מתמוטטת וחסרת כוחות

נשואה 20 שנה.ששה ילדים קטנים.בעלי אדם שאוהב וזקוק לשקט עובד ברוב שעות היום. אני רוב הזמן עם הילדים לבד.מתמודדת עם ניהול הבית,קניות והטיפול בילדים.מרגישה שאני מתמוטטת.הוא חוזר עייף לגמרי ופשוט הולך לישון.אין עזרה ממשית.אומר שהוא לא מסוגל.שהוא מתמוטט.שהוא רוצה לעזור אבל לא יכול.אני עייפה.זה מגיע למצב שאני מזועזעת מעצמי שאני אומרת שאני לא מסוגלת לשמוע יותר אמא אמא..אוהבת את הילדים רוצה לתת להם ולהעניק מה שהם צריכים ואין לי כוח וסבלנות .פשוט אין.מוצו כל המשאבים שבי.מוצאת את עצמי חסרת סבלנות. מוצאת את עצמי מתפרצת כועסת מגיבה בלי פרופורציה .רוצה שקט.רוצה לחזור להיות אני .להיות שמחה כמו שהייתי פעם. עכשיו אני רק עוברת ממשימה למשימה בלי להגיע לעצמי בכלל.בעלי אומר שאני משרה אוירה לא נעימה עם הצעקות ואני אומרת לו שאני זועקת לעזרה.. שאני לא יכולה הכל לבד.. שייתן יד במשהו..והוא אומר לילה טוב והולך לישון אפילו לפני שהילדים נכנסים למיטות.אני אפילו לא מספיקה לדבר איתו כמו שצריך..לא יודעת עד כמה אני יכולה למשוך את המצב הזה ככה.הוא לא מוותר על סדר היום שלו ולא מוכן לשנות משהו.לפעמים אני חושבת שהוא חי בבועה משלו.מבחינתו יש לו בראש איזשהו משהו מדומיין שככה בית צריך להראות וכל סטייה מהדימיון הזה לא ברורה לו.לא ברור לו שילדים יוצרים באלגן וליכלוך .נראה לי שהוא חושב שהם רובוטים קטנים שעושים מה שאומרים להם בלחיצה על כפתור .במציאות זה לא ככה…ממש לא.אני שחוקה לגמרי.לפעמים אני תוהה אם זה נכון שנשארתי בבית לגדל את הילדים -זה פשוט נראה לי הכי נכון וטוב וחשוב עבור הילדים אבל עכשיו אני תוהה אם צדקתי ..לא יודעת אם יש לי שאלה ספציפית פשוט הייתי חייבת לפרוק

תשובה

לך, המתמודדת,
מתמוטטת
ובע"ה - מתעודדת,

זו זכות להיות מקום לשיתוף ופורקן קדוש שכזה. אמנם אין לך שאלה ספציפית, אך האמירה שלך זועקת: "רוצה לחיות ולהעניק חיות!"
את מרגישה שבמציאות הנוכחית את בעצם לא חיה, אלא שורדת.
הדרישות של החיים סביבך, בבדידות שאת חווה, הם מעל ומעבר לכוחות הגוף והנפש.
אני שומעת ממך געגוע לקשר זוגי, געגוע לקשר עם עצמך כפי שאת מכירה את האשה השמחה שאת.
הגעגוע טבוע בנו, כדי שנזהה את הטעם של הכיוון שאליו אנחנו חותרים.
השאלה היא איך לחתור לשם.
לא יהיה לי כאן מטה קסם, אך אשתדל להאיר כמה כיווני פעולה, שמתוכם תרגישי מה נכון ומדבר אלייך כעת.

- האדם היחיד שאני מפעילה הוא אני
אין לך שליטה על אף אדם אחר. אפילו בת החצי שנה, אם לא תרצה לאכול- אין לך דרך לכפות עליה. את יכולה ליצור מצב שבו היא תבחור לפעול, אבל על זה אין לך שליטה.
ככל שנקדים להפנים את הכלל הזה (ואני בעבודה מתמדת), כך ייטב לנו.
כשאת בפוקוס על תחום שליטתך, האנרגיות מנותבות למקום שיש להם מוצא פורה ומפרה, במקום להפוך לנחל אכזב.

- להפסיק לריב עם המציאות
הנחת היסוד שלך היא שדברים אמורים להיות אחרת. בין אם זה בתחושה שלך על עצמך ומול העולם, ובין אם בהתנהלות של בעלך. למשל: "בעלי חייב לעזור" או "בעלי צריך להיות מעורב בנעשה בבית" או כל "אמור/צריך/חייב" שיש.
השאלות הבאות הן בהשראת ביירון קייטי (שיטת "העבודה"). תני לשאלות זמן לשקוע, ותני זמן לתשובות לצוף.
1. עצרי רגע לחשוב: האם באמת בעלי חייב לעזור? האם הוא אכן חייב להיות מעורב עם הילדים? האם אני יכולה להיות בטוחה במאת האחוזים שזה מה שנכון וטוב לו ולנו?
2. רשמי 3 סיבות שבגללן את בטוחה שאת צריכה אותו באופן שתארת.
3. איך תוכלי להיות בלי המחשבה הזו שתובעת: "אני חייבת / בעלי אמור ל..."?
ראי את עצמך נטולה מהמחשבה הזו.

