מרגישה ריחוק וחשש מגברים

424455

אני טיפוס ביישן.
מגיל קטן הרגשתי לא בנח בסיטואציות חברתיות- משפחתיות וכו'.
במפגשים משפחתיים הייתי נתקפת בסוג של חרדה, לא מסוגלת לדבר עם אנשים מסוימים, וכשכן מדברת- מסמיקה, מדברת לא לענין… או בולעת את הלשון, מתנהגת מוזר. מביך.
זה כמובן גרם לניתוק שלי מחלק מהמשפחה המורחבת.
בגיל מוקדם מדי (אמצע יסודי) חברה שיתפה אותי בסודות החיים שבקשר הזוגי,
לא האמנתי לה, לא חשבתי שדבר כזה יכול להיות מציאותי, אבל הדמיון שלי המשיך לעבוד בלי רשות.
הייתי באמצע שנות היסודי, ומאז כל גבר היה נראה לי סוג של מפלצת- בפוטנציאל. התרחקתי מהם כמו מאש, ובאמת הריחוק שלי במשפחה (ובחיים בכלל) הוא בעיקר מהגברים. פשוט לא מסוגלת לדבר איתם. ואם מדברת- זה יוצא מאד קשוח.
וזה כואב לי. נכון שגדלתי ובגרתי ונישאתי והבנתי. ובכל אופן… החרדה מהם עדיין ככה. (כרגע זה יותר במישור התקשורתי )
יש לי בעיה, אני יודעת. זה כבר הרבה מעבר להלכות צניעות.
אני עובדת עכשיו בעבודה שיש בה גם גברים. לרוב אין פה שום בעיה. יש פה אחד דתי שהיה אדיב ונחמד בקטע טוב, עם גבולות וכו', אבל כנראה שהייתי מדי קרה או מדי לא מתקשרת, וזה הגיע למצב שנראה לי שהוא נפגע. אני אומרת בוקר טוב, והתשובה קפואה. היה לו יום הולדת , ואיחלתי לו פעמיים מזל טוב והוא לא התייחס… עכשיו אני יושבת עם צלחת עוגות לידי ומרגישה טיפשה.
יש פה חרדית נוספת, והעובדים האחרים מעדיפים לעבוד איתה כי היא מתקשרת יותר בקלות, יותר נעים לעבוד איתה.
אני חוששת שההתנהגות שלי גובלת בחילול ה'.
מצד שני הבת השניה מסוגלת לאכול ארוחת צהריים עם כולם, כולל הגברים באותו שולחן, ולהתבדח וכו'.
לי זה לא מתאים הן מבחינת אופי והן מבחינת דת.
אני אפילו לא יודעת לשים את האצבע על מקרה מסוים שקרה וגרם לריחוק, אני מאמינה שזה משהו בהתנהגות הכללית שמשדר "אל תתקרב ואל תדבר". זו לא צידקות, זו הפרעה.
בא לי להתחיל פה מחדש, בצורה נכונה.

מלבד זאת,
כבת חרדית שמורה- מה אמור להיות היחס שלי לגברים במשרד? לעבור לידם ולזרוק איזו אמירה? מילה?
לשתף בחיים האישיים? איפה עובר הגבול? אני צריכה הוראות ברורות והדרכה איך להתנהג. זה לא בא לי בטבעי, אני ממש צריכה הוראות הפעלה. לשמור על עצמי ושיכבדו את הריחוק שלי מבחינה דתית- מצד אחד, ומצד שני- להיות אנושית וזורמת בלי מחשבות ותחושות שלא במקומן. (בכיתה י"א המורה אמרה לנו שאסור לדבר יותר מדי עם בני דודים, רק שלום וזהו, אולי זה גם משהו בחינוך שהחמיר את הבעיה שלי?)
אני חייבת תשובה מהר, זה מקשה עלי מאד את החיים, פיזית ונפשית.
תודה רבה, תזכו למצוות.

תשובה

שלום לך יקרה,
כשקראתי את שאלתך החשובה הרגשתי ששני דברים מתרחשים בתוכי בו זמנית.
התפעלות עצומה מכושר הניתוח שלך, מהמודעות הגבוהה וממידת החינוך הפנימי שלך כמו גם הזדהות עם הקושי המתסכל, הביישנות האיומה שכולאת את יכולת התקשור והמבוכה שבאה בעקבותיה.
אני חושבת שכאשר אדם מלא ואנטליגנטי כמוך לא מצליח להתבטא בגלל ביישנות או מחסום פנימי, התסכול כפול.

זה לא שאין לך מה לומר. יש לך. יתירה על כן, את יודעת בוודאות שעלולים לפספס את עולם התוכן שלך או הכרה ביכולותיך בגלל המחסום הזה ועולים בך רגשות ומחשבות לגבי הדרך בה את נתפסית בעיני אנשים.

בטוחני כי עמלת רבות על עצמך ובעבודה אישית התגברת פעמים רבות על הקושי מהמקום הראשוני אותו את מתארת כילדה.
העובדה כי "בגרת והבנת ונישאת" אינה מובנת מאליה ומלמדת על יכולת עמוקה של עבודה עצמית ואישיות חזקה.

אני מאוד מבינה את הבלבול הפנימי אותו את מתארת לגבי ההתנהגות ההולמת הנדרשת ממך במגע עם גברים בעבודה. הרצון והצורך לתקשר בצורה נעימה ופשוטה העומדים לעומת מחסום פנימי וחינוך לגבולות שאינו ברור דיו. המלחמה בינהם עשויה להתיש ולכלות אנרגיה יקרה מאוד.

