בחורה יקרה ואמיצה

לא פעם כשאני שומעת על בחורות שמתחילות איזשהו תהליך של חיזוק, התקרבות לתורה, לאמונה, קבלת עול מצוות- אני עומדת וכורעת לפניהן ברך (ממש כך!) לעזוב תפיסת עולם, חברה, דפוסי חיים. להיפרד ממה שהיה נראה כ”כ יקר וחשוב ומענג ולצעוד לקראת דרך חדשה שדורשת לא מעט- זוהי נחלתם של אמיצים ויחידי סגולה,

ואת שייכת לליגה הזו!

אך הינה מעבר לקשיים העצומים מחוץ (חברה רחוקה וקרובה) ומבית (התחבטויות אישיות, חרטות, ספקות, רגשות מעורבים) מתווסף הקושי מהמקום האוהב והבטוח שלנו, מתוך הבית פנימה- ואת סובלת מאוד.

את מתארת קשר משמעותי, קרוב ואוהב עם אמא ועם המשפחה בכלל שהולך ומתערער. חשוב לך כל כך שאמא תקבל אותך כמו שאת (תהליך כ”כ נכון ובריא) והינה פתאום מגיע הזלזול, הביקורת, הדחיה- בחכמתך את לא רוצה לשבור את מערכת היחסים הסבוכה הזו, חשוב לך לשמר אותה אך תוהה איך תעמדי בזה.

אני חיבת לומר לך, זהו צעד בוגר שלא מעט נופלים בו. המוכנות שלך לנסות לקחת אחריות על הקשר הזה, מעוררת התפעלות אבל דורשת הרבה מאוד כוחות נפש ועבודה על המידות.

האם מוכנה את לצאת איתי למסע קצר לתוך ליבם של הוריך?

אני מניחה שזה לא קל, קשה להצטרף למסע זה כשהם משדרים יחס מרוחק ומזלזל כלפיך. קשה לנסות להבין לליבו של מי שלא מוכן להבין ללבנו. אבל נראה לי שכדי להצליח במשימה העצומה שהצבת לעצמך: לכבד אותם, לשמור על קשר- נהיה חייבות לצאת לדרך…

באופן טבעי הורה רוצה מאוד לראות את הילד שלו ממשיך את דרכו. ממלא את השאיפות שלו, מציב לו יעדים תואמים להשקפת החיים שהוא מנחיל. בשבילו זו כעין הכרזה על נאמנות, הערכה. אישור להיותו הורה טוב ומחנך.

כשילד בוחר בדרך אחרת זה עלול להתפרש אצל ההורה כפגיעה, כביקורת, כקריאת תגר, כמרד. וממילא ליצור אצלו התנגדות וריחוק. (שימי לב, דווקא הרצון של ההורים להיות קרובים לילד מביא לא פעם התנהגות שגורמת לריחוק. דוקא המקום שרוצה לאהוב מביא לא פעם שדר של דחיה כעס וזלזול)

כאשר הילד בוחר בדרך העומדת בסתירה מוחלטת ל”אני מאמין” של ההורה הקושי יהיה גדול עוד יותר כי מעבר לפגיעה ולביקורת מצויה הדאגה (גם כאן ההורה הדואג יגיב לעיתים בכעס, בסנקציות באופן שישדר לילד מסר הפוך ממה שהיה רוצה לשדר)

וכשילד בוחר אני מאמין משלו וההורה עדין לא שלם עם האני מאמין של עצמו ויש בין האמונות הללו סתירה הקושי הוא עצום…

את יקרה לאמא שלך, יקרה אפילו מאוד, אבל הצעד שעשית מפחיד אותה. היא מפחדת להיפרד ממך (לא פחות מהמידה שאת מפחדת מהפרידה ממנה) הצעד שלך מתפרש אצלה כקריאת תגר על דרך החיים שלה, על האמהות שלה- והיא כ”כ רוצה הכרה והערכה מהבת שלה. יתכן גם שהיא דואגת, האם יהיה לבת שלי טוב?

התגובות שלה אימפולסיביות כמו שכינית זאת: “יש לה פתיל קצר” וממילא הן לא פעם אגרסיביות. המילים קשות אבל מתחת מצוי לב של אמא אוהבת, דואגת ורוצה קרבה ואישור על היותה אמא טובה.

