שלום וברכה.

אכן מצב מורכב…

מאד קשה לענות תשובה אחת שתעשה סדר, נראה שצריך כאן ליווי מקצועי ומקיף כי יש כאן כמה מורכבויות גדולות, ולא כל הנתונים ידועים לי. אבל בטווח הרחוק צריך לשאוף למסגרת מתאימה שתדע להכיל את הנער, לראות את הטוב שבו ולהעצים אותו. יש היום המון מסגרות אלטרנטיביות כאלה וצריך לשדך לו מסגרת שכזו. כמו כן, היחסים איתכם ההורים, כרגע נמצאים בשפל, וגם כאן יש הרבה עבודה שאפשר לעשות כדי לשקם אותם. הנער כנראה מרגיש שלא מקבלים אותו, ולכן אין לו מה להפסיד, להרגשתו, והוא מתנהג בצורה קשה. רק כשהיחסים יתחממו והנער ירגיש שמקבלים אותו באהבה, יהיו לו כלים להתמודדד מול הקשיים שלו ואולי בעתיד לקבל בזה אף עזרה מקצועית.

אז היעד די ברור: מסגרת מתאימה ויחסים בריאים עם ההורים. השאלה איך מגיעים לשם, כשכרגע הכל נראה חסר תקוה. צריך לדעת שאין פתרון פלאים למצב זה ומסתבר שהעצה הכי טובה במקרים האלה היא להתפלל ולהתפלל, וזו העצה הטובה מכל. בראש ובראשונה צריך להשתדל רבות בתפילה ובקשת רחמים.

אנסה בקצרה לתת כמה הנחיות כלליות, ואשמח להאריך עוד בהמשך, אם תרצו.

1– להוריד מעצמנו רגשות אשמה.

הנטיה הטבעית במקרה כזה היא לחפש אשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את בית הספר או איזה מורה מסויים. בית הספר מאשים את הסבא והסבתא, שמאשימים את המגזר, החסידות, ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר, והילד היה עכשיו בישיבה. אני חושב שזו טעות גדולה. כל האנשים האלה אמנם עשו טעויות, וגם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה, וזו תמימות לתלות בזה את כל האשמה. ברוב המקרים – כולם טעו. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים.

תמיד נכון למעט בביקורת על הציבור שאנחנו חיים בתוכו, גלויה או סמויה, וזו עצה נפלאה לטרום-נשירה ולאחים הקטנים בבית. אבל לענין התמודדות עם הנערים האלה בעצמם, צריך להוציא את ההלקאה העצמית וחיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה מוכיחה שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה.

2. להוריד מהילד רגשות אשמה.

הרבה מתופעות הלוואי הנלוות למצב המורכב הזה מגיעות בגלל האשמה שאנו מאשימים, בגלוי או בתחושה, את הנערים האלה בעצמם. וזה לא עוזר, וגם לא נכון. יש לנערים האלה צורך שחזק מהם לעבור מסע שלם, כדי להדביק איזה פער רגשי בלתי נמנע. גיל ההתבגרות מעמת אותם עם שינויים פיזיולוגיים ורגשיים, חוש ביקורת ארסי ולחץ חברתי גדול, וזה מביא אותם למסע שהם צריכים לעבור, תהליך מסוים, שאחד השלבים שבו הוא שלב הגולם. מצבם מבלבל. הם נראים אחראים למעשיהם. הם נראים ערים. זה מטעה. כי הם לא ממש. “עורו ישנים מתרדמתכם”, הם באמת בשלב הגולם. אז נכון שיש להם בחירות (רעות) בדרך, אבל החור הזה, הצורך לעצמאות, הצורך לעבור בעצמם מסע כואב, זה צורך שחזק מהם.

צריך להבין. הרחוב היום מלא בפיתויים עצומים. הסמארטפון מגיש ומנגיש את כל דמיונות העולם, זמינים ומיידים, ‘כיכרות החתולות’ כבר מזמן לא מלאות רק בחתולי רחוב אלא במאות ואלפי נערים, והשורה התחתונה היא – שמול כל הפיתויים והעוצמה הזאת, ההפסד של אותם נערים ונערות הוא כמעט מוכרח. הטכניקות הפולניות המסורתיות להגביר נקיפות מצפון (‘אתה ממש הורג את האמא שלך’) לא יכולות לתת משקל לצד הנגדי.

