בעלי מעדיף להקשיב לרב מאשר לשמוע את הרצונות שלי

185267-121201140001

אנחנו נשואים כבר שמונה שנים ויש לנו ארבע ילדים
אפשר להגדיר את הנישואים שלנו כבסדר פלוס, אבל הקושי העיקרי שמעיב על הנישואים שלנו זה הקשר החזק של בעלי לחסידות.
כשהתחתנו ידעתי שהוא למד בישיבה חסידות ומגדיר את עצמו ככה, אבל לא יחסתי לזה חשיבות
בעיה היא שבחיים עצמם זה מאוד מציק, לדוג'- כל החגים אני לבד והוא נוסע בלי להתחשב בכלל למה שאני חושבת או מרגישה בעניין, אין לי רישיון כי בחסידות שלו לא מאשרים לנשים לנהוג- וזה עולה לו בדם, והוא מפחד שיוציאו את הילדים מהמוסדות –
החיים שלו בכלליות מתנהלים סביב החסידות- והוא בטוח בזה שאני אמורה לזרום אם זה – לטענתו -ידעתי מזה כבר לפני שהתחתנו- אבל האמת שלא הכרתי קודם ולא הבנתי מה זה אומר
אני מנסה להבין מה עדיף האם לשתוק כל פעם ולוותר מראש (כי למשל אין טעם להשאיר גבר בבית שרוצה להיות במקום אחר בחגים). או שגם הוא אמור להתקבל קצת בשבילי- והחסידות זה לא במשוואה אחת- רצון ה' כמו שהוא מגדיר את זה
בתודה מראש

תשובה

בס"ד

שלום לך שואלת יקרה, מועדים לשמחה!

העלית שאלה חשובה, שאלה שהעסיקה דורות של חסידים ואנשי מעשה, מאז נוסדו חצרות הקודש מסביב לטרקלינה של החסידות. ברם, בדור האחרון, שינתה שאלה זו - במידה מסוימת - את פניה. בכדי להסביר כוונתי, אעלה נא סקירה קצרה מדברי ימיה של תורת ה'התקשרות לצדיקים', שהיא אחד מפרקיה הרבים של מסכת החסידות:

בתורת החסידות – אשר יסודתה בהררי קודש, ואשר הכתה שורשיה ברזי התורה וסודותיה, גילה רבינו הבעל שם טוב זי"ע אור חדש בעבודת ה'. הוא לימד כיצד לגלות את הנקודה הפנימית השוכנת בכל נפש יהודי, ולהתחבר דרכה לעבודת ה' מתוך חוויה נפשית עמוקה. את האור הגדול הזה הזריח לא רק לבני עליה גרידא, שכן תורתו נועדה לכל איש ישראל, 'מחוטב עציך ועד שואב מימך', ואף היהודים הפשוטים, הכפריים ותמימי הדרך הוזמנו ליהנות מנועם זיווה. ומאחר ומדובר בתורה שיסודותיה עמוקים ונשגבים, נוצר חשש כבד, פן לא יהיו לכולם את הכלים הנכונים לקבל את האור, ופן יהיו שיטעו ויפרשו את הדברים שלא כדת, או יערבבו בין הטפל לבין העיקר. אי לכך, הוחלט לשים דגש רב על חובתו של החסיד להיות מקושר לרבי, כמו הפרי הקשור לעץ, עמו יתייעץ בכל דבר הקשור לעבודת ה'.

מטבע הדברים נאספו עדרים עדרים מסביב לבארות הגדולים אלו הצדיקים מנחילי מורשתו של הבעל שם טוב. תלמידי חכמים ובני עליה באו אל הצדיק וישבו בצלו פרק זמן מסוים בכדי ללמוד הימנו דרך בעבודת ה', ואילו פשוטי עם שמצאו בצדיק אוזן קשבת ללבטיהם ולקשייהם, היו באים לעשות שבת במחיצתו ולהישאר לימים ספורים, והיה הצדיק מאציל עליהם מברכתו, ותוך כדי כך, מעורר את לבבם לאהבה את ה', ולהתעלות טפח טפחיים מעל פני האדמה.

