמה פעמים אמרו בגמרא "מכאן לתורה מן השמים", וגם הראשונים טרחו לחזק אותה בלבנו, וכתבו על כך חיבורים שלמים. אלא שהדבר נעשה בדרך חיובית של העמדת האמת של היהדות והמסורת שלנו, ופחות בדרך של שלילת הדתות האחרות. ובאמת, כאשר היהודי מתרשם מאמיתת היהדות, אין לו צורך לבדוק ולחפש בכל העולם אחרי הדתות האחרות (בפרט לא את הדתות שצמחו כחוטרים על עץ היהדות, כנצרות והאיסלם, אשר מודים בכל האמיתות של התנ"ך), ואין הגיון ראלי לחפש ולפשפש במאות הדתות הממלאות את העולם, אולי שם נמצאת האמת, ואין לדבר סוף. הדרך הנכונה היא לבסס את האור, היופי והאמת שיש בתורה, וכך לבנות אמונה. ב'ספר הספרים' של העמדת האמונה היהודית, הלא הוא ספר הכוזרי, מקדיש המחבר את תחילת הדיון לשלילת דת הנצרות והאיסלם בקצרה, וניתן לעיין שם (במהדורות שלא חלו בהן ידי הצנזורה, כגון מהדורת אבן שמואל).

אולם, נכון הדבר שלפי התורה אסור לתור אחרי עבודה זרה, או לקרוא בספריה, כמו שכתוב בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם וכו'", וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עבודה זרה הלכה ב. ומה פשר האיסור הזה לבדוק דתות אחרות. ובלשונך: "אם אתם בטוחים בצדקתכם למה כל כך נבהלים אם מישהו רוצה לבדוק את האופציות האחרות?"

לפי דעתי, הסיבה לכך היא, שבאמת אילו היו הטוב והרע [או: האמת והשקר] שקולים בעולם בכוח משיכתם, לא היתה בעיה לחפש פה ושם, אך מכיון שהמשחק לא שקול, ומה נעשה והאדם נמשך אחר הרע יותר מאשר אחרי הטוב, והצד שמרחיק אותו מה' הוא יותר צבעוני ומפתה מאשר הצד שמקרב אותו לה', על כן "זה לא פייר" לחפש אחרי עבודות זרות, כי המסקנה לא תהיה אמיתית וטהורה. ברור שהאדם יימשך לצד של העבודה זרה ואביזריה (כפי שהוכיחה ההיסטוריה העגומה של עם ישראל בבית ראשון), כי כך האדם בנוי (באמת צריך להבין למה עשה זאת אלקים, אך על כל פנים זו העובדה, ולשון חז"ל החריפה היא: "שדה שנתת לנו זיבורית היא"). וזה בדיוק מה שהתורה אומרת "ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' אשר אתם זונים אחריהם", כלומר יש כאן כוח של הסטה שימשוך אותך למקום עקום.

משל מהתקופה האחרונה, כאשר היתה על הפרק תופעת "מתנגדי החיסונים", נעמדתי פעם מול אחד ה"פשקוילים" שעל הקירות והתחלתי לקרוא את הטיעונים… מיד חשתי שהדבר משפיע עליי, ולא משום שזה משכנע שכלית… בדוגמה זו אני יכול להצדיק אדם שיאסור על בנו או על עצמו להחשף לתעמולת המתנגדים, משום שהוא יודע שישנם כוחות ומידות שליליים באדם שנמשכים אחר ההתנגדות, מצד הרצון לאנרכיה או להיות אנטי ממסדי או חכם בעיניו וכל כיוצא באלו, כך שההחלטה שהוא יחליט לבסוף תהיה מוטית לצד הרע, ולכן הוא מורה לעצמו לקבל בפשטות את ה'מיינסטרים' ההגיוני ולא לחפש פה ושם אולי האחרים צודקים. כך מי שגדל כיהודי וביסס לעצמו את האמונה בבורא העולם ובמתן התורה כדבר מתקבל ומאיר את הדעת והחיים, נכון הוא שיימנע מלתור ולחפש במקומות אחרים. אין כאן הגבלת מחשבות, אלא הכרה עמוקה בטבע האדם ובמעורבות שיש לכוחות שונים בהחלטות השכליות.

הנני מאחל לך שתמשיכי בשאיפתך הכנה והמבורכת להבין כל דבר, ואקווה שמעט הדברים שכתבתי יהיו לך לתועלת.

ישי

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן