מאת:

התפרסם בתאריך:

06/08/2021

איך להפסיק לצפות בתכנים אסורים?

שאלה מקטגוריה:

שלום רב, אני נמצא במצוקה גדולה.
אני רוצה להיות כן ולתאר את עצמי בדיוק על אף שיש פה דברים שנראים כגאווה כדי שהרב יוכל להבין את המצב בו אני נמצא.
אני לומד בישיבה קטנה נחשבת, נחשב בחור מוצלח ובחורים רבים באים אליי לשאלות בלימוד או מתייעצים איתי בסוגיות אמונה מורכבות, ואני משתדל לתת תשובה הולמת. על אף שאני בסך הכל בן 17, אני שוקד בלימוד היטב ונחשב ל"שטייגעניסט" בישיבה. אבל הפחד הכי גדול שלי בישיבה- הוא לחזור הביתה.
הכל התחיל לפני כמה שנים ילד תמים שמתחיל להתפתח מינית וחוקר את הנושא בסקרנות ילדותית. , גיליתי איך המחשב שלי יכול לעזור לי בזה מצוין…ואז היצר מושך אותנו לאט לאט לתהומות יותר גדולים. מתוך סקרנות, , ושאתה כבר יודע הכל וכשיר להכל. הייתי נגעל מהסרטון אבל אחר כך, בזמן של תאווה שוב חוזר וכך לאט לאט הסרטונים נראים לי פחות ופחות מגעילים. יש לי אינטרנט מוגן מצוין בבית אבל הבעיה היא שאני חכם מדי. והצלחתי להתגבר על החסימה בדרך טכנולוגית מתוחכמת.
בכל פעם לאחר שהייתי צופה כמובן שהיו לי נקיפות מצפון והייתי מסיר את האפליקציה אבל בכל פעם מחדש הייתי מתקין אותה. חשבתי פעמים רבות להסיר את האינטרנט מהמחשב כדי להימנע מגישה אליו אבל הדבר כמעט בלתי אפשרי לי. אני לא טיפוס שאוהב ספורט וכדומה ובדרך כלל ברוב היום אני או לומד או על המחשב שגם הוא משמש לי רבות לקורסים שאני לומד באינטרנט. כיום אני מרגיש שהצפייה הזו במשך השנים פשוט הורסת לי את הנשמה, כשבחורים בטוחים שאני כזה צדיק ובלב אני רק חושב על הרשעות שלי. אני יודע שלא צריך לומר ש"אני רשע" על הנפילות אבל זאת החוויה שלי, אני מתוסכל וכאוב וזה פוגע לי בלימוד. אני מרגיש פשוט לא ראוי לגשת לספרים הקדושים, לא מרגיש ראוי לדון בסוגיות באמונה ולא מרגיש ראוי בכלל לחיות. אני מרגיש שאני פשוט מדבר ולא עושה, מדבר על כמה חשוב לעשות ולא רק ללמוד אבל אני עושה בדיוק ההפך! אני חוטא במעשיי וצדיק בלימודי. אני טוב רק בתיאוריה אבל לא בפעולות. דווקא הפער בין המעשים שלי בבית לבין ההתנהגות בישיבה הוא זה שקורע אותי. ואין לי ספק שהמצב בו אני נמצא כרגע עם הצפיות האסורות הוא מצב של התמכרות. אני חייב עזרה!!

תשובה:

שואל יקר ובוגר.

קראתי בעיון ובריכוז רב את פנייתך. גיליתי בה נער בוגר ומוצלח שבהרבה מאוד מישורים מצטיין ובולט לטובה, מקדים אולי אפילו מעט את זמנו ועולה על חבריו בלימוד ובתבונה.

מכיוון שאני מאמין שבהתאם לכך 'עשית שיעורי בית' כבר או שאתה עתיד לעשות ולחפש תשובות מעולות שעוסקות בנושא יצר המין שנמצאות באתר ונכתבו על ידי משיבים מעולים, וכן תשובות שלי בנושא זה, תרשה לי להתייחס פחות לעצם הנושא של ההתמודדות עם היצר. תוכל להרחיב על כך יותר במאמרים הבאים ולגלות שאינך לבד, שהתופעה היא נורמלית וטבעית ביותר ושישנם כמה דרכים ופתרונות מעשיים מומלצים אותם תוכל לבחון גם לגבי עצמך בפועל.

אני מעדיף להתמקד ברשותך במה שאני זיהיתי בפנייתך כ"מצוקה הגדולה" שפרשת. כאשר מיקדת את התסכול והכאב שלך בתגובתיות שלך לנפילות, בהרגשה הפנימית שלך כי אתה "לא ראוי לגשת לספרים הקדושים, לדון בסוגיות אמונה ובכלל לא ראוי לחיות". הצגת בתבונה את הפער שבין הרצוי למצוי, בין הלימוד והדיבור לעולם המעשה, בין ההתנהגות בבית לבין ההתנהגות בישיבה שאכן מצליחה לבלבל אותך בצורה עמוקה ולגרום לך לא להבין מי אתה בעצם? ההוא מהבית שחוטא? או ההוא מהישיבה שיודע לדבר וללמוד ולייצג את הדברים היטב? ומה קורה כששניהם מתרוצצים בכך גם יחדיו?