נראה לי שאם תצליחי בתוך שטף המילים הקשות שנשמעות לעברך להקשיב למצוקה שאמא נמצאת בה, לקושי. לקלף את האמירות הללו ולראות שם את הרצון לקשר, לאהבה ולהערכה- יהיה לך כח להגיב אחרת, לא להגיב למילים אלא להגיב למה שאת שומעת מתוכם.

לפעמים חיבוק אחד אחרי גערה כזו, מחמאה כנה אחרי שפע של ביקורת יעשה עבודה נפלאה (לא קלה אך אחראית ובוגרת!)

הרשי לי להאיר עוד נקודה.

ציינת שלשני ההורים שלך יש רקע דתי /חרדי. אינני יודעת לשם מה צינת זאת, אבל ברשותך, אנסה להציג כמה מחשבות שעשויות לחלוף בראשך:

“דוקא ממכם אני מצפה להבנה ולקבלה, באתם משם, אתם אמורים להבין את השפה הזאת, זה לא זר לכם”

או “אתם שיניתם דרככם מדרך הוריכם למה לא תאפשרו לי לעשות תהליך זהה בכיוון הנגדי”

או בסגנון קצת שונה: “אתם דוגלים בעצמאות, בליברליות. מה קורה לכם פתאום כשהבת שלכם מחליטה לבחור אחרת”

או “לא מספיק שמנעתם ממני את כל הדברים היקרים והיפים שאני מגלה עכשיו. אתם עוד מנסים לשים לי רגל בדרכי?”

אני מניחה שלפחות אחד מהמשפטים מצליח לדבר אותך…

האמירות הללו הן אמירות אמיתיות. אבל אולי דוקא לכן הן כ”כ פוגעניות.

אינני יודעת מה גרם להורים שלך לצאת לדרך אחרת, אבל אולי דוקא משום כך החזרה שלך לאותה הדרך נחווית אצלם כפוגעת עוד יותר, מערערת את מה שהם ניסו לבנות. אולי מציפה את הביקורת שקבלו הם כשפרשו. דורכת על אותן יבלות כואבות של ימי הבחרות שלהם וממילא מעלה חוויות קשות ותגובות עוקצניות מזלזלות ומכאיבות.

למה אני מספרת לך את כל זה-

כדי שתוכלי להגיד לעצמך קשה להם, זה פוגע בהם. כשאני מספרת להם על התחזקות במשהו אצלם צפה הביקורת/ חוית העבר/ רגשות אשם. גם אם אני לא אומרת להם את מה שאני חושבת יתכן מאוד שהם מרגישים במסר הזה ומתיסרים בשל כך. הם אולי אומרים איננו רוצים בך, אבל מתחת למילים יש קריאה: תרצי בנו. אנו מצפים להכרה שלך, להערכה שלך.

נראה לי שהבנה כזו יכולה לתת לך אפשרות לשמוע את הדברים באוזן סלקטיבית, האומרת: המרירות הזו לא קשורה אלי, היא מופנית אלי ברובד החיצוני אך בעצם מביעה את התסכול/ המרירות/ האכזבה שלהם מעצמם.

אין טעם בלהביא אמיתוייות, אין טעם בויכוח, בלהיות צודק – זה לא הנושא יש טעם בלענות להם לשיח שלא נשמע בתגובות מעריכות, אוהבות.

אני מאמינה כי תגובות מסוג זה ירגיעו אותם, הם ירגישו שאת לא מאימת, שאת לא מזלזלת. וממילא הם יעברו מעמדה של התגוננות לעמדה של תמיכה וקירבה כי הרי אוהבים הם.

כמובן שיש לזכור שאין לנו כילדים תפקיד להחזיר את ההורים שלנו בתשובה אלא רק ששם שמים יתאהב על ידנו.

וכמו תמיד, שינוי הוא תהליך. לא מיד אנחנו רואים את התוצאות בשטח אבל גם טפטופים קטנים ועקביים מצמיחים פרחים גדולים ויפים.

בשולי הדברים, לעיתים יש לשקול, ועדיף עם איש חינוך בעל הבנה רחבה (ואני מקוה מאוד שיש לך לפחות אחד כזה לצידך בתהליך שאת עוברת) להתרחק לתקופה קצרה מהבית באופן פיזי. ולחזור אח”כ עם כוחות חדשים. חשוב מאוד שהריחוק יעשה ברגישות ובתבונה כדי שלא יגרום חלילה להעמקת הקרע.

מאחלת לך הצלחה בדרך שאולי ראשיתה קוצים אך סופה תהיה סוגה בשושנים

בהערכה עצומה

יעל

(iaelfed@gmail.com