שלום לך יקרה,

את מספרת על פער גדול בין ההתנהגות שלך כלפי חוץ לבין ההרגשה שלך בפנים.

מצד אחד את מרגישה כל כך רע וכל מילה שתיארת: ריק, חסר, עצוב, חשוך, קר, בודד, דפוק – מלאה בכאב. ומצד שני יש לך הכל ואת שואלת: “מה צריך יותר מזה?”

אז אני רוצה להשיב לך: כן!!!

את בפירוש צריכה הרבה יותר מעבודה טובה, ילדים מתוקים וחיצוניות “בסדר”.

הסברת כל כך טוב את מה שאת צריכה: הכרה, משמעות, אתגר, עניין, אהבה,

הסברת זאת גם על ידי ההפכים של כל מה שכתבת: מלאות, שלמות, שמחה, אור, חום, ביחד…

אני רוצה להוסיף על זה רק – שאת כל כך צודקת.

אלו צרכים כל כך עמוקים, בסיסיים וחיוניים שקשה להגזים בהכרחיות ובדחיפות שלהם.

ברור גם שאי אפשר לפרוץ ולמצות את כל הפוטנציאל כשמרגישים רע.

אין לי דרך לדעת בבירור מה מונע ממך את ההרגשה הטובה, אבל אם את מרגישה ככה, אז יש לזה סיבה טובה.

אני ממש מקווה שתמשיכי להקשיב לצרכים האלה, ותפעלי בעקשנות עד שתרגישי טוב. מגיע לך להרגיש טוב!

בינתיים אשתף אותך בדרך חשיבה שאולי תוכל להועיל לך, ואת תקראי ותבדקי אם זה יכול להתאים לך.

(במאמר מוסגר: אני חייבת לציין שאני מאוד מעריכה את התפקוד החיצוני שלך, למרות שההרגשה שלך בכלל לא מזמינה אותך לתפקד כך.

מה באמת נותן לך כוח לשמור על מסגרת של תקשורת עם החברה, עבודה יומיומית וגידול ילדים?

את כותבת ששום דבר לא יכול להחזיק אותך. בינתיים שום דבר לא מצליח לעשות אותך שמחה, אהובה, בטוחה ורגועה, אבל יש משהו שמצליח להחזיק אותך מתפקדת.

מהו הכוח הזה?

מהם המשפטים שעוברים לך בראש כשאת בוחרת כן להמשיך לחיות כרגיל?

אולי במשפטים האלו תמצאי איזושהי משמעות שיש לך כבר, וכנראה שאם היא מצליחה להניע אותך לתפקד באופן שנראה מבחוץ מושלם, היא תוכל גם למלא אותך בחוויה של משמעות פנימית ברמה מסוימת.

וגם אם לא תמצאי לו ניסוח ברור, וודאי שכוח החיים שבתוכך שיש בו את החוסן להמשיך למרות ההרגשה הנוראית הוא משהו שצריך לתת לו מקום של כבוד. הוא עצמו בגרות מאוד רצינית ובריאות נפש אדירה.

לא סתם מי שנשאר עם צהלה על פניו ועם מסגרת של חיות, כמוך, גם כשיש לו בלב אבל וכאב מכונה צדיק. כי זו באמת תכונה מיוחדת וחשובה שמאפשרת לאדם לשמור על מסגרת החיים, ולא לנבול, ואז מתוך חיצוניות בריאה אפשר להתחיל לנסות לפתור גם את הכאבים הפנימיים.

אז קודם כל, כל הכבוד! תעריכי את החוסן שלך ותגשי לכאבייך הפנימיים מתוך כבוד אמיתי.)

אני קוראת בשאלה שלך, ותתקני אותי אם אני טועה, שני קשיים: האחד – מבחינה רגשית: את עצובה, בודדה ומרגישה חסרת משמעות.

והשני – מבחינה מעשית – את רוצה לממש את הפוטנציאל שלך, לפרוץ ולהשיג יותר.

