מחפש את האורות

כיפת השמים מוסתרת בעצים

שלום, אתחיל קודם בתודה והערכה על האפשרות לפרוק ולקבלת כלי עזר להתמודדות בדרך אל האור.
מאז שאני מכיר את עצמי האמנתי שהחיים הם הרבה יותר מאשר בית ספר-לימודים-פנסיה,לעיתים הקול הפנימי היה חלש יותר לפעמים הוא פשוט צעק שהחיים הרבה יותר עוצמתיים ומלאים מאשר 'אלוהי הכסף'.בעקבות כך התחלתי לשאול את עצמי שאלות ותהיות בסגנון 'מה התפקיד שלי בעולם' ו'מהי הדרך נכונה עבורי להגיע לאור האינסופית.בעת שהייה בחו"ל לפני כשנה וחצי הייתי בבית חב"ד בשיעור חסידות ונחשפתי לראשונה לפנימיות התורה שמתעסקת גם בנפש האדם ונורא התלהבתי מהחידוש הזה עבורי שהתחלתי ב"ה להתקרב ליהדות.מאז חוויתי ימים בהם הייתי הולך ברחוב ורואה את ההשגחה האלוקית שבכל דבר ואיך שהכל מתחבר ונכון ומושלם.מלכתחילה לא רציתי שהחזרה בתשובה שלי תהייה מגישה של עבד המשרת את אדונו שקיים בו פחד והוא יענש במידה ולא יעשה מה שנדרש אלא לפעול ממקום של אהבה והודיה בכל רגע על הטוב האינסופי שסביבנו.אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד.בזמן האחרון אני מגלה עם עצמי שאני משתמש בקב"ה לסיפוק הצרכים שלי וכשמשהו לא הולך לפי ציפיותיו אני לא באמת מקבל את זה ומאמין שהכל לטובה,אני מרגיש שהתפילות שלי לא מעומק הלב אלא רק עוד משימה שצריך להשלים,שבמקום לשים דגש ולדאוג לנפש ולמה שמחייה אותי אני נכנע לפחד הכלכלי ומבלה בעבודה מעל 10 שעות עד שאין לי כוח לעשות כלום לאחר מכן שאני חוזר מהעבודה רק רוצה להתקלח ולישון.לא טוב לי מכך,בתקופה האחרונה אני מרגיש שהכל נהיה חס ושלום לנטל ומעמסה,בלי כוונות מעין 'אחד בפה ואחד בלב' וקשה לי מהתחושות האלה עד שלפעמים חס ושלום עולות בי מחשבות שאם אני לא מתכוון במצוות שאני עושה אז עדיף שכבר לא לעשות כלום מלבד לשמור שבת ולהניח תפילין.אני לא רוצה לוותר אני רוצה לדעת שהכל סביבנו אלוקי ומושלם אני פשוט מרגיש חלש ולא באמת מודע מה המקום שאני אוחז בו כרגע.
תודה ואהבה

