שלום לך,

כשקראתי את שאלתך עשיתי “וואו” גדול. איזו שאלה מדהימה וטהורה. אני לא מכיר הרבה אנשים שמרגישים הרגשה כל כך עדינה ורגישה מול הקב”ה. הרבה אנשים מתפללים, ואפילו בכוונה גדולה, ומבקשים מהשם בקשות, אבל לא עוצרים לרגע שואלים את עצמם “האם זה בכלל מגיע לי? האם אני ראוי להתפלל?”. אשרייך. עצם זה שאת מרגישה כך, כבר מראה שיש לך נשמה קדושה ועדינה ומגיע לך שתפילותייך תתקבלנה…

אשתף אותך במה שעשיתי לפני שהתחלתי לכתוב את התשובה. התפללתי: אנא השם, תעזור לי למצוא תשובה לשאלה הנפלאה הזו. התפללתי לא רק בשבילך, אלא גם בשבילי: שאבין נכון את השאלה, שאצליח למצוא את המילים הנכונות של התשובה, שהדברים שאכתוב יהיו מועילים. וגם – שאגדל מהשאלה הזו, שזה יגרום לי להתפלל יותר בכוונה, שהתפילה שלי תהיה יותר כנה ויותר פתוחה. אני מקווה שתפילתי תתקבל.

קודם כל, אכתוב כמה מילים כלליות על התחזקות בעבודת השם. כשאדם מתחזק במשהו, הוא צריך לדעת שהסולם שבו הוא עולה איננו סולם ישר. למען האמת, זה נראה יותר כמו גרף של מוניטור – עולה, יורד, עולה, יורד. אמנם אם אדם משתדל ומחזיק חזק, הוא עולה בסוף, אבל העלייה איננה רציפה. יש הרבה נפילות וירידות בדרך. לפעמים אדם נופל לעצבות, ולפעמים לחוסר חשק, ולפעמים הוא סתם לא מרוכז – אבל אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, ובוטחים בהשם שהיא תישא פרי. אחרי תקופה שיש בה עליות ומורדות, אדם יכול להביט לאחור ולראות את הדרך שהוא עבר, כמה התקדם. זה לא דבר שאפשר לראות כל יום, אבל זה דבר שבהחלט אפשר לראות לאחר תקופה. מה שחשוב – לא להתייאש מנפילות, לא ליפול לעצבות ולא לחשוב שהמצוות שלנו לא רצויות לפני השם.

ועכשיו לעניין התפילה. כתבת מילים מאוד חזקות: “מי אני בכלל? ה’ עושה איתי כל כך הרבה ניסים בכל יום ויום, נותן לי מעל ומעבר לכל מה שמגיע לי, ועוד יש לי החוצפה לבקש ממנו עוד? הרי זו כפיות טובה! אני מרגישה בושה איומה שבכלל העזתי לבקש משהו בשבילי. אני לא מרגישה ראויה בכלל לבקש משהו בשבילי אז איך העזתי?” – אבל למה את חושבת שאת לא ראויה?

את לא אדם טוב? אין לך מצוות ומעשים טובים? בעצמך כתבת שאת בתהליך התחזקות – את יודעת כמה השם שמח עם כל התחזקות קטנה שלך?

המבט של האדם הוא מוגבל. אנחנו מצליחים לראות בקלות את החסרונות שלנו, ואם אנחנו מתאמצים יותר אנחנו מצליחים לראות גם את המעלות שלנו. אבל יש דבר שאנחנו לא מצליחים לראות, ורק השם רואה אותו – זו הנשמה שלנו.

בכל יום אנו אומרים בתפילה: “אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא”. על איזו נשמה אנו מדברים? של מי היא? שלנו! כן כן, הנשמה שלנו היא תמיד טהורה, תמיד נקייה וקדושה. לא משנה מה עשינו אתמול ובמה נפלנו אתמול- הנשמה שלנו נשארת תמיד טהורה. אנחנו לא יכולים לראות אותה, אבל המבט של השם עלינו הוא הרבה יותר עמוק ומקיף מהמבט שלנו, ואם אנחנו מרגישים לא ראויים לבקש מהשם, זה בגלל שאנחנו לא מכירים – ובאמת לא יכולים להכיר לגמרי – במעלה העצומה של הנשמה שלנו.