חוץ משני הקשיים הללו תיארת גם ניתוח שהזדהית איתו: את מרגישה שמה שחוסם אותך וגורם לשני הקשיים הללו הוא הילדה הקטנה שבתוכך –

במה את מרגישה שהיא חוסמת אותך מלממש את הפוטנציאל שלך?

במה היא גורמת לך להרגיש עצובה ובודדה?

האם היא מבקשת אהבה והכלה ובלי זה היא לא מאפשרת לך לשמוח ולפרוץ?

את מבקשת ממנה להסתפק ולהשלים –

עם מה? עם המציאות שלא תמיד נותנים לה אהבה? שלא תמיד מכירים בה? שלא תמיד מעריכים אותה והיא מרגישה חסרת בטחון?

את מבקשת ממנה להתבגר –

בואי נחשוב רגע, האם באמת כדאי שהיא תתבגר?

כעת, אבקש להציע בפנייך מבט שונה על כל הענין של הילדה הקטנה וההתבגרות. בחני אותו, אולי הוא יתאים לך יותר.

לפי המבט הזה, הפתרון הוא דווקא לא בהתבגרות שלה, אלא בהתייחסות שלך אליה.

אסביר למה אני מתכוונת:

בילדות – האדם הוא כולו ילד, ומי שמנחה אותו הוא מבוגר חיצוני: ההורים שלו. בבגרות האדם עצמו הוא גם ההורה וגם הילד.

הילד – רוצה רצונות אמיתיים אבל לא מעובדים, והמבוגר עוזר לו לעבד אותם ולממש אותם בצורה נכונה.

הילד שבתוכנו חייב להישאר ילד.

יש לו תפקיד מאוד חשוב, ואם הוא יתבגר הוא לא יוכל למלא אותו.

כל הצרכים והרגשות שלנו נמצאים עמוק בתוך הלב של הילד הקטן. הוא החיות שלנו. בלעדיו – אין חיים.

המבוגר שיש בנו הוא “ההורה” של הילד הקטן הזה.

מה התפקיד של הורה?

א. קודם כל להבין ולכבד את הקיום של הילד, ואת צרכיו, לדעת שהצורך של הילד הוא חשוב ועמוק, גם אם הוא מנוסח בצורה ילדותית וטעון עדיין עיבוד מסוים.

ב. בשלב השני אחרי שההורה מבין ומכבד את הצרכים: יש לו תפקיד נוסף מאוד חשוב.

לעשות את התיווך בין הרצונות והצרכים – למציאות. לעזור לילד להשיג את הצרכים שלו בדרך נכונה ויעילה. (בלי לפגוע בערכים, בצורה מציאותית, והכי חשוב באופן שממלא את הרצון האמיתי ולא את התרגום הילדותי שלו)

זה כולל לפעמים לעזור לו להגדיר מחדש את הרצון שלו: הילד רוצה להרביץ כדי להרגיש חזק ואנחנו מבינים את הצורך שלו אבל עוזרים לו לממש את זה באופן שלא יפגע באחרים ובאופן שיגרום לו להרגיש עוצמה אמיתית ולא רגעית.

אולי תטפלי בילדה הקטנה שבתוכך כמו שהורה מטפל בילד שלו.

ראשית, תני לילדה שבך הבנה והכלה לצרכים שלה: היא צריכה אהבה, הכלה, תשומת לב, התפעלות ועוד. אלו צרכים שכל אדם צריך אותם, והם כמו חמצן. אי אפשר להסתדר בלעדיהם!

.(תגידי לה: מותר לרצות דברים גם אם אי אפשר להשיג אותם, מותר להיפגע, מותר להרגיש חוסר בטחון, לגיטימי לרצות אהבה, לגיטימי לפנטז על מימוש עצמי גם אם אין לו סיכוי)

אם את משכנעת את הילדה שבתוכך להשלים ולהסתפק, היא תגיב כמו שמגיב ילד שההורים שלו צועקים עליו: “למה אתה בוכה? אתה צריך צומי? רק תינוקות קטנים בוכים ורוצים צומי”

הוא יהיה מתוסכל, חסר לו משהו כל כך בסיסי ובמקום לקבל דרך יותר יעילה להשיג את הצורך הזה, בזים לו ומשאירים אותו ללא מענה.

