מקנאה בגיסתי!!!

שלום רב.
חייבת עזרה… מעצמי!
גיליתי תכונה חדשה וענקית אצלי.. קנאה.
אני נשואה שלש שנים. בעל טוב משפחה טובה ברוך ה.
אני אישית מאוד קשה לי להיפתח במיוחד שזו משפחה של בעלי והרגשתי שבוחנים אותי (ובאמת זה כך ואני חושבת שזה הכי נורמלי שיש)
באתי מאוד קצת סגורה ולאט לאט נסגרתי יותר כשאמרו לי שאני ביישנית וכדומה.
מהלחץ שאני תחת ביקורת המילים אף מתבלבלות לי ואני הופכת להיות משהי אחרת.. מישהי שמעצבנת אותי! זו רק תחילת הבעיה.. יש לו שש אחיות מה שאומר שזה שש גיסות שאני רוצה להראות בפניהם כמו הגיסה הכי מושלמת שיש.וחמות שממש חשוב לי להיות איתה בקשר מעולה אבל…..
לפני חודש גיסי התחתן (אח של בעלי) מהרגע שהוא הכיר את אשתו היא היתה בדיוק ההפך ממני. ולא רק זה, אני מודה שהיא בדיוק איך שהייתי רוצה אני להיות איתם ובכלל.
היא זורמת ומצחיקה, מדברת בצורה פתוחה.. חמותי מטורפת עליה והן יוצאות מלא ביחד.. חמותי כבר מתקשרת אליי… רק השם שלה כל היום על סדר היום.. אני מרגישה שבנוסף לזה גם עושים המון השוואות סמויות בנינו.. וזה לא רק הרגשה מדומה- חמותי תמיד מחמיאה לה וישר מסתכלת עליי וזורקת גם מילה טובה… אפשר להבין איך זה הורג אותי עוד יותר.
ובכן… יש בה הכל. כלומר.. היא כולה צעירה ומוקפת בפול חברות ואז ישר אני עודה השוואות של "גם לי היה מלא חברות ונשארתי לבד" (לא יודעת לשמור על קשרים ולאט לאט כל אחד המשיך לעולם שלו.. יש לי כמה חברות איכותיות ברוך ה תודה אבל עדיין זה צובט.
היא לא מנסה לרצות אף אחד.. ואני כל היום עסוקה בזה ואני מודעת שזה רק מחריף את העניין אבל באמת שאין לי שליטה על זה..
והיא גם כל כך כל כך יפה. באמת. מושלמת שזה מצטרף לאופי הפלפל והחי שלה שזה גומר אותי כי זה מזכיר לי עד כמה אני לא מול המשפחה שלו.
והכי כואב לי זה על בעלי. אני פשוט מפחדת.
מפחדת שהוא יחשוב שהיא יפה וכובשת באופי … פשוט משקשקת. לא רוצה!!!
לפני שהיא נכנסה למשפחה ממש.. חמותי פשוט לא הפסיקה לדבר עליה. שיתפתי את בעלי שאני קצת מרגישה תחושה לא נעימה שפתאום יש בחורה חדשה במשפחה שהיא לא אחות וכולי… הוא הבין אבל ניסה גם הוא כל פעם שאומרים את השם שלה להגיד משהו טוב עליי וזה הכי הפריע לי. ביקשתי שיפסיק. שיתפתי את חברות שלי על זה ואמרו לי לא לספר כמה אני מקנאה בה בגללו.
ואני פשוט אוכלת את עצמי כל יום וכל היום. וכשהם מדברים (לא משהו רציני שיחות חולין אנושיות…) אני פשוט תופסת חזק את העיניים ומתאפקת לא לנעוץ מבטים וכולי בלב מלא מלא קנאה!!!!!!!!
גם בחתונה שלה.. הקנאה אכלה אותי.
אני באמת מנסה לעבוד על זה. זה נסיון. זה היצר שמנסה להראות כמה אני חסרה בנושאים מסויימים שאני בכל זאת מנסה לעבוד עליהם אבל באמת שאין לי שליטה.
הכי הכי אני מפחדת על בעלי. כי גיסתי החמודה והחדשה פתוחה וזורמת עם כולם ואני כולי בלחץ שלא תנסה לדבר עם בעלי דברים סתם. ואני יודעת שחס וחלילה רק הלחץ והקנאה גורמים בדיוק למה שמפחדים ממנו אבל באמת שאין לי שליטה.
ו… זהו בקצרה;-) אני מתשגעת.. באמת.
מפחדת מההמשך.. מבעלי.. מפחדת שגם פתאום אהיה דחויה במשפחה שלו. ובכלל מעצמי.. שהגעתי למצב הזה.
ממש כייף לפרוק ואשמח להכוונה!!!! הצילו… !!!

