חרדה מעונש!

17021387_1353839738008128_8951577201697337225_n

שלום וברכה,
אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים ב"ה, והדרך לא קלה. בתחילת הדרך הייתי בן אדם שמח ומאושר, הרגשתי את הזכות שיש לי בצעד שעשיתי, ידעתי שגיליתי את האמת ועזבתי דרך של שקר. קיימתי את המצוות בחשק ובשמחה שאין לתאר, יכולתי להתפלל כל היום ולא רציתי להיפרד מהסידור. הקפדתי על קלה כבחמורה והרגשתי ממש קרובה לה'.
היום, אחרי כמה שנים טובות, אני מתביישת להגיד אבל אני פשוט בן אדם עצוב, בלי שמחת חיים, מרגישה שאני פשוט סוחבת יום ועוד יום. דבר ראשון זה הירידה הרוחנית שבאה, אני פשוט כל כך מאוכזבת איך הייתי פעם ואיך היום, וזה לא נותן לי מנוחה, לא יכולה להשלים עם זה. מתגעגעת לרגעים של קרבת ה' שהיו לי אז.
דבר שני, והקשה והחמור יותר זה פחדים וחרדות תמידיים, יום-יום, שעה שעה. איך הם הגיעו?
אז ככה: ברוך ה' אני אוהבת לשמוע המון שיעורי תורה. בהתחלה הייתי שומעת שיעורים למתחילים (הידברות/ערכים) אח"כ נכנסתי למדרשה ושם השיעורים הם ברמה גבוהה יותר- הלכות, פרשת שבוע, אמונה וביטחון וכו'.. ואחרי כמה שנים במדרשה זה לא סיפק אותי והתחלתי לשמוע יותר ויותר שיעורים בבתי כנסת, מקול הלשון וכד'. ככל ששמעתי יותר, גילתי שאני חיה בטעות. שאתה מתקרב לדת- אז כל הזמן מאירים לך פנים ואומרים לך כמה גדולים הם בעלי תשובה ואיזה צעד ענק עשית וכל הכבוד וכמה ה' שמח ואוהב אותך וכו וכו אבל פתאום אתה מגלה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה שנקרא תשובה, וצריך המון כפרה על מעשים שעשית ולא מספיק רק להגיד טעיתי. לדוגמא רב אחד פעם אמר בשיעור קטע מההאר"י ז"ל על כמה תעניות צריך לעשות על כל מיני חטאים -כיבוד הורים/חילול שבת/ וכו… וזה בכלל לא פשוט. פתאום אני שומעת כמה קשה מידת הדין, כמה מדקדקים עם הצדיקים, סיפורים על צדיקים שדנו אותם בבית דין של מעלה על קוצו של יוד וכאלו דברים שפשוט הפילו את רוחי. אני פתאום מבינה כמה אני חסרה וכמה יש לתקן ומי בכלל יצליח לעשות תשובה שלמה ואמיתית כמו שמתבקש מספרם של גדולי ישראל? האמת היא שאני מרגישה שפשוט "הלך עליי" . לא משנה שאני דתיה, ביום הדין יהיו עליי הרבה תביעות בשמים כי מה לעשות- אין מצב ששמרתי שבת כמו שצריך אפילו פעם אחת, וכמה פעמים שכחנו לברך או ברכנו בלי כוונה, וכמה לשון הרע, וכמה נכשלים בכיבוד הורים וכו' וכו' אדם יודע טוב מאוד כמה הוא רחוק מהדרגה הנדרשת ממנו. וזהו אני פשוט מיואשת, חיה כל הזמן בפחד שפתאום יגיע יום מותי ואני אצטרך לתת דין וחשבון ואין לי מה לומר. זה נשמע מוגזם אבל זו האמת. הסיפורי על בית דין של מעלה גרמו לי לחרדות שלא פוסקות. אני כל הזמן מדמיינת שקורה לי משו, וחס ושלום אני יצטרך לתת את הדין שם ועוד לא הספקתי לתקן ועוד לא הספקתי לעשות תשובה. אני לצערי בוכה אפילו בשבתות כי אני פשוט לא מצליחה לחשוב טוב. כי האמת היא קשה. הדור שלנו אוהב לטייח דברים ולהגיד אין יאוש וה' רחמן, אבל הגמרא בעצמה אומרת "מי שאומר ה' ותרן- יוותרו מעיו" ושמעתי גדולים וצדיקים אמיתיים שמוכיחים ומזהירים מפני מידת הדין בלי בושה ובלי לטייח- וזו האמת! יש גיהנום, יש דין ויש דיין אי אפשר לייפות את זה! יש את הספר של הרב יהודה פתייה- הרוחות מספרות שמתאר דברים מזעזעים מבית דין של מעלה. איך אפשר לקרוא את זה ולא להיכנס לדיכאון? לדעת שכל יום שעובר אתה מתקרב לפחד הזה.. שה' ישמור וירחם עלינו..