בהמשך, תעזרי לילדה הקטנה שבתוכך למצוא דרך נכונה למלא את הצרכים שלה.

ילדה שלא מקבלת את צרכיה היא ילדה מתוסכלת שמפריעה ותוקעת…

הילדה שבך באמת צריכה אהבה והכלה אבל היא רק ילדה ולכן היא מבקשת את זה בצורה ילדותית. (אולי בדרך לא מציאותית? אולי בדרך לא יעילה?)

אז קודם כל תתני לה בעצמך אהבה, תחבקי אותה, תקשיבי לה ותרשי לה להיות ילדה. היא הילדה שהכי קרובה אלייך. אפילו יותר מילדייך שלך. בבקשה, אל תזניחי אותה ואל תצפי ממנה להיות בוגרת.

אדם בוגר הוא לא אדם שאין בתוכו ילד, אלא אדם שיודע להיות הורה טוב לילד שבתוכו.

חוץ מזה, את יכולה לעזור לה לבקש את הצרכים שלה בצורה נכונה. היא רוצה אהבה? אז איך באמת אפשר לתת לה יותר אהבה? לא פירטת על הנישואין שלך וגם לא על קשרים קרובים אחרים. אבל תחשבי מה הדרך שתוכלי לתת עוד אהבה לילדה שבתוכך.

אולי לבקש בקשות ספציפיות: אני רוצה שתאמר לי… אני רוצה שנעשה ביחד… אני ארגיש אהובה אם…

אולי לבטא בעצמך אהבה לאחרים? מה שבטוח יגרום לך להרגיש יותר אהבה בלב, ואולי גם יגרום לאחרים להשיב לך אהבה.

אותו דבר גם בצורך שלה בבטחון ובהכרה.

במישור הראשון את נותנת לה בעצמך,

תספרי לה כמה היא באמת ראויה להערכה, כמה היא מיוחדת. כמה היא מסוגלת, תתני לה דוגמאות… תסלחי לה על טעויות.

ובמישור הבא את עוזרת לה להשיג את זה גם מהסביבה.

חושבת איתה מה אפשר לעשות כדי לקבל יותר בטחון והכרה.

אולי פעילות של נתינה ועזרה בתחום שאת טובה בו?

אולי לתת הכרה ובטחון לאנשים בסביבתך ולילדייך?

(חוץ ממה שזה מעניק חוויה של משמעות זה יאמן אותך בלהאמין בערך של כל אדם ובלמצוא את הייחודיות של כל אחד וממילא גם של עצמך.)

ועוד משהו, כשאת מחפשת שמחה, הכרה, משמעות, כיף ואהבה, אל תחפשי אותם בגדול.

תחפשי מנות קטנות: קורס מעניין, יציאה כיפית, מחמאה שנתת לילד, רגע שנתת אהבה לבעלך, הזדמנות קטנה לביטוי… ולאט לאט הטיפות הללו יהפכו בעז”ה לגשם סוחף.

הקב”ה בחר בך להיות האימא של הילדה הקטנה שבך. לספק לה את הצרכים שלה העמוקים והאמיתיים, וללמד אותה איך להשיג אותם גם מהעולם.

תשקיעי מחשבה ב”אימהות” הזו. כי ככל שהתקשורת ביניכן תהיה טובה, והילדה תרגיש אהובה ומקובלת, את תרגישי שמחה פנימית ומלאות, ותוכלי גם להשיג, לפרוץ ולהתקדם עוד ועוד.

מאוד מעריכה את ההקשבה שלך לעצמך שהביאה אותך לשאלה הזו. היא התחלה חשובה בהתייחסות לילדה הקטנה.

מקווה מאוד שעזרתי לך. אם היו דברים שלא הבנתי נכון אשמח שתפני אלי במייל ותסבירי שוב.

ציפי

zipikin@gmail.com>