תשובה

 

 

שלום לך שואלת יקרה!

ראשית, אני מצטערת על העיכוב בתשובה.

אמנם קיבלתי את שאלתך כבר לפני למעלה משבועיים, אך החורף וה'אורחים' שהגיעו איתו עיכבו אותי מלהשיב עד עכשיו.

תחושת הלחץ שאת נתונה בו עוברת דרך המילים, ופותחת חלון אל הקושי שאת נתונה בו.

נתת במייל שלך רמז למשנה במסכת אבות: 'אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני, ואם לא עכשיו אימתי'.

נראה לי שהמשנה הזו ממצה יפה את מערכת היחסים המורכבת שלנו עם עצמנו. מצד אחד, אם לא נקום אנחנו בעצמנו ונתגייס בשביל לעזור לעצמנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. מצד שני - הכח שלנו מוגבל. והעשיה שלנו לא תהיה מושלמת, אבל לפחות היא תהיה.

קשה מאד להרגיש קנאה.

קשה גם בגלל ההרגשה ש'מה אני שווה וכמה', וגם בגלל שאנחנו מרגישים נורא לא נוח עם עצמנו ש'מה אני מקנאה בכלל? מה, אני קנאית?'.

קודם כל, אני רוצה להציע לך להיבהל פחות מהרגש הזה, של הקנאה. כל כך נורמלי להרגיש ככה, ובדיוק בזירה הזו של שתי נשים צעירות בתוך משפחה חדשה.

כל כך נורמלי לרצות להיות אהובה, חשובה, שיכירו במעלותייך וישמחו בך.

כל כך נורמלי לפחד לאבד את המקום הזה…

זה לא אומר שאם תכירי ברגש הזה גם תישארי בתוכו ולא תצליחי לצאת. ממש לא.

להיפך, רק אם תעזי להסתכל בקנאה בעיניים, להבין למה היא פה ובלי לפחד ממנה, תוכלי בעזרת ה' גם לעבור לשלב הבא, של הבנייה מתוך הכאב.

קצת אחרי שקיבלתי את השאלה שלך, קראתי את ספרה של חני ויינרוט ז"ל 'עולם הפוך ראיתי', ואחד הדברים שצדו את תשומת ליבי, היה סיפור אישי שלה על קנאה.

היא מספרת על חול המועד פסח, מפגש משפחתי, בוקר אחרי טיפול כימותרפיה שבועי.

בהתחלה, כל המשפחה יושבת יחד לאכול, ועם הזמן הגיסים והגיסות נושרים אחד אחד, להחליף טיטולים, לקחת ילד לשרותים, להניק ולפשר מריבות.

והיא יושבת. שלושה ילדים ונגמר.

פתאום באה הקנאה וישבה לה בלב.

מחשבה ראשונית 'די חני, לא יפה לקנא' היא כמעט התקשרה לחברה או שברה לעצמה שתי קוביות שוקולד, בשביל להסיח את הדעת, ואז עצרה.

'ה', אתה שלחת לי את הקנאה, אז אני רוצה להרגיש אותה. רוצה לקנא.'

אבסורד, נכון? מי רוצה לקנא?

כשאנחנו מבינים שכל חוויה שלנו בחיים היא שליחה של ה', אנחנו נהיים מסוגלים לקבל גם רגש קשה, לחוש אותו עד הסוף, ולא להיבהל מקיומו.