זהו, זה המצב שלי, זו האמת, אין לי מושג איך להתמודד עם האמת הזו, אני לא בדיוק מצליחה להיות צדיקה גדולה, אני יכולה לומר וידוי ושוב ליפול… לא מאמינה שאי פעם אהיה מושלמת, יודעת מה מחכה לי בשמים ומפחדת מאוד!
הלוואי ואמצא דרך להתמודד עם זה ולשוב להיות יהודיה שמחה וקרובה לה'..

תודה לאתר הזה שנותן מקום לשפוך את הלב ולקבל מענה, כי במציאות אין לי למי לפנות, אין לי אומץ לדבר על הדברים בגלוי.

תשובה

ל' יקרה מאוד, שלום לך.

מצבטות של קנאה לוו אותי בעת קריאת מכתבך. אני מקנאה בך על מידת יראת השמים שלך, על הרצינות והאחריות, על יכולת התפיסה וההבנה של עומק חשיבותה של ההקפדה על ההלכה וחומרת הפרתה כמו גם על ההבנה העמוקה שאין לבעלי תשובה "בעלות על התשובה". תשובה זהו עניין מתמיד. עקבי. אין סופי.
אני מעריכה כל כך את גילוי הלב ואת המודעות הגבוהה שאת מפגינה בשאלתך ובכלל.
ברשותך, רציתי להתחיל מהסוף.. כתבת שהדור שלנו ממהר לומר שהשם אוהב אותנו והוא רחמן. אני בהחלט יכולה להבין את האמירה הזו. לצערנו אנחנו באמת נוטים לעגל פינות ולתלות את הטשטוש הזה ב"רחמנותו" כביכול של השם. עם זאת יקירתי עצם הצער אותו את חווה- העצבות, הפחדים והדכאון שאת חשה מצביעים כי גם בתפיסה ההפוכה ישנו משהו שאינו רצון השם ית'.

גדולי המוסר למדו אותנו להפריד בין לב נשבר לעצבות. בעוד הלב הנשבר חש את הרחוק מהשם אך מחזיק את קצה החבל השני- רחמי השם, באה העצבות וגוררת את האדם לחיים מרים מלאי בקורת עצמית והאשמה שלעיתים אין מנוס ממנה כי אם נפילות חוזרות ונשנות. שמעתי פעם ביטוי יפה. יסורי מצפון הם מטבע מזויף. אי אפשר לקנות בהם ולא כלום.

התבטאות נוספת מפי גדול אשר אמר כי ליצר הרע אין מטרה בנפילה של האדם כי אם בעצבות שהוא מביא אותו אליה לאחר מכן.

וזה נכון-
אנחנו רחוקים מאוד משלמות קנייתם של קניינים רוחניים. יש לנו דרך ארוכה לעשות על מנת להשיגה ועלינו לעמול כל ימי חיינו להשיג צעד אחר צעד התקדמויות קטנות בדרך אל המטרה הנשגבה שלשמה אנחנו כאן. אבל זהו בדיוק התהליך.
בספר דרך השם מסביר הרמח"ל את עצם היבראותו של האדם- קרוץ מחומר ורוח יחד ואת מסע חייו האמור להביא אותו לקידוש החומר ולהדבקות בבורא ע"י הדמותו לו.

הרמח"ל מוסיף ומביא את הקושי העצום הכרוך בכך כיוון שהאדם היה רגיל בשנות חייו הראשונות אך ורק בחומר וזוהי היכרותו הבסיסית עם עצמו ומיטיב לתאר את הליך ההתקדשות בספרו זה ובספר מסילת ישרים.

אבל שימי לב, יקירתי,
זהו תהליך.
המקום אליו הולכים- שלמות והקפדה הלכתית ורוחנית.
הדרך- שלב אחרי שלב. בעקביות. עם נסיגות וחזרות אחורה.