תשובה

ערב טוב
ראשית אני רוצה להתנצל על האיחור בתשובתי ודווקא בגלל עומק השאלה התחלתי כמה פעמים לכתוב ועצרתי.
מקריאה של השאלה שלך עולה צעקה של חיפוש, של חוסר השלמה עם המצב, זעקה של אני לא רואה, אני לא מרגיש את מה שהרגשתי וכלשון הפסוק "אותותינו לא ראינו", ובפרט שכן ראית וכן התחברת, הכאב והצער בכפליים.
אתה כותב שכבר נחשפת לפנימיות התורה אז אפשר לדבר גם בשפה של פנימיות התורה. כלומר שכל מה שאנחנו רואים בחיצוניות כמשהו אחד, עם מבט של פנימיות אתה רואה שיש בעצם שני חלקים, יש מה שנקרא העלם יש מה שנקרא גילוי, יש גוף ונשמה באדם ויש גם גוף ונשמה בתורה.
אנחנו יכולים לדבר על שור במושגים שלנו "שור שנגח את הפרה", חומריים וגשמיים, ממש ללכת לרפת ולהרגיש, ואנחנו יכולים לדבר על "פני שור במרכבה", כשאתה לומד פנימיות התורה אתה רואה שיש קשר ורצף מהמקום הכי גבוה ועד המקום הכי נמוך מה שנקרא סדר השתלשלות.
"עולם" מלשון העלם, העולם מרמה ומסתיר על הדברים האמיתיים, בחיים שלנו אנחנו תמיד נפגשים עם הגילוי וכמעט אף פעם לא פוגשים את ההעלם, זה נעלם, החיצוניות והחומריות מסתיר על משהו הרבה יותר פנימי משהו הרבה יותר עמוק. ואם נתבונן נראה שהדבר הכי קשה והמאמץ הכי גדול שאנחנו עושים בחיים זה להתקרב, להתכנס פנימה, להתחבר למקום האמיתי שלנו, המקום היותר טהור, למרות שזה הכי חסר לנו, "צמאה נפשי" "כן נפשי תערוג" ולכאורה מובנת מאליה.
הנושא שאתה מעלה הוא נושא שמעסיק רבים ומדובר רבות בספרים, אתה בטח מכיר את המושג "רצוא ושוב", כחלק מהתהליך בעבודת השם יש לאדם שני מצבים. בספרי מוסר זה נקרא ימי שנאה וימי אהבה. יש גם בספרי חסידות שקוראים לזה מוחין דגדלות מוחין דקטנות, בגדול מדברים על תקופות שהאדם נמצא בעליה ותקופות שהוא מרגיש שהוא בירידה.
אם נדבר בשפה של "רצוא ושוב", זה אומר שיש תקופות של רצוא ויש תקופות של שוב. "רצוא", הכוונה התקופה שהאדם קולט משהו חדש, משהו אמיתי וכל כולו מתלהב מהחידוש. אחרי שהוא ראה, התרשם צריך גם להפנים, ואז זה מגיע הרגע של "שוב", הוא מתיישב ומפנים את החידוש, את ההארה וזה הופך להיות חלק ממנו. וכך שוב פעם הוא מתלהב עם משהו וכך כל הזמן קודם לומדים אותיות אלף-בית אחרי זה לומדים חומש אחרי זה לא מתאים משנה גמרא הלכה וכך כל הזמן הבן אדם עולה ועולה מדרגה לדרגה.
שיהיה ברור שגם רצוא וגם שוב הם שניהם תהליכים בתוך עבודת השם שלנו, תפקידו של האדם בעולם הוא לעלות עוד ועוד, להתקדם ולהתקרב כל הזמן, כשאדם לומד משהו חדש ומתלהב הוא צריך לא רק להתלהב ,הוא גם צריך להפנים אותו ולהתחבר עד שהדבר הזה יהפוך להיות כמו הטבע שלו ואז באותו תקופה הוא לא מרגיש, אבל זה שלא מרגיש זה לא בגלל שהוא בעצם ירד, אלא פשוט זה הפך להיות אצלו דבר פשוט.
אם ניקח דוגמא מבן אדם שמתחזק ולמד פעם ראשונה בחיים מצוות השבת אבידה והוא כל כך מתלהב מהחידוש שאם אתה מוצא משהו אתה צריך להחזיר את זה לבן אדם, הוא לומד טוב את הפסוק ומתעמק "השב תשיבם לאחיך" חמשה פעמים מוזכרת במצוות השבת אבידה את המילה "אחיך", הוא מתבונן בעניין שכל ישראל אחים וכל כולו נפעם ומתלהב, וכך הוא מתחיל לשמור על זה, פתאום יום אחד הוא מוצא משהו שנאבד למישהו, תיכף הוא מפרסם ומשיב את האבידה. לאט לאט זה הופך להיות דבר ברור ופשוט אצלו שאם הוא מוצא אבידה הוא מקיים את מצוות השבת אבידה, וגם כשהוא לומד את הפרשה הוא לא בדיוק מתלהב, זה עובר לידו כאילו עוד משהו. כי הוא כבר נמצא במקום אחר.
