שואל יקר!

קיבלתי את השאלה שלך קצת לפני ראש השנה, אבל מסיבות שונות התשובה נכתבת בעיצומם של עשרת ימי תשובה. זה מתבקש מאד לכתוב כמה שהשאלה שלך מתאימה לימים האלו, אבל אני מרגיש כל כך נורא לכתוב את זה. הרי בזמן שאני יושב כאן וחושב על יום כיפור, אתה חווה את משברי החיים באמת. האם מותר לי לדמיין את לוח השנה שלך? האם יש בו בכלל משמעות לימות השבוע, לתאריך?

ובכל זאת, אתה שם, מתמודד בגבורה עם החיים, ואני כאן, יושב מול המחשב ומנסה למצוא מילים שיגעו בליבך. אני למטה, ואתה למעלה. ואתה, בענווה, מגיע אליי הקטן ומבקש עצה. למרות ששנינו יודעים כי מי שלא חווה את הסבל לא יכול להגיד כלום. אולי בגלל שדברים שרואים מרחוק לא רואים מקרוב? אולי דווקא בגלל שאצלי עכשיו זה עשרת ימי תשובה, ימים של הרהורים, של רעיונות על בגידה ועל סליחה, אולי בגלל זה אוכל להביא לך משם משהו לתוך החיים האמיתיים שלך?

אינני הוגה דעות דגול, וקשה לי לרדת לעומק הדבר הזה שנקרא סליחה. כאשר נעמוד מול הקב”ה בעוד כמה ימים ונבקש סליחה, מה אנו רוצים? לפעמים נראה לי שאנו רוצים לסלוח לעצמנו. להכיל את האישיות הפגומה, החלשה, ולפעמים, סליחה על הביטוי, הטיפשית שלנו. כאשר הקב”ה סולח לנו הוא בעצם מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, כי הסליחה שלו אומרת לנו שהמציאות שלנו היא פגומה, וצריך לקבל אותה ואפילו לאהוב אותה.

מה שאני מנסה לומר זה שהפניה שלנו לקב”ה שיסלח לנו היא לא רק בתור מי שחטאנו כלפיו, אלא בתור מי שבאמת יכול לסלוח. ‘כי עמך הסליחה’ – אפשר לפרש שהקב”ה הוא היחיד שיכול באמת לסלוח, כי הוא רואה את המציאות שלנו הפגומה ומכיל אותה. בעיניו זה לא שאלה איך יתכן מציאות כזאת של אנשים שעושים שטויות, כי הוא ברא אותנו והוא יודע יצרנו.

הסליחה הזאת, ההכלה, הרחמים האלו – הם לא משהו שנשאר אצל הקב”ה. הקב”ה נותן לנו להרגיש את זה בלב שלנו. הוא נותן לנו יום שלם שנעבור בו את התהליך המייסר הזה, שבתחילתו נעמוד בלב שבור עם פנים בקרקע, ובסופו נרקוד לשנה הבאה בירושלים. הוא נותן לנו עשרה וידויים, עשר פעמים להסתכל לעצמנו בתוך הלב ולראות כמה שאנחנו, סליחה שוב על הביטוי, דפוקים – ואז בסוף להבין שנכון שאנחנו דפוקים, אבל זה מה שאנחנו. ברגע שאנחנו מבינים עד כמה אנחנו בעיתיים וחוטאים, ההבנה הזאת עצמה משלימה את החסרון הזה.

היכולת הזאת, של להכיל משהו בעייתי בגלל שהוא מבין שהוא בעייתי, היא דבר נפלא שכמעט לא שייך אצל בני אדם. בני אדם רגילים להסתכל במשקפים של צדק ולא של רחמים. הצדק נמצא בלב שלנו, מין מודל כזה של מה צריך להיות, ומה שמתאים למודל הזה אנחנו מסוגלים להכיל. אבל להכיל את המציאות כמות שהיא, בגלל שזאת המציאות – זה מצריך יציאה החוצה מהמודל שיש לנו בתוך הלב. זה משהו שאנחנו אמורים לעשות ביום כיפור, לצאת החוצה מעצמנו ולראות אותנו מלמעלה. להתחבר לחלק הרוחני שבנו, לחלק המלאכי – ואז להבין, שהיצור הזה שנקרא ‘אני’, מעורר רחמים בעצם הבקשה שלו להתקיים כמות שהוא.

טוב, זה במישור ההגותי של ענייני דיומא. כשזה מגיע אליך אני כבר מרגיש הרבה פחות בטחון לדבר. אבל ננסה. בא נסתכל לרגע על חמיך וחמותך. וכשאני אומר ‘נסתכל’ הכוונה היא כמובן דרך התיאור שלך, ודרך המשקפיים שלך. לא שמעתי את הצד שלהם, ואין לי זכות בכלל לדבר עליהם. אני מדבר על חמיך וחמותך כפי שהם קיימים בתודעה שלך.