אז ככה היא ישבה וכאבה לה בשקט את הילדים שלא יבואו עוד, את הפטירה הצפויה בגיל צעיר, ואת החיים שהיא חשבה לחיות ולעולם לא תחיה.

כשהם חזרו הביתה, היא נכנסה לחדר הלימוד של בעלה ושם התפרקה בבכי, עמוק כואב ואמיתי.

לפי התאור שלה, היא לא הצליחה להוציא אף מילה תוך כדי בכי, רק הלב צעק את צעקותיו, ובכל זאת היתה זו התפילה הכי עמוקה שלה לאורך כל שנות המחלה.

ורק תחשבי מה היה קורה אם היא לא היתה מרשה לעצמה להרגיש, וסותמת את המחשבה הפנימית ב'נו נו נו, ומה את מקנאה.'

להיכנס למשפחה חדשה זה קצת-הרבה מלחיץ, וזה מעמת אותנו עם כל מיני מקומות שבהם אנחנו עומדים מול החברה, מקומות אהובים יותר או אהובים פחות.

והלחץ והתחושה של 'אני במבחן', אין כמוהם כדי לבלבל אותנו, ואז לגרום לנו להוציא דווקא את החלקים הפחות מוצלחים שלנו.

ופתאום באה מישהי, צעירה ורעננה, יפה ופורחת, עם זר חברות וחיוכים סביבה, ומשקפת לך את כל מה שהיית רוצה להיות ואת לא מצליחה.

תחושת האיום שלך מאד מובנת: 'ואם היא תיקח את מקומי? ואם אפילו בעלי יחשוב שהיא יותר?'

את יודעת מה, מה שגבר באמת צריך, זאת אישה שתעשה לו הרגשה טובה בבית. אישה שמעריכה אותו באמת, קשובה לו, וחולקת איתו את חייו.

יש לך את זה?

נראה לי שכן.

שקט יכול לסייע לנו לבנות הקשבה.

קראתי באיזשהו מקום תרגיל מחשבתי שיכול אולי למצוא חן בעינייך:

באחד המפגשים הקרובים אצל חמותך, אולי מפגש חנוכה, תחליטי מראש שהיום את מנסה לשבת בשקט, לדבר כמה שפחות ולהקשיב כמה שיותר.

היום את פותחת את האוזניים ואת הלב, לא מנסה לחשוב על עצמך בארוע הזה, אלא קשובה לאחרים ולדבריהם, למה שהם מספרים ולמה שהם רוצים שיראו.

אנשים אוהבים שמקשיבים להם באמת.

יש כמה סוגים וצורות של קסם אישי.

יש לי חברה, שקטה יחסית, שהרבה מאד חברות אוהבות לשתף ולהתייעץ דווקא איתה. יש לה קסם אישי שנובע דווקא מהשקט - היא יודעת להקשיב לאחרים, להתעניין באמת במה שיש להם להגיד, ודווקא היא מכולן מוצאת את עצמה חברה של הרבה נשים מפורסמות, כריזמטיות, שאנשים אחרים חושבים שהן סנוביות, ודווקא אצלה הן מוצאות את הפינה שלהן.

ושלא תחשבי שהיא נולדה ככה. בדיוק כמו שאת מתארת, גם היא התמודדה עם גיסה שאחריה, מוכשרת יפה ובעלת בטחון עצמי, שבהתחלה היא הרגישה ממש נתונה בצילה. אבל אחרי הרבה עבודה והתבוננות במעלות שהיא מביאה איתה, היא גילתה את עצמה.

המשפחה מסביב, באופן לא מפתיע, גילתה אותה בעקבותיה.

אני בטוחה שכשתהיי את עצמך מודעת לערך של עצמך, לעוצמות שיש דווקא לך ולא לאף אחת אחרת, גם האנשים שסביבך יכירו בערך הזה.

רוצה להציע לך לשנות את המבט: במקום לראות מה יש בה ולך אין, חפשי מה יש בך. ואני בטוחה שיש.

אולי תעשי עם עצמך תרגיל רשימה, של דברים טובים שאת מביאה איתך? את יכולה לפתוח לך פנקס, ובכל יום לכתוב לך שני דברים טובים על עצמך, דברים שאת מביאה לעולם.