תוך כדי שאני כותב נזכרתי במשהו מעניין שלמדתי בבחרותי בעניין זה בספר עבודת ישראל של המגיד מקוזני'ץ זי"ע שהוא מספר שגם הוא התלבט בשאלה ומי ענה לו תשובה על זה. אני יעתיק לך מדבריו.
וזה לשונו: וכמו שאני בעצמי פעם אחד ראיתי הרבי ישראל בעל שם טוב זכרונו לברכה בחלום ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם והרגלתי את עצמו לעבוד השם יתברך הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום אל יום בעסק התורה לשמה ובכוונת התפלה ושאר מעשים ועתה אינני מרגיש כלל השינוי ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום וכמו כן יום מחר.
והשיב לי בדרך משל כשהתינוק לומד א' ב' או סידור או חומש מידי יום ביומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול. למשל בשבוע העבר למד פרשה א' חומש ועתה לומד ב' פרשיות וכיוצא בו. מה שאין כן אם הולך ומתגדל ולומד בעצמו גפ"ת (גמרא – פירוש רש"י – תוספות) עם הפוסקים והוא מפולפל גדול אין ניכר בו שינוי יום מיומו. אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדולתו יום מיומו במדרגה, הוא גדול אלף אלפים ככל המדרגות שהתינוק נעתק בכל השנה, כי המה בקטנות. עד כאן לשונו (של הבעל שם טוב) ודברי פי חכם חן. והוא דבר חכמה נפלאה ועל פי הענין הנ"ל תבין כמה ענינים בספירה בגדלות וקטנות. (ספר עבודת ישראל סוף פרשת שמיני).
מי שמנצל בדרך כלל את המצב שהאדם נמצא, זה היצר הרע, שמנסה להפיל את האדם ולומר לו שזהו, הוא בירידה ואין לו סיכוי, והא ראיה שהוא כבר לא מרגיש כלום ובהמשך היצר מתחפש באיצטלא של צדיק ומתחיל להוכיח את האדם שהוא בעצם מנצל את הקדוש-ברוך-הוא לצרכיו וכדומה, והכל כדי להיל את האדם לייאוש ממצבו ולהעביר אוו על דעת קונו. כלומר הוא בעצם משתמש עם הדברים שאדם עושה והפך להיות דבר טבעי אצלו ונותן לו להרגיש שהוא עושה את זה רק לצרכים האישיים שלו. (אפשר להוסיף שלכאורה גם הצרכיים האישיים של האדם מגיעים ממקום אמיתי וזה רצון ה'. אך נושא צריך הרחבה ולכן לא אכנס לזה כאן)
אם נסכם את הדברים, זה שהאדם לא מרגיש, אומר שהוא כבר נמצא בשלב יותר גבוה, בשלב יותר מתקדם, כמובן שהוא לא יכול לדשדש ולהישאר באותו מקום וכל הזמן צריך להתחדש ולהתחבר יותר וגם להגיע למקום יותר גבוה, אך יחד עם זאת לזכור שלא תמיד אנחנו נמצאים ברגעים הגדולים והנעלים, יש רגעים שאנחנו חיים רק מתוך אמונה בצדקת הדרך ומתוך ידיעה שכלית לבד שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
חשוב להוסיף, אליבא דאמת היינו צריכים להתלהב גם מדברים ישנים וכמו שאמרו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" שכל פעם שנלמד גם משהו ישן אפילו אות א' או ב' נתלהב כאילו קיבלנו אותו כרגע כי הרי זה תורת ה' והוא מתחבר להקדוש ברוך הוא נותן התורה וכל פעם זה חידוש שלא היה מעולם, ועדיין זה בהעלם ולא מאיר אצלנו בגילוי, ולכן אנחנו לא מרגישים את זה.
עם זאת אנחנו יודעים את הפעולה שכל מצוה ומצוה פועלת, וזה לא משתנה אם אנחנו מרגישים או לא. הדרך להתקרב יותר זו על ידי העבודה בשני המישורים. מצד אחד לקיים את המצוות כפשוטו ולדעת שכך מתבטא רצון הבורא וגם אם זה כרגע לא מאיר אצלינו ומצד שני ללמוד ולהתעמק ולהתחדש כל פעם מחדש בפנימיות המצווה "רחבה מני ים". וכך לחבר את הפנים והחוץ וברגע של הארה נזכה לחוש את החיבור ומי כמוך יודע איזה רגעים גדולים אלו.
ייתן ה' ונזכה כולנו לגאולה, שזו בדיוק הענין של גאולה לראות בעיני בשר מראות אלוקים.
שמעון
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
השארת תגובה

שאלות נוספות:

>