הליך התשובה שלך כמו של רבים מאחינו בית ישראל אשר נשבו בלא דעת ובחירה בודאי שונה במהותו מהליך תשובה של מי שיודע ריבונו ומתכוון למרוד בו.
לא ידעת.
ומשום שלא ידעת וגדלת אל החושך אין כלפיך כל טענה על העבר.
המציאות בדורנו בה שבים רבים אל חיק היהדות הנה חלק מהתגשמות הנבואות כמו השיבה אל הארץ.
"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך".
זוהי תשובה של אסיפה אל רבונו של עולם ברחמים ובחמלה. בדיוק כשם שכשיצאו ממצרים טוהרו עם ישראל מגילוליהם אבל לא נתבעו על העבר.

ולגבי ההווה:
בתחילת התשובה אכן זוכים לאור מיוחד של קרבת אלוקים וטעם גן עדן ממציאות התורה המתוקה מדבש. בהמשך הדרך, בדרך כלל, האור הגדול מתחלף בעמל עקבי של עבודה וקניינים רוחניים. לעיתים ללא טעם או הארה מיוחדים ובתוך המציאות החומרית. סוף סוף הבורא הוא זה שקבע את האיזון בין התעסקות גשמית נצרכת לרוחנית.
"ואביתה תהילה מקרוצי חומר"
זוהי עבודת חיים. בדיוק כשם שהאור הגדול לו זוכים בליל הסדר מתחלף בעמל יום יומי של קנייני רוח בזמן ספירת העומר עד לשבועות. או בכל עבודה שהיא כמו גידול ילדים או נשואין-אור גדול בתחילה-עמל יום יומי בהמשך.

"כל האומר הקב"ה ותרן-יותרו מעיו" מדבר על אותו שלא שם את מגמתו פני השם ומזלזל ברצינות הנדרשת ממנו בחייו אך "רחמנא ליבא בעי", מדבר על מי ששם מגמתו פני השם וטרם ראה הצלחות והישגים בעבודתו זו.
השם הטוב רוצה שנרצה אותו. שנתדפק על דלתותיו ונבקש אותו. את ההצלחה- הוא זה שנותן או מונע.
הוא רוצה בעבודה שלנו- עקבית ככל האפשר. מבקשת. חותרת לבירור ולאמת אך לא מבקש את תוצאותיה.
באמת. אין אנו יודעים שכרן של מצוות ואת עומק הדין אבל אנו יודעים לאן לחתור.
כל זה יקירתי- בשמחה.
אם נחזיק בזה שכל אדם הולך בדרך. שהטעויות בדרך כמעט בלתי נמנעות אבל הוא לא שוכח את התכלית והמטרה ושאת זה בדיוק השם רוצה מאתנו-
הוא יכול להשאר שמח.
שמחת האדם היא ערך בעיני השם יתברך.
"תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב''.
אם אנחנו אחראים על התוצאות- מצבנו קשה.
אם אנחנו אחראים על המטרה ועל הליכה עקבית בדרך אז;
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה."
קחי יקירתי, נשימה עמוקה.
קחי את אהבתו של השם אליך-בתו החביבה והמתוקה שכל כך רוצה את קרבתו-
אין ספק שהוא רווה נחת עצומה מהרצונות הקדושים שלך והם חביבים לפניו.
וקחי לך עבודה עקבית. מסודרת. רב שלבית. העולה במסילה טיפין טיפין. באהבה.
בלי אורות גדולים. בלי צפיה לתוצאות. ללא הלקאה עצמית. עבודה שמתמקדת בשמירת הלכה ובניית חיים תורניים שרגלם מוצבת ארצה וראשם מגיע השמימה.
שני הדברים חשובים באותה המידה.
יש עוד הרבה מה להאריך בזה אבל כלל זה נקוט בידך-
התורה שלנו, תורת חיים מאוזנת. מטרתה חיים ואושר. המידה הנעלה בה היא התפארת המאחדת בין הדין ובין החסד. לכן יעקב הוא אשר נקרא בחיר האבות ועל שמו נקרא עמנו- ישראל אשר בך אתפאר.
באהבה רבה ובתפילה להצלחתך,
דקלה.

Dikla Gol <[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
השארת תגובה

שאלות נוספות:

>