חסידים הראשונים, לא היו מקשרים בין ה'חצר' של הרבי לבין הקהילה בה היו חיים. אותו איש חסיד, שנהג לנסוע לפרקים להסתופף בצל רבו, מששב לעיירת מגוריו, היה בדרך כלל קובע תפילתו בבית הכנסת העירוני, שולח את ילדיו ל'מלמד' או למוסדות החינוך המקומיים, ומתרועע עם חבריו לעיירה. גם ה'תקנות' והאיסורים השונים היו חלקם של הקהילות, לא של החצרות שבהן בדרך כלל קבלו כל חסיד באשר-הוא, מבלי לבדוק בציציותיו. בימים ההם 'חסיד' היה נקרא מי שעובד את ה' בדרך הבעל שם טוב, על שלל מרכיביה. ו'חסידות' הייתה נקראת תורתו של הבעל שם טוב, על כל פירושיה, לא היה קיים המושג 'חסיד של...'. זאת ועוד, לא תמיד היה החסיד מקושר לצדיק אחד בלבד, היו שנסעו לצדיקים רבים, כשהדבר היה תלוי בעיקר באמצעים ובנוחות הדרכים.

במרוצת הזמן, החלו עדות החסידים – אט אט – להתמסד. החסידים שבעיירה התכנסו יחדיו וייסדו 'שטיבל' או 'קלויז' משלהם, לפעמים נאלצו לעשות כן עקב הסבל שנגרם להם מהמקומיים שהתנגדו לדרכם. בדורות מאוחרים אף החלו שבטי ההנהגה לעבור מאב לבן, ולא מרב לתלמיד כפי שהיה נהוג בתחילה (כפי שהוחלט באסיפת תלמידי החוזה מלובלין, ואין כאן המקום להרחיב), כך נוסדו השושלות של האדמורי"ם, ודורות של חסידים הקשורים אליהן. החסידות התפצלה לדרכים רבים ומגוונים, כמו דרכה החריפה של פשיסחא, לעומת דרכה המחבקת של איזביצא, או דרכה השכלית של חב"ד לעומת דרכה הרגשית של ברסלב. בערים הגדולות אף החלו לראות בתי מדרשות מיוחדים שבנו לעצמם החסידים השייכים לגוון מסוים, כמו בית מדרש של חסידי דזיקוב בקראקא, או של חסידי בעלזא במונקאטש, של חסידי חב"ד בקייב, או של חסידי צאנז בטורנא. אך עדיין היו הקהילה והחסידות במידה מסוימת שני עניינים נפרדים.

לאחר השואה האיומה, שכילתה את מרבית הקהילות הקדושות והחצרות המפוארות, הוקמו חצרות רבות מחדש. אולם, מסיבות רבות שאין כאן המקום לפורטן, הפכה כל חצר לקהילה. עד כדי כך השתנו הדברים, שכיום החסידיות הגדולות יש לכל אחד מהן אוטונומיה מוחלטת, הילד שנולד למשפחה שקשורה לחסידות מסוימת, יישלח ללמוד במוסדות החינוך של אותה חסידות, מתלמוד תורה ועד לישיבה גדולה, בהגיעו לפרקו ישתדך רק עם בת למשפחה השייכת לאותה חסידות (מלבד בעלך שכאן הוא חרג..:), ילמד בכולל השייך לאותה חסידות, יעשה את כל חגיו ומועדיו בחצרו של הרבי שהיא בעצם מהווה את מרכז חייו, ולא רק במובן הרוחני, דהיינו, ההתעלות העילאית שהוא מרגיש במקום הקדוש הזה, אלא גם במובן החברתי, שכן שם הוא פוגש את חבריו מהישיבה, את הרמי"ם, את הידידים, את המכרים, זו בעצם הקהילה שלו, מקום חיותו!

אם המצב הזה שנוצר בחסידות ראוי לשבח או לגנאי, זו נושא לדיון נפרד. אולם מה שחשוב היה לי להעביר בכך, היא ההפרדה הפנימית שקיימת בין שני המערכות האלו – החסידות והקהילה - שהיו לבשר אחד. בכדי שתקבלי תמונת מצב על מה שמניע את בעלך, כפי הנראה, להימשך כל כך לעבר החסידות ולחצרו של הרבי. ואולי תביני אותו טוב יותר, כי החסידות זו בשבילו לא רק הכתובת להתעלות הרוחנית בדרכו העילאית של הבעש"ט ותלמידיו, כי אם גם מקום של זהות, של השתייכות קהילתית. תביני עד כמה זה נמצא עמוק בתוך החיים שלו, ולכן הוא כל כך רוצה שגם את תהיי לכך שותפה.

