דלג לתוכן
נשואה עם 3 ילדים, כבר 10 שנים בתשובה בעלי מתנדנד עם התשובה שלו, וכך גם הילדה שלי היום בת 16 הורידה את כל הצניעות מעשנת פורקת עול אני כבר מיואשת לגמרי מהמצב בא לי לזרוק אותה או לזרוק הכל וזהו לא מבינה למה היא עושה את זה, התשובה סבלנות ותהיי חברה ותהיי קשובה כבר נמאסה כי ניסיתי הכל וזה רק מחמיר וכל היום מתעסקת עם בנים וסיגריות ועוד, מה עושים
שואלת יקרה,
תודה רבה על שאלתך. הכאב שלך ניכר בכל מילה. אבל חוץ מהכאב אני מזהה כאן את האחריות שאת מקבלת על התשובה של משפחתך.
כתבת שאת כבר עשר שנים בתשובה. בעלך “מתנדנד” עם התשובה (אע”פ שאני לא חושבת שתשובה היא דבר מדיד), והבת בת 16 בכלל פרקה עול. יכול להיות שהיות שאת מתקדמת – לדעתך – יותר בתשובה, את מרגישה סוג של אחריות לגבי בני משפחתך האחרים.
אמא יקרה: הורים אחראים לבחירות של ילדיהם רק עד גבול מסוים, והגבול הוא בערך בגיל 13-12, אז הילד מתחייב במצוות ונחשב לבוגר. בגיל זה אנו סומכים עליו שהוא נשען על כל מה שהענקנו לו בגיל הצעיר, ומתפתח – צומח על-גבי הבסיס הנתון, שאנו היינו אחראים עליו. עכשיו, בגיל הבוגר, ההורים כבר אינם יכולים לבחור עבור הילד.
[במאמר המוסגר אציין: הבסיס שנתת לבתך בגיל הצעיר, הוא הבסיס שיכלת לתת לה לאור הנתונים והאפשרויות שהיו לך נכון לאותה העת. אני בטוחה שאכן השתדלת כפי יכולתך בכלים שהיו לך אז. אין כל תועלת בהתבססות בביצה של אשמה, “יכלתי לתת לה בסיס אחר והיא הייתה בוחרת אחרת”. לא רק שאין בכך שום תועלת, אלא זוהי ביצה ללא מוצא, ללא אפשרות של התקדמות. זהו שכתוב בתהילים “אתה תומך גורלי”, כלומר, הקב”ה אתנו בבחירות שלנו אפילו כאשר הן בטעות, והן מהווים חלק מההתקדמות שלנו.]
אם ההורים אינם יכולים לבחור עבור הילדים הבוגרים שלהם, מה נותר להם לעשות? כמובן להתפלל. שערי תפילה לא ננעלו. תפילה להקב”ה אינה שבה ריקם. ודעי לך שהקב”ה מחכה ואוהב את התפילה שלך, כמו שאת. הקשר שלך עם הקב”ה אינו תלוי במצב הרוחני של בני משפחתך. זה בינך לבין קונך. “בנים אתם לה’ אלוקיכם” – תמיד בנים, לעתים שובבים, לעתים סוררים, אבל תמיד בנים.
ישנו הבדל דק מאד בין תפילה מענווה לבין תפילה משברון, אך תהום גדולה פעורה ביניהן. תפילה מענווה היא תפילה בה את פונה אל הקב”ה ואומרת לו: “ריבונו של עולם, זאת הבת שלך. עזור לי לגדל אותה”. תפילה משברון היא תפילה ששורשה דווקא בגאווה, חוסר השלמה – לא הצלחתי עם הבת הזאת, היא לא כפי שציפיתי שהיא תהיה.
בהקשר לזה כדאי לזכור כלל גדול בגידול ילדים. ילדים אינם נכס של ההורים. הורה אינו יכול להכניס ילד לתוך משבצרת שתכנן עבורו. יש לילד את הבחירות שלו, את ההחלטות שלו, ואת השביל שהקב”ה יצר בשבילו.
דבר נוסף שנותר להורים לעשות הוא להצב גבולות ברורים מאד בביתם שלהם. זהו הבית שלנו, ואנו ההורים מחליטים ש… (לא מתלבשים בצורה כזו; לא מכניסים חברים כאלה; וכדומה). עצם העובדה שהבת שלך צריכה להתלבש בצורה מסוימת כדי להגיע הביתה מכבדת את ההיררכיה המשפחתית, ושמה את ההורים במקום שמתאים להם. העובדה הזאת גם משאירה נקודה מסוימת בלב שיודעת כל הזמן שהדבר הזה שהיא עושה אינו מתאים.
הדבר האחרון שיש לי להציע כדי לשמר את הקשר עם הילדה הוא שיתוף שלה בהווי הביתי. לדוגמה: אם היא יוצאת מהבית בבוקר וחוזרת בערב, חשבי על מספר עניינים שאירעו היום בבית, וספרי לה אותם כשתחזור. הסיפורים יכולים להיות פשוטים מאד בעינייך ואפילו חסרי עניין, אך בעיני הבת שלך הם חוט מקשר בינה לבין המשפחה. לדוגמה: השכנה שברה את רגלה; נפלה לי כוס קפה והכל נשפך; המחירים במכולת גבוהים כל-כך שנסעתי לחנות רחוקה; וכדומה.
צורה עמוקה יותר לשיתוף בהווי המשפחתי היא התייעצות עם הבת – שזהו שיתוף יותר מהותי. לדוגמה: כשהבת חוזרת בערב שאלי אותה: “הגיעו לבניין שכנים חדשים ורציתי לאפות להם עוגה. מה עדיף? עוגת שוקולד או עוגת פירות?”. או: “רציתי לבשל מרק לארוחת צהריים. איזה מרק את מציעה?” הבת מרגישה שהיא משמעותית בשבילך. היא לא רק אובייקט ש’כן חזר בתשובה’ או שלא, אלא היא אדם, שהדעה שלו חשובה בעינייך.
כמובן שאת לא מחויבת לקבל את דעתה בכל דבר, אך את תתייחסי תמיד בכבוד למה שהיא אמרה. “עוגת פירות? זה רעיון מצוין. אבל נזכרתי שהפירות כל כך יקרים השבוע, אז אולי נאפה עוגת שוקולד, ואת הרעיון שלך נשמור להזדמנות אחרת”.
שימי את עצמך רגע במקום בתך, ותרגישי את התחושה המתוקה של “צריכים אותי. אני חשובה להם איך שאני”. מתחושה כזאת אפשר רק לעלות.
אני מאחלת לך הצלחה רבה, שנה טובה ותשובה שלמה לכולנו.
תמר פ.
tamarparent@gmail.com
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