ללא ספק זה יכול לחזק אותך בדרך.

ובעלך?

כשאת תהיי בטוחה במה הוא זכה, גם הוא ידע את זה. זה מקרין הלאה.

 

בהצלחה לך,

וחג חנוכה שמח!!! (כן - חנוכה, חג המפגשים המשפחתיים…)

 

דבורה

[email protected]

 

 

 

 

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
3 תגובות
  1. אא הגב

    התלהבתי מאוד מהתשובה. היא אמיתית וברורה.
    אני חש על עצמי, בתור בן בכור למשפחה, כשגדלתי והייתי לפעמים כשפן ניסיון, (ואני לא מאשים אף אחד כמובן כי כולנו בסוף כאלה.. לומדים את החיים לאט לאט בס"ד)..
    והייתי נורא ביישן ונחיתי.. רבים מחבריי ואחיי היו בשבילי ובעיני יותר מוצלחים ומקובלים בחברה ממני..
    הייתי סגור ומסוגר…
    והמחשבה הזו שבס"ד ניטעת בלב, שאדם מכניס לעצמו מילים כאלו בלב: "אני הכי טוב, יש בי אוצרות כאלה שאנשים יעמדו בתור אצלי…. אני לא מתגאה בזה אבל מודע לזה חזק.. יש בי משהו שאין לאף אחד בעולם…."
    והכח הזה להיות בשקט, גורם לאנשים לנסות לחלוב אותך.. לטעום אותך, להנות ממך..
    כי יצר המלחמה הפסיכולוגית התת מודעית גורמת לנו לעשות שטויות ולדבר שטויות.. וזה חבל.. זה טורף את הקלפים.
    שקט.. לא רק בשביל להקשיב לאחרים, זה שוב יכול לתת לך אולי התנצחויות במוח.. "הנה עכשיו אמרו לה ככה ועכשיו במצב כזה אני צריכה ככה לעשות.." חבל..
    את צריכה לפעמים (לא תמיד) לשתוק כדי להיות את.. כאילו להיות בעולם אחר.. כאשר את רואה את הצומי שבא מסביב גיסה זו או אנשים אחרים..
    לשתוק כדי להיות את..
    יש בך דברים שאין לאף אחת אחרת. נקודה.
    בהצלחה.
    (לא לשכוח שלצומי הזה יש סוף, יותר מידי צומי שהיא מקבל ת אולי יהפוך לבעיתי בהמשך, זה גם גורם לה להיות פופולרית כל הזמן, וזה לא שייך כמובן אז זה לא לנצח.. שיהיה לך ברור.. תהיי את בקיצור..)

  2. הדס הגב

    כשקראתי את השאלה חשבתי שלא כ"כ קשור אלי, והופתעתי מהתשובה הכ"כ יפה ונכונה, תשובה שעוזרת בכל שלב ומצב בחיים.
    תודה לאתר המיוחד.
    ובהצלחה רבה לשואלת….
    חנוכה שמח!!!!

  3. ג'סיקה הגב

    שאלה שנשאלה יפה ותשובה שנכתבה יפה…
    כשמרגישים פתאום רגש של נחיתות וכאילו שאנחנו לא כל כך שווים, זאת הרגשה שבאמת אוכלת מבפנים ומעיבה על כל התחומים.
    אי אפשר להיות שמחים בכלל.
    אז אפשר פשוט להחליט שכדי להחזיר את השמחה – אנחנו עושים משהו שמשמח אותנו. שיהיה לנו כיף ומרגש לחשוב שאנחנו הולכים לעשות אותו.
    זה יכול להיות טיול שנעסוק בתכנונו או אפילו ארוחת ערב מושקעת, ביקור אצל מישהו אהוב וקרוב.
    פשוט להסיח את הדעת מהמחשבות הלא טובות – זה ממש אותה בחירה כמו שיש לבן אדם אם להתבונן במראה אסור או להסיר את העיניים!
    להכניס שמחה ללב וכמו שכבר נאמר כאן – זה ישדר הלאה והלאה 🙂

השארת תגובה

שאלות נוספות:

>