אספר משהו אישי: לפני מספר שנים היה לי חג פסח דפוק. שום דבר לא הלך כמו שרציתי, ליל הסדר לא היה מוצלח, גם הימים שאחר כך היו צולעים מכל הבחינות, והעיקר – לא הרגשתי כלום. הייתה כמו חומה שחצצה ביני ובין החג וכל ההרגשות המיוחדות שאפשר לחוות בו. הרגשתי “על הפנים”. כך היה בכל ימי החג, עד הדקות האחרונות של שביעי של פסח – היום האחרון. ממש בדקות האחרונות של החג, נכנסתי לבית הכנסת של חסידי חב”ד (ואני לא חסיד חב”ד) ושם ישבו חסידים וקיימו את המנהג לאכול “סעודת משיח” בסיום החג. הייתי שם כמה דקות, והאזנתי לדברים שדיבר אחד ה’משפיעים’ של חסידות חב”ד, והדברים שהוא אמר עשו בתוכי מהפך.

כך הוא אמר: מה אדם מבקש בחיים? מה אדם מחפש? רק – שיאהבו אותו ושירצו בו. כל מה שהאדם עושה זה רק בשביל זה. ואנחנו, יהודים, אומרים בתפילת החג להשם “אהבת אותנו ורצית בנו”. יש לנו את האהבה הגדולה ביותר שיכולה להיות. השם בעצמו אוהב אותנו ורוצה בנו.

הדברים הללו עשו בי מהפך. הם הזרימו דם חדש לכל התפיסה שלי. הבנתי שגם אם החג לא הלך כמו שרציתי, וגם אם הרגשתי מרוחק ומנוכר – יש לי את הדבר הגדול ביותר. ה’ אוהב אותי.

מישהו יכול לאהוב אותי יותר מהשם? יש אהבה גדולה יותר מזה?

ועכשיו אני שואל אותך: האם השם לא רוצה לתת לך את כל מה שתבקשי? נכון, לא תמיד אנחנו מרגישים ראויים, אבל הוא אוהב אותנו למרות הכל. הוא אוהב אותנו מעצם היותינו. הוא לא רק אוהב אותנו אלא גם מאמין בנו. הוא נתן בידינו את התפקיד הגדול והחשוב ביותר – “לתקן עולם במלכות ש-די”, וסמך עלינו שנעשה זאת. אין אהבה גדולה מזו.

למי שאוהב אותנו כל כך, אפשר לפנות בבקשה. הוא רוצה שתהיה לנו פרנסה, הוא רוצה שנשמח, הוא רוצה שנהיה מאושרים – והוא יכול לתת לנו ה-כ-ל. לנו נשאר רק לבקש, לבטא בשפתיים את מה שהוא כל כך מצפה לנו.

אני מדמיין לעצמי מה השם חשב בשעה שביקשת ממנו שיעזור לך למצוא פרנסה. הרי הוא רוצה לתת לך את הכי טוב שבעולם, ומחכה שתבקשי את זה ממנו, והנה, סוף סוף ביקשת! איזו נחת רוח עשית לקב”ה כשביקשת ממנו פרנסה!

אבל גם ההרגשה שלך נכונה. לא בגלל שאת באופן אישי לא ראוייה לבקש ממנו, אלא בגלל שעצם הדיבור עם השם הוא דבר שמצריך אומץ. כל אדם יכול לשאול: מי אני שאדבר עם השם? אני כל כך קטן והשם כל כך גדול. האם הוא מקשיב לי בכלל?

מי חשב על השאלה הזו? חז”ל. לפני התפילה הם תיקנו לומר פסוק “השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך” – אין עוד מצווה שאנו מבקשים לפניה: השם, תעזור לי לקיים את המצווה. לפני זמן מה קראתי פירוש יפה לאמירה הזו. באמת אנחנו לא רק מבקשים שהשם יעזור לנו להתפלל, אלא אנחנו גם מבקשים ממנו רשות לדבר איתו. “השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך” – השם, תן לי רשות להתפלל לפניך, להגיד את התהילה שלך, והתהילה של השם היא שאנחנו בוטחים בו וסומכים עליו שהוא רוצה לעזור לנו ולתת לנו את כל מה שמגיע לנו.

הייתי מציע לך להקדיש זמן בתוך התפילה (בברכת “שמע קולנו”) לבקש בקשות אישיות, ולומר לפני הבקשות את הדברים הבאים (בניסוח שמתאים לך, כמובן): אנא השם, אני חושבת שאני לא ראוייה לבקש ממך דברים, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאין לי ממי לבקש חוץ ממך, ורק אתה יכול לעזור לי, ואני מאמינה בכל ליבי שאתה רוצה לתת לי את בקשתי, ברצון הגדול והחזק ביותר שיכול להיות. – ואז לבקש פרנסה, בריאות, נחת, אהבה, שמחה, שלווה, וכל מה שאת צריכה.

הוא – השם – חושב שזה מגיע לך.

אני מאחל לך שהתפילות שלך תהיינה תמיד מכל הלב, ושהן תתקבלנה ברצון.

חנוך

Gcr521@gmail.com