האנשים האלו, במבט של צדק, הם עשו מעשה שלא ייעשה. הם פשוט השתמשו בנטיה הכי בזויה שיש לאדם בזמן משבר – הנטיה לחפש שעיר לעזאזל, מישהו שיהיה ניתן להאשים אותו. מה אפשר להגיד? זה פשוט דוחה.

בא לי לצעוק עליהם במקומך, למען השם, לא יכולתם לגלות קצת יותר בגרות? אתם לא רוצים לקחת אחריות – מיילא, אבל להפיל את זה עלי, החתן שלכם? אתם לא מתביישים? לא מתביישים???

ועכשיו אתם מבקשים סליחה? אתם יודעים בכלל מה עשיתם? איזה פצע פערתם לי בלב? יש לכם בכלל מושג? וחוץ מזה, מה תעשו עכשיו? תקחו אחריות? אין סיכוי אחרי מה שעשיתם, ואני גם לא בטוח שאני רוצה את זה.

זהו. אפשר להישאר כאן. ואני חוזר שוב, אפשר, וזה לגיטימי. כלומר, ברור לי שבעיניך זה לגיטימי, אבל חשוב לי שתדע שגם בעיני אחרים, מי ששומע את הסיפור מהצד שלך, גם לו ברור כך.

אבל אולי אתה כן רוצה לסלוח להם? איני רואה ללבב, אבל ציפור קטנה לוחשת לי שיש אפשרות כזאת. אתה רוצה שיהיה לך את היכולת להכיל את הכאב על ההתנהגות שלהם. למה? קודם כל הם חמיך וחמותך, הם ההורים של אשתך, הם סבא וסבתא של הילדים שלך. הם חלק מהחיים שלך. איזה חיים אלו אם אי אפשר להכיל חלק כה משמעותי במשפחה?

אבל לא רק זה. אתה נראה לי איש מיוחד כל כך, שההתמודדות עם החיים האלו עשתה אותך עוד יותר מיוחד, ואתה רוצה פשוט להתרומם למימד יותר גבוה מהצדק. אתה מרגיש, אולי אחרי חיים מיוסרים כאלו, שהצדק לא יכול להכיל את החיים, כי הם הרבה יותר מזה. הרי אם נלך לפי הצדק, מה ההצדקה בכלל לחיים שכאלו, של סבל כזה? של אברך שמתמודד עם אשה במניה דיפרסיה, עם ילדים, עם בית, ועוד עם כאלו חם וחמות? האפשרות היחידה להכיל כאלו חיים היא להתרומם מעל הצדק, מעל המודל הרגיל שיש לנו בלב, ולהבין שהמציאות יותר גדולה מזה, וצריך לקבל אותה ולאהוב אותה כמות שהיא.

כן, זה נשמע דיבורים יפים, ולא אמינים. אבל אולי אצלך בחיים זה כן אמיתי. מי יודע. אני מהמר על האפשרות הזאת.

זה יכול להסביר לנו למה בכל זאת יש מקום לסליחה. כי אפשר פתאום לרחם על חמיך וחמותך במקום לכעוס עליהם. להבין שהאדם הוא יצור כל כך משונה, שאת רגשות האשמה שיש לו עצמו הוא דוחה על ידי שהוא זורק אותם על מישהו אחר. יצור משונה, אבל יצור. יצור שזועק לרחמים ולהכלה. יצור שהוא יציר כפיו של הקב”ה, עם החסרונות שלו.

כאשר חמיך וחמותך מבקשים סליחה הם בעצם מכירים בבעיה שלהם, בחסרון, באנושיות שהתגלתה בהם בצורה כל כך מכוערת – אבל הם רוצים שתעזור להם להכיל את זה. אתה חייב? מה פתאום? אבל אולי אתה יכול – וזה רק אתה יודע.

כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. בן אדם שיכול להכיל את מי שפגע בו, יכול להכיל גם את עצמו עם כל הפגמים שלו. האפשרות להתרומם למבט של רחמים היא אפשרות מרוממת ומרעננת, נותנת מבט חדש על החיים, על זולתנו, והכי חשוב – על עצמנו.

אז לשאלתך אברך יקר? אתה ממש לא חייב לסלוח. אתה לא חייב את זה להם, ולא לקב”ה, ולא לאף אחד. יתירה מזו: סליחה שתבוא מתוך תחושת מחויבות היא לא סליחה אלא לגיטימציה לפשע – כל המרחם על האכזרים סופו מתאכזר לרחמנים.

אבל סליחה שתבוא מתוך מידת הרחמים, מתוך רצון להכיל ולקבל את המציאות הפגומה של האדם – היא סליחה שיכולה לטהר את האדם, לקדש אותו, ולהביא אותו עד כסא הכבוד.

מי יתן ובזכות אנשים כמוך, הקב”ה יתן בליבנו משהו מהמידה הזאת, ויכתוב אותנו בספר החיים מתוך רחמים גמורים.

יצחק

itzchak@shpitzim.co.il>