אוירת כעס בבית

אני נשוי כ10 שנים + שלושה ילדים.
מאז ומעולם הייתי האדם הכי רגוע שיש.
היה אפשר לספור על יד אחת את הפעמים בהם יצאתי משלוותי.
בזמן ההכרות שלי עם אישתי היקרה לי מאד היא הציגה את עצמה כבעלת "פתיל קצר" – כלומר ידעתי למה אני נכנס.
ואכן ככל שהכרתי אותה יותר הבנתי את משמעות הדבר 🙂 היא היתה מתרגזת על שטויות ופועלת לא מעט פעמים מהבטן.
היה לנו מעיין כלל "היא מתרגזת – אני נשאר אדיש – ואמור להרגיע אותה" ובאמת הזוגיות פרחה האיזון בנינו החזיק יפה.
אך בשנתיים-שלוש האחרונות התחלתי בעצמי לכעוס ולצאת משלוותי גם בדברים שלא שווים את הכעס.
מוצא את עצמי אחרי כל כעס אוכל את עצמי וממש מתייסר (מרגיש כאילו התרגלתי שלכעוס זה בסדר).
הכעס מופנה כלפי הילדים או כלפי אישתי (שלוקחת את זה קשה) דבר המשרה אווירה לא טובה בבית.

לצערי כשאני מנסה לנטרל את הכעס, אני ביחד עם זה מנטרל עוד רגשות (חיוביים כמו הדאגה והאהבה).

איך אפשר להתגבר על הכעס החסר פרופורציה הזה???

תשובה

שלום לך,

מעניין היה לי לקרוא את מה שכתבת. הדרך בה הצגת את מערך היחסים של עם אשתך מלמדת על מודעות עצמית גבוהה. לא פלא שהמודעות העצמית הזו מייסרת אותך כאשר היא מזהה את מה שהיא רואה כפגם בהתנהלות שלך עצמך.

אני לא יכול להתאפק מלפתוח בסיפור אישי מלפני 30 שנה הקשור לכעס, או יותר נכון לאי-כעס. הייתי בחור צעיר ונודע לי על שכן שעמד לנסוע לתל אביב. החלטתי לנצל את הטרמפ הלוך וחזור על מנת ללכת לים. כשהגענו לתל אביב קבענו שעה שבה נפגש מתחת לאחד הגשרים בנתיבי איילון כדי לחזור. אינני זוכר את הסיבה, אבל הסתבכתי בדרך חזור. לא היו אז עדיין טלפונים סלולריים ולא הייתה לי שום דרך להודיע לאותו אדם שאני מאחר. הגעתי לנקודה המוסכמת שעה וחצי אחרי השעה שקבענו. למעשה הייתי בטוח שהוא כבר לא יהיה שם, אבל הנה אני רואה את הרכב שלו עומד מתחת לגשר וממתין. הלכתי בחשש לרכב, פתחתי את הדלת ונכנסתי מוכן לספוג את הנזיפה לה הייתי ראוי. אולם זו לא באה. הוא פשוט התניע והתחיל בנסיעה תוך כדי שהוא שואל אותי בנעימות איך היה בים ואם נהניתי. אף מילה של נזיפה. אף תגובה של כעס. פגשתי לפני כמה חודשים את בנו של אותו אדם, סיפרתי לו את הסיפור והוספתי שאילו אביו היה נוזף בי לא הייתי כנראה זוכר היום את המקרה, אבל הדרך בה הוא נהג השפיעה על אדם צעיר ונותרה חרוטה בזיכרונו עשרות שנים מאוחר יותר.

ולגופו של עניין. כמו אצל זוגות רבים, נוצר בינך לבין אשתך איזון ומעין חלוקת תפקידים משלימה. היא, בעלת הפתיל הקצר ומהירת החמה, ומנגד אתה, קוביית קרח, המבצר הבטוח שאל חומותיו האיתנות מתנפצים גלי הכעס והלחץ שלה, שבים אחור ואינם. חלוקת תפקידים כזו עשויה לפרנס זוגיות יפה לאורך ימים ושנים כאשר כל צד נהנה ומוצא בצד השני עזר כנגדו. שתי חתיכות פזל שהבליטה באחת מתאימה לחלוטין למגרעת שבשנייה. זוג משמיים. אבל לפעמים זה לא בדיוק כך. לפעמים לא מדובר בחלוקה טבעית בריאה אלא בתפקיד שצד אחד לוקח על עצמו, גם אם הוא אינו לגמרי תואם את הלך רוחו ואת מבנה האישיות שלו.

בעל אחראי, מסור ואוהב שרואה את רעייתו נכנסת למצוקה, ירצה לתת פתרון למצוקה הזו. הוא יודע שהספינה עליה מפליגים הוא, אשתו וילדיו, שטה במים מסוכנים, בין סערות לשירטונים מסוכנים, ועליו לנווט אותה אל חוף מבטחים. אם לאישה יש פתיל קצר, אז הבעל האחראי יתאמץ למלא את תפקיד המרגיע הלאומי. יש אנשים שזה יעבוד אצלם בצורה מושלמת על פי המודל שתיארתי לעיל. ישנם אנשים שלא יהיו מסוגלים בשום אופן למלא את התפקיד הזה בגלל שהוא נוגד באופן יסודי את המבנה הנפשי שלהם. ויש אנשים שיש להם התאמה ומוכנות בסיסית למילוי ה"תפקיד" הזה, אבל לא בכל מצב ולא בכל מחיר. במקרה כזה המערך המדובר עשוי להתערער עם הזמן או תחת לחצים כאלה ואחרים.

