אני רווקה, ויש נושא שלא ברור לי. ניסיתי לברר אותו בייעוץ מקצועי מול נשים תורניות, טרם הצלחתי. אולי מדמות גברית זה יובן. נאמר לי ממספר מקומות שיש לי הנחת יסוד שגויה, בסגנון של 'הוצאו דברים מהקשרם'. אשמח לעזרה וליבון בנושא.
תמיד הבנתי שמצוות הצניעות קשורה ב"לפני עיוור לא תיתן מכשול" שהיצר הגברי מאוד עצמתי וחזק, וקשה לו להתאפק.
יותר מזה, בעולם התשובה מחנכים נערות (ובחורות) לשמור על כבודן, ולא לתת לגבר לנצל אותן – הוא רואה בהן רק אובייקט לתאוותיו. וכשהיא צנועה הוא פחות יכול לעשות זאת.
ועכשיו, כשאמורים להתחתן, אני די כועסת על גברים שהם כאלה. וממש מרגישה שהקרבה שבנישואין פירושה ויתור על כבודי, להיות מנוצלת, הוא ישתמש בי, ובכלל תחושה ש"התחייבתי להיות הפתרון לצורך שלו". (לא למדתי אותה כמובן, כי עוד לא הגיע הזמן. אני מדברת רק מתחושה).אני מרגישה שהנישואים, עבור גבר דתי, הם רק דרך להסדיר מסגרת הלכתית למילוי היצר שלו.
חשוב לי להדגיש, אני מגדירה את עצמי כתורנית, ומשתדלת להקפיד על קלה כבחמורה. בחור ירא שמיים (אמיתי, שגם בפנימיות וגם במעשים אכפת לו מה ה' רוצה ממנו עכשיו) זו האופציה היחידה שאני רוצה. אני פשוט מנסה להבין במה הוא שונה מבחור ברחוב, הרי הנפש שלו היא אותה נפש גברית. יש לו את אותם צרכים ותאוות כמו לכל גבר.
נחשפתי להמון ציטוטים (ממקורות וספרים תורניים, ביניהם היו גם ציטוטים כמו "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה") שיצרו לי בנפש את התפישה הזו, ואני לא ממש מצליחה לזהות מה אני מבינה לא נכון. איך מה שהיה ניצול, שימוש בחפץ, מילוי תאווה, זלזול, חוסר נאמנות וחוסר כבוד – הופך לקדושה, מצווה, נאמנות וחיבה? במה מחויבות הופכת את זה להוכחה שהוא לא רואה בי אובייקט? במה כתובה משנה לו את הנפש (ואם היא לא משתנה אז למה לי לחבור לנפש כזאת?)? [זה כמו לחם? שבפסח הוא איסור חמור, ובשבת הוא מצווה נעלה?]
בחוויה שלי, יש לו בדיוק את אותה נפש, שרואה באישה אובייקט. הוא פשוט מרסן אותה כי יש הלכות שאומרות לו שלא הכל מותר, ומה החובות שלו. אבל ברצון – הוא רוצה רק למלא את התאוות שלו. לשמח ולכבד את האישה זה לא הרצון שלו – אלא הוא צריך וחייב, אז הוא עושה. כמו עול.
ובכלל כל העניין הזה שאישה צריכה להתייפות לבעלה (ולבחורים שמציעים לה….), עוד יותר מדגיש את היותה אובייקט. (מזכירים את העניין הזה במקרים של שלום בית, ההכוונה להשתדל להלך בתאוות ליבו של הגבר, להשקיע מאוד כי יש לו צורך, קשה לו לשמור על העיניים, הרחוב בחוץ קשה, ועוד ועוד)
אם הגוף מושך את תשומת הלב לגוף במקום לאישיות, איך אישה יכולה לדעת שבעלה מתעניין באישיותה ולא בחיצוניותה?
אני יודעת על גברים שלא נאמנים ולא מחויבים ורק מפזרים אמירות שהאישה רוצה לשמוע לצורך מילוי רצונם, ואני תוהה :בחור בפגישות? וגבר בנישואים? במה הוא שונה? אולי גם הוא רוצה להתחתן רק עבור התוכניות בראשו, ומספר סיפורים רק בשביל זה?"
ובנישואים? איך פתאום אלו לא יהיו יחסים אינטרסנטיים של תן וקח? איך שם זה לא נחשב שהיא נתנה את כבודה וגופה? גם בנישואים אפשר לומר מילים יפות מתוך אינטרס.
מה במחויבות משנה את התמונה?…