כשאת מטילה ספק בהנחת היסוד של הציפיות, אך משחררת הרבה מהאכזבה. את פנויה יותר לראות את הטוב שבחייך. בכך את חוסכת את האנרגיה השלילית של האכזבה, ומכניסה אנרגיה חיובית של הכרה בטוב.
במציאות חייך יש גם קושי עצום וגם טוב עצום. כשביכלתנו להסיט מעט את מסך הערפל, אפשר להתמלא באדרנלין ושמחה פנימית שופעת מהברכה שבה בורכנו!

(כאן אביא לתשומת ליבך נקודה משמעותית: במצב של עייפות ורעב, המנגנונים הנוירולוגיים המאפשרים הודיה והתמלאות ממנה אינם פועלם כראוי ולכן החיים נוטים להצבע באפור-שחור. זה לא שהחיים קשים יותר, אלא התחושה הסובייקטיבים כבדה ומעיקה יותר.)

- הקשבה
ציינת את האמירה של בעלך, שהוא רוצה לעזור. ציינת גם שהוא מביע עייפות.
את מביעה את אהבתך לילדים ואת הקושי העצום שעמו את מתמודדת.
- נסי להזכר לרגע בשיחה שבה הרגשת מוקשבת. מה גרם לך לחוש שמקשיבים לך באמת? מה היה בטון דיבור? שפת גוף וקשר עין? סוג תגובה/שתיקה? פניות?
כיצד הרגשת כשבאמת הקשיבו לך?
מבחינת מעגלי שייכות וערך של "עניי ביתך קודמים", ההקשבה היא קודם כל לעצמך.
תני לעצמך זמן בחוץ, תוך כדי הליכה עם עדיפות לפיסת טבע (אפילו קטנה). הקשיבי לקולות, דברי איתן.
לחילופין או בנוסף, את יכולה לאפשר לעצמך זמן רגוע, לנשום עמוק ולכתוב שלוש עמודים ברצף ללא הפסקה. הכתיבה הספונטנית מאווררת ומאפשרת להאיר פינות שונות בתוכנו.
היכולת להקשיב לעצמנו היא אחת המתנות הגדולות ביותר.
בעיני, זו זכות שהיא חובה משום שכדי לפעול בעולם ה' נתן לך את הכלי שלו- וזו את, על כל רבדייך.

לאחר ההקשבה פנימה, תוכלי להיות כלי להקשיב גם לאחרים.
האחר המשמעותי ביותר עבורך הוא בעלך. את זה את יודעת דרך תחושת ההעדר, כשאת כל כך רוצה אותו לידך, שותף לחייך.
עוד לפני שיחה איתו, נסי להקשיב לו באמת, לאמירות שכבר הביע, במילים ומה שביניהם.
נסי להחליף תפקידים. לכמה רגעים, דברי בשמו אל אשתו, אל חייו, אל ילדיו. שוב, אפשר לעשות את זה בדיבור או בכתיבה (עם עדיפות בטבע המאפשר חיבורים עמוקים וטהורים יותר).
מה את שומעת מהפרספקטיבה הזו?
איך נכון לך להגיב מתוך עמדת ההקשבה?
אילו צרכים שלו את פנויה לשמוע?

- שיח מקרב
לאחר שתהיי בעמדת הקשבה מוחלטת, עם רצון לשמוע את הכל ואת הקול, בידיעה שיש כאן הזדמנות למיצוק האישיות והקשר-
אפשר לגשת לשיחה. לא תוך כדי אפיסת כוחות וריצה אחרי הזנב, כשהוא בדיוק נכנס הביתה. אלא בהזמנה ותיאום מראש, בפניות מלאה של כיבוי טלפונים, במקום שקט ונטרלי.
התכונני לשיחה הזו: באיזו דרך נכון לך להעביר את הבקשה לצרכים שלך? איך תוכלו לעבור ביחד את מהמורות החיים ובכך לבנות את הקשר, האמון והחוסן?

אין לי ספק שיש בך את התבונה לפעול נכון ומדויק! הנסיון לא ניתן בלי כלים, אך צריך להגיע לכלים הללו. הקשבה תהיה המפתח עבורך להגיע לאוצר שבתוכך.

נסי לזכור את האמת האלוקית: כל נקודה שצפה, גם אם היא כואבת- בבחירתכם תהיה בבחינת "אבן מאסו הבונים- היתה לראש פינה" בבנית האישיות והקשר.

אמשיך לחשוב עלייך ולהתפלל
לצמיחה משותפת מתוך כוחות גוף ונפש, אהבת אמת ופירות מתוקים!

שפרה

[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
>