אינני מכיר לא אותך ולא את אשתך, ולכן אין לי אלא להעלות השערה, לדון בה ולקוות שתוכל למצוא בה כיווני מחשבה שאפשר שיעזרו לך. האם אתה מוצא בתיאור הנ"ל הד למה שאולי מתרחש אצלך?

ארשה לעצמי להמשיך בכיוון הזה. אתה מטבעך רגוע ושליו ולכן, במודע או שלא במודע, לקחת על עצמך את תפקיד המרגיע והממתן. אבל זה לא אומר שבהכרח תמיד טוב לך עם זה. הנטייה הטבעית שלך לצד הרגוע עשויה לאפשר למצב הזה להמשך שנים רבות, אבל בשלב כל שהוא הקושי וחוסר הנחת עשויים לצוף על פני השטח. מה יכול לגרום לכך? אולי קשיים אחרים שאתה מתמודד אתם ואשר מותירים אותך עם פחות אנרגיה חיובית, אולי התדירות בה אתה נדרש לאחרונה לעמוד בפרץ או העוצמה הנדרשת ממך לשם כך. אולי גם משהו בתוכך מתקומם כנגד כך שהיציבות שלך הופכת מובנת מאליה. תסכול כזה עשוי לצאת בדרך של כעס, אותו כעס שמותיר אצלך טעם מר של כישלון שהרי "תפקידך" הוא להיות תמיד רגוע ומרגיע.

עד כאן ניתוח שאולי נכון לגביך ואולי לא. אבל למען האמת פחות חשוב להתעסק בעבר והרבה יותר מועיל להסתכל קדימה. משהו אצלך השתנה ואתה מסתכל במראה ולא אוהב את מה שאתה רואה. מה אתה עושה עם זה? יש אנשים שייעצו לך משהו בסגנון של "אתה חייב להיות עצמך. כל כך הרבה שנים הדחקת את הצרכים העמוקים שלך. עכשיו תרגיש חופשי לכעוס, להתרגז, לצעוק, תן ל"אני" המודחק שלך להתבטא. אל תחסום אותו". אולם זו איננה דרך נכונה. אתה חי עם אשתך ועם ילדיך ויש לך מחויבות כלפיהם. גם מצדך לא טוב לך עם הכעס והוא זר ביסודו לתכונות הנפש שלך. דבריך משקפים בבירור שגם אתה שותף לתובנה זו.

למען האמת, העובדה שאתה כועס מדי פעם (כל זמן שלא מדובר בתופעה קיצונית בכמותה או בעוצמתה), איננה מטרידה אותי לכשעצמה. אנשים משתנים. זו עובדת חיים פשוטה. אדם מתחתן עם אישה ולאחר כמה שנים היא מתחילה לגלות עניין בתחומים חדשים שאינם לרוחו של הבעל. אישה מתחתנת עם ה"שפיץ" של הישיבה שעתידו התורני מובטח, והנה הוא מחליט לעזוב את הכולל ולצאת לעבוד. אני יכול לספר לך סיפורים רבים על אנשים שמשתנים. האם זה בסדר? אינני יודע וזה גם לא כל כך חשוב. זו המציאות. המערך הזוגי והמשפחתי יכול להתגבש מחדש. אולי אשתך תיטול יותר אחריות על מצבי הרוח שלה אם היא תדע שלא מובטחת לה התמיכה שהייתה בעבר.

אבל השינוי שאתה מתאר צריך לשמש בתפקיד אחר. כאשר אדם מגיע לבדיקה, הרופא בודק כמה מדדים כמו לחץ דם, דופק ורפלקסים על מנת לקבל תמונה כללית לגבי בריאות המטופל. אפשר שהכעס שלך שצף על פני השטח משמש מעין ברומטר למצבך הנפשי. מה השתנה אצלך? למה התחלת להגיב בצורה שונה? אולי התיאוריה שהצעתי לעיל יכולה לתת הסבר, ואולי הכיוון שונה לגמרי. אל תזניח את הצורך בבירור כזה כי הזנחה בדרך כלל תותיר את הבעיה חבויה ודחוקה מתחת לפני השטח, שם היא תמשיך לגדול כמו גידול ממאיר עד שתתפרץ בדרכים שונות ומשונות, לפעמים קשות ולא רצויות.

אתה מתאר שאשתך מגיבה בצורה קשה לכעס שלך. אינני מאשים אותה. מערך שפעל היטב שבע שנים פתאום מפסיק לעבוד. היא מבולבלת, נבוכה וגם נותרת ללא הביטחון שהיה לה בעבר. היא לא מבינה מה קורה אתך, למה השתנית ולאן עוד זה עלול להגיע. אם תצליח להלביש במילים את מה שמטריד אותך ותשתף את רעייתך במה שעובר עליך, אתה עשוי להיות מופתע ממידת הנכונות שלה להבין, להכיל ולחזק.

ושוב, לא להיבהל מהעובדה שאתה כועס לפעמים. זה לא סוף העולם. מצד שני לא להזניח. לא לחשוב שדברים יסתדרו מעצמם. לא להתעורר מאוחר מדי לאחר שדברים כבר יצאו משליטה ואז עלול להיות קשה הרבה יותר לתקן את המסלול. להשקיע את הזמן, את המאמץ המחשבתי, אולי לדבר עם אדם שאתה חש שעשוי לעזור לך להבין את מה שעובר עליך. בקיצור להמשיך את מה שאתה עושה בצורה נפלאה עבור אשתך וילדיך כבר שנים רבות – לקחת אחריות.

גמר חתימה טובה,
גרשון

[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
>
דילוג לתוכן