שמעתי מבחור כזה, שמאוחר יותר חזר, ברוך השם, שהוא היה חייב לקצץ את הפאות שלו, כי הם לא היו שלו, הם היו עול כבד מדי שהוריו חייבו אותו לשאת. הוא היה חייב להסיר אותם ולחיות קצת ככה, לבחון עד כמה מקבלים אותו ככה ומכבדים את בחירותיו, ורק בהמשך לגדל אותם שוב, אבל הפיאות שהוא גידל אחר כך, רק נראו אותו דבר, אבל היה בהם שוני מהותי. הם כבר היו באמת פאות שלו, שהוא בחר בהם. לא הפאות המכבידות של ההורים. זה משל עמוק מאד.

דרשות מוסר לא מועילות פה, הם רק גורמות את ההיפך. ידע הוא לא מה שחסר להם. הם יודעים הכל. הנתק אצלם הוא במקום אחר, אי שם באזור של חיבור רגשי, ולכן צריך להבין שדיבורים רגילים על ‘זה ממש איסור דאורייתא’ או ‘איזה ישיבה תקבל אותך ככה’, משפיעים עליהם בערך כמו שעלינו משפיע דיבור של ירידה זניחה בדמי הפנסיה. זה רחוק רחוק. ולכן, אפשר לומר שהם ממש אנוסים על פי הדיבור, ולפעמים זה הדיבור הריק של חבריהם, ונמצאים בחייהם בשלב רע, כואב, מיוסר ומייסר. אילו הם היו אוטיסטים או בעלי נכות היינו מקבלים את זה, כך עלינו גם להבין עם החברים האלה, שיש פה איזה מצב נוכחי נתון שאין הרבה מה להאשים בו, צריך לקבל אותו, להכיל אותו, עם כל הקושי הבלתי-אפשרי שכרוך בו. ההשלמה הזאת (לא הסכמה, לא הסכמה, אלא השלמה עם כך שעבורם המסע הזה הוא בלתי נמנע) היא הפתח הראשון לתיקון.

3. להתעלם מהרע

דרשות מוסר ותוכחה בשלב זה לא מועילות כלל ורק גורמות לנזק ולכן ראוי למעט בהם. כתבתפ שביקשתם מהנער שלא יחזור בלי מכתב התנצלות. ברור שזה לא יקרה, הוא לא בשלב הזה. רק בית מקבל ומכיל יוכל להחזיר אותו ולהתחיל מהלך של התאוששות ושיקום עבורו.

למרות שמאד נוח כשהנער לא בבית, ולפעמים זה גם מה שהוא רוצה, אין מקום כמו הבית כדי לאפשר לנער להתחיל מהלך של תיקון. ולמרות שאפשר בהחלט להבין את הרצון הזה שהנער יצא, זה לא יועיל לו.

גדולי ישראל אמרו וצווחו בכל כוחם שצריך לעשות כל מאמץ, כל מאמץ, כדי לא להגיע למצב הזה.

יש כלל בחיים, שכל דבר נמדד ביחס לאלטרנטיבה. נכון שיש נזקים ויש כאב לב ובאמת קשה להחזיק ילד חצוף ומרדן שמתבטל וישן בימים, ויוצא בלילות. זה קורע וזה מטלטל. צריך למצוא כללי-בית מינימליים שיוכל לעמוד בהם. וזו התמודדות לא פשוטה. אבל לזרוק מהבית זה פותר קצת בעיות בטווח הקצר ומביא הרבה של בעיות בטווח היותר רחוק. זה סוגר אפשרות של חיבור. זה מדרדר את הילד פי כמה, ומעביר מסר בעייתי ליתר האחים. ולכן, זה לא רק ענין של הישמעות לרבנים, זה ענין של יעילות ואפקטיביות. מה כאן האלטרנטיבה האם הילד עצמו יצליח יותר אם הוא יהיה ברחוב זה ממש מדרדר אותו בידים לכיוונים פליליים, התמכרותיים, ושאר מרעין בישין. כל אלטרנטיבה גרועה פי כמה. ולכן צריך לעשות כל מאמץ, לשמור אותו בבית, כדי שברגע שיפול לו האסימון, הוא לא יהיה מקועקע כולו, בדירה מלאת עשן בתל אביב, עם שתי שותפות, אלא עדיין בבית. עם אופציה זמינה לחזור, או לפחות לייסד חיים נורמלים.

