קושי בהתמודדות עם אובדן

שלום רב, לפני כמספר חודשים איבדתי אחות שחלתה במחלה ולאחר שנה וחצי של טיפולים קשים המחלה הכניעה אותה. אחותי הייתה אשת חיל אמיתית, אשה צדיקה וחכמה, מלאת נתינה, חסד, אצילה ונעימה. יש לה שישה ילדים מדהימים וקטנים שנשארו ללא אמא. המוות שלה שבר אותי ואת משפחתי. קשה לנו מאוד להתמודד עם האובדן ולהבין שכך ה׳ רצה. אנחנו משפחה דתית והחולי שלה רק גרם לכולנו להתחזק יותר. אך כשהיא נפטרה ליבנו התמלא צער רב וכעס, למה? למה ה׳ לקח אותה?! היא הותירה ילדים מקסימים שהקטנה בינהם בת שנה . הראש מנסה לשדר שלעולם לא נוכל להבין את דרכי ה׳ וצריך לקבל זאת אך הלב שבור וכואב… איך מתרוממים? איך מתמודדים?

תשובה

שלום לך יקרה.
כאבתי את כאבך . חשבתי הרבה עליך ועל מה שאת חווה. הגעגועים, האבדן, חוסר האונים והכאב שחותך ממש בפנים, ולא תמיד ניתן להביעו במילים.
שקלתי הרבה מה לכתוב לך, הרגשתי שדיבורי חיזוק ואמונה מצויים סביבך, ולא לזה את נדרשת.
דורנו משופע בספרי חיזוק בנושא אמונה ובטחון, בהקלטות ובהרצאות מיוחדות של מיטב הרבנים במיוחד בנושא זה.
אין לי ספק שאת שמעת הרבה, אבל בפנים יש משהו חותך וכואב שמונע מדברי האמונה לחדור לגמרי וללטף.
אז ברשותך בואי נהיה אמיצים ונביט פנימה, אל המקום הכואב, בעדינות ,ברכות. זה שורף שם. זה פצע מדמם.
אנחנו רגילים לחשוב שכל ארוע קשה שאנחנו חווים בחיינו הוא עונש.
ככה גדלנו עם מוסכמה כזו שעל מעשה רע יש תוצאה אחת- עונש.
לפעמים העונש מיידי. ולפעמים לאחר זמן, אבל תמיד ענש הוא על התנהגות לא ראויה, שאנחנו אשמים בה.
ועם המוסכמה הזו אנחנו גדלים ובוגרים וכשאנו נתקלים בקושי, אפילו קל, ישר אנחנו מתרגמים זאת לעונש על...
ישר אנחנו מתחזקים בעניין הדורש תיקון.
ההתחזקות היא טובה היא גם אחת המטרות של הקשיים לגרום לנו להתקרב לטוב, להתחזק ולסור מהרע.
אבל זה רק אחת המטרות של הקושי זו לא המטרה העיקרית.
הקשיים הם חלק מתוכנית אלוקית שעלינו לעבור בלי קשר מובהק ומיידי של ההתנהגות שלנו.
המוות של הנשמות המקסימות הוכתב מראש וזה היה המסע המתוכנן והקצוב של אחותך בעולם.
זה קשה, זה כואב. אבל אין כאן מקום לאשמה.
כמו שתארת מיד כשחלתה אחותך, קיבלתם על עצמכם קבלות טובות והתחזקתם. כמו אמרתם רבון עולם- אתה צודק, לא היינו מספיק בסדר, הגיע הענש ... אבל עכשיו אנחנו בסדר גמור, אז תיקח את הענש בחזרה זה מספיק כבר. זהו, סגרנו חשבון...
וזה לא קרה.
היא נפטרה.
ואחרי ההלם באה השאלה.
למה?
היא הייתה צדיקה מאד.
אנחנו התחזקנו.
אז מי פה לא בסדר?
אולי אתה רבון עולם...
אבל אסור לומר זאת...
אבל זה מה שאני מרגישה.
אז- בואי ונפרק את ההבנה השגויה הבסיסית שהפטירה היא ענש.
לא. אתם לא ראויים לענש, ולא זו היתה המטרה.
אתם מתמודדים עם כאב וקושי גדול כי יש כח עליון שמנהל אותנו, והוא לא התחייב תמיד לפנק.
הוא התחייב לגדל וללוות את המתמודדים.
אני מקווה שאם תרפי ידיים, תרשי לעצמך להיות בצער, בגעגוע ובכאב. תהיי שם עמוק בפנים במקום השורף, ותאמרי לעצמך. זה לא בגלל... ולא עונש. זה לא הבטחה שהייתה לנו ולא נפרעה. זה התוכנית שלי ושל משפחתי. ואני לא לבד בה.
הפטירה הכואבת היא ניסיון שיכול להביא הרבה כוחות למשפחה המיוחדת שלכם.
הרבה סבלנות, ענווה, קבלה, נתינה. הכנעה וגם הרבה אמונה וקרבת אלוקים.
דווקא מהמקום הלא מצפה שהכל ילך כפי שאנחנו מתכננים. אלא מההשלמה שיש כח עליון שמחליט עבורנו, וגם נותן כוח לעבור את המסלול.
איתך בכאב העמוק. בציפיה ובתפילה לשפע כוחות להתמודדות שלך.
אסתי
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
תגובה אחת
  1. הדס הגב

    תשובה יפה
    אני רוצה להדגיש שבאמת לתת מקום לעצב לגעגוע לאבדן וכו
    מאד מועיל ומקל..
    בשורות טובות

השארת תגובה

שאלות נוספות:

>