מאידך, גם חסידות וגם קהילה, לעולם לא אמורים לבוא על חשבון שלום-הבית, למרות כל הסיפורים על אותם חסידים שעזבו את הבית וישבו בצל הרבי ימים רבים, עדיין ברוב המקרים, ובמיוחד כשהיה מדובר בחסידי אמת, לא היו אלה יוצאים מהבית בטרם הסכימו לכך נשותיהן, ואף ליוו אותן ברגש רב, לאחר שהכינו להם גם צידה לדרך. בספר "בית רבי" (עמ' 8, בהערה) מסופר על רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא, שכאשר נסע לראשונה לבקר בהיכלו של רבו המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, הצטרף אליו אחיו רבי יהודה לייב. ברם, בעוד בעל התניא קיבל את הסכמת זוגתו, שאף עמלה להשיג בעבורו את הכסף להוצאות הנסיעה, הרי שזוגתו של רבי יהודה לייב לא הסכימה לו לנסיעה. בעיצומה של הדרך מת הסוס, ובעל התניא תלה את הדבר בסיבת אי הסכמתה של אשת אחיו, אז הורה לו לרבי יהודה לייב שישוב לביתו והוא ימשיך בנסיעה, כשהוא מבטיח לו כי יתחלק עמו בהשגות שישיג במחיצת המגיד. אותו הדבר גם בקהילה, אם פעם הייתה הקהילה קשורה לעיירת המגורים, אין ספק כי אופי הקהילה היה אחד השיקולים העיקריים של כל זוג בטרם עברו לקבוע דירתם באותה עיירה. ואין ספק אם כן, שאם את מרגישה שלא בנוח עם זה, עליו להתחשב בך וברגשותייך, ולהתמודד עם זה בצורה הנכונה.

 

הייתי אם כן מציע כדלהלן:

  1. הבנה הדדית: ראשית כל, עליכם לנסות להבין היטב אחד את השנייה, ואין כמו דיון בריא ומועיל שתגרום לכך. כתבת שהזוגיות שלכם באופן כללי היא נפלאה, בוודאי יש לכם את היכולת למצוא את הזמן, לשבת ולדון בשיחה פתוחה ונינוחה על כל המניעים מצדו (כמו: יהדות, רוחניות, זהות, לחץ חברתי) והמניעות מצדך (כמו: תחושת הבדידות, חוסר התחברות, האיסורים המגבילים). אם תקשיבו כל אחד לדברים היוצאים מן הלב השני, מתוך אהבה ורצון טוב, יתכן שתגלו דברים חדשים ותגיעו להבנה שהיא בעצם חצי ישועה, ואולי אף שלושת רבעי...

 

  1. לימוד: מלבד הבנת הרגשות, חשוב מאד שתלמדו אחד את "תורת" השני, כדאי יהיה אם את תדעי יותר על עולמו של בעלך, על החסידות ועל ההתקשרות לצדיקים, כדי שאכן תדעי להתחבר לעניין, וכמובן גם הוא, אם כדברייך שהוא אינו חושב מה עובר עלייך בשעה שהוא עוסק בחסידות, מוטלת עליו המשימה ללמוד איך להקשיב לרגשות האישה, ואיך ליצור תקשורת בריאה ועמוקה שתוצאותיה בוודאי יהיו נפלאות, בעז"ה.

 

 

  1. הסכמות: לאחר שתגיעו לפסגת ההבנה הנכונה, סביר להניח שתתחילו לנוע כל אחד לכיוון השני. כבר לא יהיה צורך לשניכם 'להתקפל', התקווה היא שתגיעו למצב בו הוא יבקש את טובתך ואת תבקשי את טובתו, הוא יבין ואף ירגיש את התחושה הכואבת שלך באותם חגים שאת נשארת בבית לבד, ואילו את תביני וגם תרגישי את התחושה העילאית שלו באותם זמנים שהוא מסתופף בצל הקודש. אין ספק כי אז תגיעו, ולו במקצת, לעמק השווה, ותסיקו מסקנות והסכמות מופלאות.

 

  1. התייעצות: אם עדיין יישארו שאלות על השולחן, טוב יהיה אם תלכו ותתייעצו עליהם. בדיוק כפי שעשית כעת שהעלית את השאלה, הרי שלאחר שתגיעו להבנות או חצי הבנות, תוכלו ללכת ולהיוועץ שניכם גם יחד. הייתי מייעץ לכם להיכנס אל הקודש פנימה, ולהעלות את השאלות על שולחנו הטהור של האדמו"ר עצמו. אינני יודע במי מדובר, אולם סביר להניח כי יבין את המצב, בוודאי יקל ממך ואולי אף יתיר לך באופן אישי דברים שונים שהוא בדרך כלל אוסר לשאר בנות החסידות. תוכלו לבחור להתייעץ עם רבנים או מומחים אחרים, גם כאן במערכת 'אקשיבה' נוכל בעזרת ה' להמשיך לעזור לכם במידת הצורך.

 

מאחל לך הצלחה רבה

משה

[email protected]>

 

 

 

 

 

 

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
השארת תגובה

שאלות נוספות:

>