4. קירוב רחוקים וקירוב הבנים

יש תחום שנקרא ‘קירוב רחוקים’. העוסקים בתחום הזה יודעים שאסור להם אף פעם לבקר או להוכיח את הרחוקים, כי זה לא יגרום להם להתקרב. העוסקים בקירוב יודעים שעליהם להעלים עין מכל מיני עבירות שהרחוקים עושים בדרך, להרבות בגילויי הערכה לכל מעשה קטן וטריוויאלי שהם רואים בדרך, להתאזר בטונות של סבלנות, ובעזרת השם – הרחוקים הללו עוד יתקרבו.

מעניין שאפילו העוסקים במלאכת הקדש הזאת של ‘קירוב-רחוקים’, מתקשים ליישם את המסלול הנפלא הזה על הילדים שלהם. המסלול של חינוך הוא מסלול אחר, מסלול של הרבה ביקורת (בונה), מסלול של חוסר שביעות רצון מופגן ממעשים שליליים, וחוסר הערכה למעשים טובים קטנים. לא ככה זה אמור להיות, אבל במציאות, כך נראה מסלול החינוך.

מול נוער מתמודד אנחנו חייבים לעשות שינוי בראש, ולעבור מהמסלול של חינוך – למסלול המקביל של קירוב רחוקים. כן כן, קירוב רחוקים. אז מה אם הרחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. אורח חילוני שהיה בא להתארח לשבת או לחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של ‘סוף זמן קריאת שמע’, ולהקפדה על ‘כזית תוך כדי אכילת פרס’ בליל הסדר. ממש לא. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו. הדברים ידועים.

אז החידוש הגדול פה הוא שגם אותם ילדים הם רחוקים, ואסור לילדות החרדית שעברו לבלבל אותנו. מבחינה רגשית – הם לא בקטע, וזה נתון. אין מה לכעוס, הם לא עושים דוקא, הם אומללים. הם פשוט לא שם. וכדי לחבר אותם, צריך כלי עבודה מעולם הקירוב, ולזרוק את כלי העבודה הביקורתיים שלא הוכיחו את עצמם כלל. זו פשוט טעות להילחם איתם על דברים שגבוהים מנקודת הבחירה שלהם בגלל אילוצי חברה או אגו שלנו, כי הם סולדים מהצביעות ומהזיוף הזה וזה רק מרחיק אותם יותר. את הביקורת צריך לשמור במידה הכי מינימלית האפשרית, ובשום אופן לא בעניני דת, אלא בעניני ניהול הבית וכבוד האחים, ולתת להם את המרחב והעצמאות לעשות את המסע שלהם. זה לא קל, ויותר מדויק לומר שאין דבר קשה מזה, אבל מכיון שאין אלטרנטיבה יעילה, פשוט אין ברירה…

5. לחפש זמני איכות

עד כאן דיברנו על ‘סור מרע’, עכשיו ננסה לדבר קצת על ‘עשה טוב’. ואצל הנערים האלה זה בעיה. בעל הבית לא בבית, הלחץ החברתי מהחברים בצירוף המשקעים של התנהלות הבית יוצרת מציאות לא נעימה.

הפתח לנסיון של בנייה חיובית, הוא לנסות לייצר זמנים של כיף, חוויות משפחתיות חמות. לפעמים זה אפשרי בבית, אבל לפעמים זה קשה, ואז כדאי לנסות לבודד את הילד ולקחת אותו לזמן איכות. טיולים קטנים, טיול אופניים משותף, קיאקים בירדן, פיינט-בול (אין כמו לירות על אבא קצת צבע כדי לקרב את הלבבות), בריכה ביחד עם האח הקטן.