מאוד הערכתי את היכולת שלך לומר שזה הרבה מעבר לצדקות או כפי שאמרת "זו לא צדקות, זו הפרעה" אינני ממהרת להגדיר דברים כהפרעות אבל ללא התיחסות להגדרה, אני חושבת שאת נוהגת בכנות וביושרה פנימית כאשר את מסוגלת להתבונן בתוכך ולומר את האמת בלא להלביש לה מסכות מגוננות.

"הקב"ה ברא את האדם ישר והמה חשבו חשבונות רבים"
באמת, בנוהג שבעולם, נתן הבורא לאדם שכל ישר והנהיג את עולמו במידת התפארת, המאוזנת;
עירנית ומפוקחת -אך לא חרדה או מתעלמת.
רגועה ופועלת- לא אדישה גם לא לחוצה.
צנועה ומכבדת- אנושית ומתקשרת.

כל קיצוניות שאינה מחויבת על פי הלכה ויוצרת מצוקה בנפש, מן הסתם מגיעה ממקום שאינו מדויק. לפעמים קיצוניות מלמדת על התנגדות פנימית למשיכה נסתרת שלנו דווקא לצד השני, אליו אנחנו מתנגדים.
זוהי נקודה עמוקה שאני מציעה לך, לעשות צעד נוסף פנימה ולהתבונן בה.

באותו היום בו קראתי את שאלתך נפלו עיני על מאזניים גדולות.
המאזניים התנדנדו הלוך ושוב. "הם מאוזנים" אמר המוכר "בגלל זה הם מחפשים כל הזמן את שיווי המשקל".
גם אנחנו, יקירתי, כמו כל אדם מאוזן, מחפשים כל הזמן את שיווי המשקל.. את השלום בין הערכים בתוכנו. זהו עמל האדם.

בשורותיך את מתייחסת ,בחכמה רבה, לשני דברים חשובים מאוד. האחד הוא הביישנות הבסיסית שהתמודדת איתה עוד מילדותך. השני הוא התפיסה שהתבססה בתוכך לגבי גברים.
התפיסה שלנו הנה השורש ממנו משתלשלים הרגשות והפעולות. אני בהחלט נוטה לחשוב שהעבודה העיקרית עשויה להיות שם. בניתוח של התפיסה ובעיבודה מחדש. כמובן שגם למעשים יש מה לומר והעבודה המשולבת של שניהם עשויה להביא לך מרגוע ונינוחות.
אני מאמינה שבתהליך עיבוד כזה תצליחי להפרד באמת מתפיסת המציאות בה גברים הם "מפלצות יצריות" הגורמות בתוכך עוררות יתר ותוכלי לראות בהם אנשים שהגם שיצרם הנו חלק בלתי נפרד ממה שיש בהם, באופן הפשוט- זה לא מה שתופס את כל מהותם.
שוב. האיזון הוא לא להתעלם אך גם לא לצבוע הכל.

זהו תהליך. הוא לא מגיע ביום כי אם בעבודה- רצוי מודרכת, בניתוח מחשבות ורגשות, בהבנה של טעויות בתפיסה ובתרגול של תפיסות מתוקנות מאוזנות. (ישנה גישה טיפולית הרווחת היום עד מאוד בשם C.B.T גישה קוגנטיבית התנהגותית שעיקר העבודה בה היא תפיסתית ומעשית)

אני מאוד מבינה את הקושי שאת חשה למראה ההעדפה לעובדת השניה במקום עבודתך כמו גם הסתייגותו של אותו עובד ומצירה על כך אך יותר ממה שחבל לי על כך חבל לי על ההצקה הפנימית שלך שטורדת אותך. הם זה לא העניין. באמת שלא.

מודעות הנה נקודת מוצא נפלאה ויותר מחצי הפתרון והיא מוערכת מאוד. אני סבורה שכאשר תחושי נינוחה ושלימה מבפנים וליבך לא יקפץ עם כל מגע עם "מפלצת". מעצמך תחושי כיצד נכון לנהוג.

לא. אין הכוונה להתרועע בחברת גברים בארוחת הצהריים. או ליצור קשרים קרובים.
אבל כן להרגיש נינוחה מספיק בתוכך. שתפיסתך את העולם, את מבנהו, את עצמך בתוך העולם, גברים ונשים תבשיל במלואה, ממילא- השדר שלך ישקף נעימות ומכובדות כאחד.

התנהגות מסוג כזה מעוררת רגשי כבוד והערכה ואכן עשויה להביא לקידוש השם גדול. אור לגויים. אבל תחילתה, יקירתי, השורש שלה, הינו התחושה הפנימית הרגועה והמאוזנת שלך.

אני כותבת אליך בהרבה מאוד הערכה ובידיעה ברורה שאדם עם אישיות כשלך עשוי להגיע בעבודה נכונה, במהרה, לתוצאות אותן הוא מבקש.

בתפילה להצלחתך תמיד,
ונמצאת כאן, אם תרצי לשאול עוד,
דקלה.

Dikla Gol <[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
תגובה אחת
  1. שרי ברנדי הגב

    תשובה שמדייקת את המקום הנכון והבריא מול הבלבול הקיים באינטואציה הטבעית של האדם, מחמת עודף ידע ו"עודף השקפות'

השארת תגובה

שאלות נוספות:

>