אני רוצה לתת לך שתי כותרות ראשיות להכניס טוב לראש, ואז קצת להרחיב אותן.

א. אתה לא "חצי-חצי" אתה "גם וגם".

לפעמים כשיש לנו סתירות אנחנו נוטים לזלזל ולהוריד מערך המעלות שלנו, מה אנחנו שווים בלימוד שלנו אם אנחנו חוטאים פה ושם? אז "הכל כבר זיוף אחד גדול…" אך זה לא כך. דמיין לעצמך שאתה 100 אחוז מחובר לרוחניות, ללימוד, לתורה ולאמונה. אך בשלב זה יש לך גם 100 אחוז אחר שבודק דברים לצד השני, שסקרן לעולם, שמתבגר ומתפתח ובודק גבולות… זה היצר הרע שלך. יצר הסקרנות והמציצנות. דחף נורא לא קל להתמודדות שיכול לנבוע מסקרנות או מחלקים לא פתורים עדיין באישיות שלך שזקוקים לדבר מה ומשיגים אותו לפעמים בצורה כזו של חטא.

אתה לא לבד בעניין הזה וזה לוקח זמן למצוא את האיזון ושלוות הנפש ואת הכוחות הפנימיים להתמודד ולהתגבר ולעצור בזמן, רגע לפני ולא רגע אחרי.

יש לי גיס שמחנך באחת המסגרות לנוער והגיע אליו תלמיד מתוסכל ומבויש שרצה לשבור את הכלים ולעזוב הכל. לאחר שהוא נפתח הוא סיפר לגיסי כי הסיבה לכך הוא התחושה שלו אחרי שהוא חוטא והעבודה שזה מערער לו את כל השאר.

גיסי שאל אותו: :"כמה זמן ביום אתה חוטא בפועל?" והוא ענה לו לאחר מחשבה כמה דקות או נניח שעה שלמה ביום לצורך העניין.

ואז גיסי שיקף לו שבעצם מתוך 24 שעות הוא חוטא שעה בלבד. כלומר 23 שעות ביום שהוא לא. 23 שעות שבהם הוא חי מתוך אמונה וחיבור והגשמה ורוחניות ולימוד ועלייה והתקדמות תמידית. קצת פרופורציות!

אז אולי זה נשמע לא הכי מדויק לחשב את זה בצורה "כמותית" כי אנו יודעים שיש שקונה עולמו בשעה אחת וגם בדקה אחת אפשר להחריב עולמות, וח"ו אינני בא לזלזל בחומרתה של עבירה, אך לפעמים אנו צריכים להסתכל ולזכור ולהזכיר לעצמנו גם את 23 השעות האחרות ולא לתת לכמה דקות לצבוע לנו את החיים ולהשחיר את עצמנו לרעה בכלל.

עצם פנייתך אגב מעידה היא על רצונך האמיתי והשתוקקותך הפנימית, עצם החרטה שלך אחרי העבירה והלב הנשבר שלך ממנה שכואב את כאב הלימוד שנפגע מהעבירה, שרוצה ושואף ומייחל למצוא דרך תשובה- הוא האני האמיתי שלך, ועם התפתחותו וצמיחתו עוד ימצאו בו בע"ה גם הכוחות האיתנים לעמוד בזמן ולומר "לא" בעוד מועד ולא רק לנתח ולהצטער אחר כך כפי שבשלב הנוכחי.

ב. אתה נמצא בהחלט בתקופה כזו שיש פער.

השלב שלך כרגע הוא לבסס את ה"רצוי", ללמוד ולהבין את ה"תיאוריה" עוד ועוד, גם אם היא קשה עדיין למימוש באותה רמה שמדברים עליה, בהמשך החיים גם יגיעו הכוחות והמסוגלויות ל"מצוי" וידביקו את הפערים.

"לפעמים אני כינור ולפעמים תופים, אבל אני תמיד נשאר אני" טוען בכנות רבה שיר ילדים מפורסם שכתבה דתיה בן דור ומבטא בתוכו תובנה פוסט-מודרנית עמוקה מעולם הפסיכולוגיה ההתייחסותית, לפיה העצמי אינו יחיד אלא מרובה, שהוא מצוי בתנועה מתמדת של "מצבי אני" ששונים זה מזה.

יכול להיות לנו "מצב אני" נוגה ומיילל ככינור ומצב עצמי אחר שסוער וקצבי כתופים, ובשני המצבים- אלו אנו עצמנו באמת.

פיליפ ברומברג, פסיכולוג התייחסותי (אסכולה שמדגישה את הקשר ולא את הדחף כגורם מוטיבציוני מרכזי באישיות ורואה יחסים בין אישיים כבעלי השפעה מרכזית ומכרעת על עיצוב הנפש וההתנהגות) הדגיש את חשיבות ההבנה והעבודה עם המצבים הדיסוציאטיביים של המטופל וגם של המטפל בו, על מנת לאפשר להם תנועה פנימית ואינטגרציה.