יש בטבע, בסביבה הזרה משהו שמוריד לחץ, משהו שגורם גם לנו פחות לחשבן איך אנחנו נראים (עם הפוזה והמכובדות) אלא משהו שגורם לנו להרשות לעצמנו להיות משוחרר, חופשי, זורם. לנסות להתמודד ביחד עם אתגרים משותפים (מסע אופנים, בניית אוהל, או סתם העמדת מנגל). יש בזה תועלת מיידית עצומה.

אז קשה לתת דוגמאות לכל דבר, זה הזמן להיות יצירתיים, ולנסות להגביר זמנים של חוויות טובות. למרות כל הקושי, זה הדלק לתיקון, שיבוא, בעתו ובזמנו, במהרה בימינו אמן.

6. לזכור שיש שותף שלישי.

יש פסוק בתהילים שאומר: “הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אלֹקִים” (תהילים מ”ו י”א). זה סוג עבודה אחר לגמרי מהעבודה הרגילה, המעשית, ההישגית שאנו מורגלים בה, עבודה של ששת ימי המעשה, אנו רצים והם רצים, עבודה של ריצה. פה יש עבודה אחרת, של שביתה. הרפו ודעו. הדרך לדעת כוללת גם הרפיה. להרפות ולחכות.

נכון, הילדים האלה לא משתלבים בתמונה המשפחתית שאיחלנו לעצמנו. יש כאן משהו לא מתאים. אבן שלא משתלבת בבנין המפואר שאיחלנו לעצמו. אבל דוקא האבן הזאת שהבנאים לא יודעים מה לעשות איתה, יש לה תפקיד חשוב מאד. “אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה”.

יש המון סיפורים של ישועות שהגיעו מכיוון לא צפוי. הכי לא צפוי. פתאום צץ איזה איזה חבר, איזה שיעור, איזה בוס, איזה הארה, והאסימון נופל. אסור לאבד תקוה, אסור להתיאש. ובטח שלא לשדר לנער את התסכול והאכזבה (שמבוסס על ציפיות דמיוניות שיש לנו ממנו, ציפיות שלא רואות את הילד, בחוויה שלו). רק כאשר מפסיקים להילחם, מתחילים לקבל, להכיל, להיות חברים של הנער, רק אז יש יש סיכוי לשינוי. לא תמיד מאיתנו. כאשר הנער לא מרגיש צורך להתריס ולהילחם אלא מקבל אותנו כחברים, אז השותף השלישי יכול לשלוח שליחים, שיצליחו לעשות שינוי.

צריך להתפלל על זה. באמת. ולהבין שלא הכל פה תלוי בנו, יש שותף שלישי, ברוך השם, זה המקום שבו אנו נאלצים לפנות לו את הבמה, ולחכות לרגע שהאסימון ירד.

6. לדאוג למלא מצברים

האתגר לגדל נערים כאלה שואב מאיתנו משאבים נפשיים לא פשוטים, וחייבים למצוא זמנים גם להטעין את הסוללה. זה לא קל. צריך פרנסה וצריך לטפח זוגיות וצריך להשקיע בשאר הילדים וצריך כל כך הרבה דברים אחרים מחויבים.

אם אנו נמצאים כל הזמן “על הקצה”, שחוקים ומותשים, מסתבר שלא נצליח להיות מכילים וקשובים. אין ברירה, צריך לחזק את עצמנו, צריך לחזק את הקשר הזוגי, כי רק כך נצליח למצוא כח להתמודד עם האתגר. החכמה היא לא לוותר. להילחם על זה. על זמני איכות של ההורים בינם לבין עצמם. כל השקעה בשלום הבית משתלמת פה. בלי לקבוע זמן לחופשה, בלי לייצר תנאים לזמני איכות זוגיים, יש פה סכנה קיומית לכל הבית. צריך למצוא פינה שקטה, אי קטן של הטענת מצברים, משותפת, בזמני איכות שיתנו כח. אי קטן, “אי של אפשר”. זה אפשרי.

אלה כמה כללים עקרוניים שכדאי ליישם כדי להגיע למצב בריא מול הנער. כרגע יש כמה חומות שצריך להמיס כדי להתחיל בכלל, ואשמח להמשיך לסייע כיצד להגיע לשם.

תרגישו נוח לפנות במייל האישי. dan@maane.info

בהצלחה רבה והרבה נחת

דן