לפי בלומברג תהליך הצמיחה העיקרי שלנו קורה במהלך הפרדוכס הבסיסי הזה, דרך מורכבות ודרך סתירה וקונפליקטים בחוויית הזהות של ה"עצמי", שיש צורך לתקף אותם ולתת להם ביטוי עד להשלמתם ופתרון הקונפליקט הפנימי ולא לדחות אותם באמירה "זה לא אני".

ה"חיבור שבין שמים לארץ" הוא אולי היסוד המורכב ביותר של תהליך פנימי מורכב שקורה באדם בכל הממשקים. בינו לבין עצמו, בינו לבין סביבתו (בין אדם לחברו), בינו לבין בוראו (בין אדם למקום) זהו קונפליקט עיקרי וממשי שמלווה את האדם לאורך כל חייו עלי אדמות, בכל גיל ומצב.

היכולת להכיל תופים וכינורות שבנפשנו ולהבין ש"אני תמיד נשאר אני", לא שזו "נפילה", או גרסה רעה וחוטאת שלי, אלא זה אני כעת, במצב הנוכחי שלי.

יתכן מאוד שבשלב אחר, במצב אחר, בזמן אחר או בסביבה אחרת אני אהיה ממש שונה ואתנהג אחרת לחלוטין, אבל כעת זה אני וזהו מצבי.

האדם מורכב למשל מ"אני רגשי" שפועל בצורה מסוימת ומונע על ידי ה"מערכת החמה" שבמוח שאחראית על איזור הדחפים המיידיים ומנגנוני הישרדות. פחד, כעס ותאווה הם רק חלק מהתוצאות המיידיות שמונעים על ידי מערכת זו שבמוח.

לעומתה יש את החלק המפותח יותר שהוא ה"מערכת הקרה" שבמוח שאחראית על הלמידה הקוגניטיבית, על היצירתיות והדמיון, על עיבוד, שליטה עצמית, דחיית סיפוקים וחשיבה אסטרטגית של תהליכים לטווח הרחוק יותר.

חסרונה הוא שלעומת המערכת ה'חמה' שנדלקת כמו אש ממצית, המערכת הקרה פועלת בצורה איטית יותר, כמו 'מחשב' שלוקח לו זמן להידלק…

הפער שבין שני המצבים הוא לפעמים עצום כמו הפער בין ה'יצר הרע' שמגיע בלידה לבין ה'יצר הטוב' שבגיל י"ג שנים… הוא מייצג גם לרוב את גיל ההתבגרות בו אתה נמצא שמתאפיין בין השאר בחטאים של גירוי היצר וגם בבדיקת גבולות ולקיחת סיכונים במישורים נוספים שנגרמים כתוצאה מהפער שבין שתי המערכות שבמוח וההבשלה האישית המתפתחת.

אז מה טוב יותר ונצרך לחיינו? ה"אני הרגשי" או "האני השכלי"?

שניהם!

אדם שהוא רק רגשי עשוי להפוך להיות עבד לרגשותיו ולהתפזר בעקבותיהם, לעומתו אדם שהוא רק מחושב וקר- "אני שכלי" עשוי להיות טכני ורובוטי מידי, מונע ע"י רשימת מטלות ארוכה ולא חווה את העולם כראוי.

אדם שיהיה שכלי מידי ביום חתונתו ואדיש ברגשותיו או לחילופין רגשי ומוצף מידי במבחן תיאוריה למשל- עשוי מאוד להיכשל במשימה שלו.

הצורך הגדול הוא לאזן בין השניים, זוהי ה"זריעה ובניין בחינוך" כלשון הרב וולבה זצ"ל, השילוב שבין הכח הצומח בחופשיות לבין הבנייה הטכנית והפורמאלית, להיות ה"אני הנבון"- שבוחר ומווסת את התגובות והמצבים בהתאם לצורך והעניין.

זוהי מלאכה שלא ניתן ללמוד אותה בספר, אלא רק להרגיש אותה ולחוות, להתפתח ולצמוח ממנה ואיתה. זו עבודת החיים שלנו שמתחילה אצלך כעת ותמשיך אי"ה לאורך כל החיים. הבשורה הטובה כאמור שהיא זו שתעצב אותך להיות האיש המיוחד שאתה הולך להיות בע"ה שצומח ומתפתח מתוך הבנת המורכבות וההתמודדות עימה.

כולנו מורכבים מ"מצבי אני" מרובים שלנו, אך הבחירה שלנו היא כיצד לנתב, לשלוט ולאזן ולהכיל את המורכבויות הרבות.

ההרגשה שלך בשלב החטא או לאחריו היא רק "מצב אני" אחד שלך שצריך לשפר בהמשך, אך היא לא יכולה להשליך על כל חייך ועל כל מי שאתה.

יש ממך עוד כל כך הרבה יותר והרבה מעבר לנפילה שבה אתה "שוכן" כעת במצב האני הנוכחי שלך.

בידידות רבה

אבי.

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן